פעמוני התראה

מאת: שרית חייט

מפגש עם חברה אחר הצהריים בגן המשחקים הקרוב לביתה, גן משחקים רגיל, מוכר, צפון תל אביב, אנחנו מגיעות אליו אחת לשבוע.
הבנות, מתרחקות אל עבר המתקנים, אוחזות ידיים. אני נשארת על הספסל.
הן לא זקוקות לעזרתי, ומבקשות לעצמן פרטיות. הסביבה משופעת בילדים, מרביתם צעירים יותר, והוריהם. בנות 7-8 יוצאות לשחק.

במהלך השהות אני שומעת תלונות על קבוצת ילדים שמשחקת בכדור ומציקה להן. אני מציעה להן להתרחק הן מקבלות את ההצעה.

המפגש נמשך. הבנות ממשיכות לשחק.
למראית עין אנו צוהלות, שמחות ונהנות.

כשאנו חוזרות לביתנו, במהלך הנסיעה, פורץ מעיין של דמעות.
בכורתי בוכייה ונסערת משתפת כי היא וחברתה עלו שלובות זרועה למנהרה העליונה במתקן וכי הילדים ששיחקו בכדור עלו בעקבותיהן, הקיפו אותן, דחפו אותן, הפרידו את ידיהן בכוח, קיללו אותן. חברתה הצליחה לברוח ובכורתי נשארה לבדה, חסרת אונים. סגורה. מבלי שישמעו את צעקותיה ויגיעו לחלץ אותה.
בשלב כלשהו אחת האימהות של הילדים קראה להם לאכול וכך רק ילד אחד נשאר לשמור עליה והיא הצליחה להתחמק.

כול זאת תוך כדי נסיעה על הכביש המהיר.
אני שומרת על קור רוח ככול הניתן, מאפשרת לה לספר.
מנסה להבין. לקבל מידע.

היא מתארת מילים פוגעניות, בעלות תוכן מיני. אני נדרכת. מופתעת מכך שהיא מספרת שמדובר בילדים צעירים יותר, שמגיעים לה עד הכתפיים. (בפועל זו הייתה חבורת ילדי גן בגילאי 5-6).

קראו לה שמנה. לחברתה העירו בנוגע ללבוש שלה.
הכי פגע בה שקראו לה פחדנית כי ראו שהיא על סף בכי.
אני נרגעת. היא מופתעת כשאני שואלת "ומה עוד היה?" ואומרת לי: "נראה לך שהיו יכולים לפצוע אותי?????????"
כן. אני עונה.

הבועה מתגלה לעיני על יתרונותיה וחסרונותיה.
התמימות והפער בין מה שאפשרי מבחינתה לעומת מה שיכול לקרות בפועל.
כמו משקפות את הפער שלי בין הסביבה המעודנת שלנו לזו שמתקיימת מחוץ לבועה.
מבקשות איזונים מחודשים.

חידשתי הכרות עם המונח הגנה עצמית והדגשתי את הזכות והחובה שלה להגן על עצמה.
היא הרגישה לדוג' שדחיפה גם אם הייתה אפשרית לא הייתה ראויה ומידתית בנסיבות האלו כי היא "לא אלימה" וכי זו התנהגות לא מקובלת ובכלל מה יגידו ההורים שלהם.

חיזקתי אותה ואת הגיבוי והתמיכה שיש לה מאתנו בכול עת וכול מצב.

ראיתי איך דחייה של האלימות כהתנהגות אנושית וכחלק ממי שאנו הובילה לפיצול הנוכחי.
למען הסר ספק, היא יודעת היטב להתקוטט עם אחותה וגם לעמוד על דעתה בעוצמה רבה מולנו.
ראיתי את התזכורת והקריאה בעבורי לקבל את כול החלקים שבתוכי ומתוך כך לשרשר את הפתרונות עבורה ולהוות סוג של דוגמא חיה.

נזכרתי בסדנה של ליאור גל כהן שעברתי עם עוד אימהות בחינוך ביתי, על "איך לדבר עם ילדים על תקיפה מינית". נזכרתי שהמסר העיקרי שקיבלתי הוא להתרכז בהידוק הקשר ביני לבין בנותיי, כדי שיבואו ויספרו אם קרה משהו, על פני הנטייה הטבעית לנסות ולמנוע, להתגונן.
הזמנתי את חוברת הדרכת ההורים שלה.

החוויה הנוכחית שיקפה לי שעלי לחדד את הזיהוי של בנותיי לסיטואציות בהן הן מרגישות חוסר בטחון.
ניסינו לחשוב על אפשרויות פעולה נוספות, מבלי לשפוט או לבקר את מה שקרה הפעם.
לראות את מה שקרה כהזדמנות ללמידה כי אנחנו יכולים להשתנות ולהתפתח גם אם נהגנו כשורה.
אנחנו תמיד עושים כמיטב יכולתנו והיכולת הזו פשוט גדלה ומשתנה לשמחתנו.

בכורתי לא הבינה למה זה קרה לה מה היא עשתה לא בסדר.
חיזקנו אותה.
אפשרנו לה לעבד את החוויה.
שוב ושוב.
אל תוך הלילה.
לבד אתנו.
ביחד עם אחותה.

דיברנו על השאיפה לצאת למקום פתוח, שיש בו עוד אנשים, במקרה שלה לדוג' לגלוש מהמתקן,  גם אם יש ילד ששומר על המגלשה ליד פתח היציאה.
דיברנו על החשיבות של קריאה לעזרה אם הן נחשפות למקרה שבו מופעלת אלימות גם אם הן לא בטוחות לגביו.

עיבדנו את מה שקרה ביננו.
על כך שחשוב לשמור על קשר עין ולבדוק מה קורה גם כשהן גדולות.
על כך שחשוב לחזק את הערך העצמי והאמונה ביכולת.
על החשיבות שבהנגשה של כלים מעשיים להתמודדות.
על החשיבות שבתמיכה ובגיבוי שלנו.
על כמה חשוב להשקיע ולטפח קשר קרוב ואכפתי ביננו, לשתף במה שקורה אחד את השני גם בסוף היום, כשעייפים, גם כשיש המון מטלות, להתייחס לכך כאל השקעה עתידית, כמו אל חיבוק, או מגע.
הרי זה סוג של חיבוק לנפש.
לכבד את הרצון שלהם גם כשהוא סותר את שלנו, גם כשהוא לא מובן לנו עד הסוף.

אני יודעת שאני יכולה להרחיב להן את תמונת המציאות, מבלי לפגוע בהנחת הטוב והתמימות שלהן, תוך כדי חיזוק כוחותיהן ויכולותיהן. בצורה עניינית. מתוך בטחון.

בכורתי נרדמה לבסוף תוך כדי הצהרות שלעולם לא תשוב אל זירת האירוע.
אני נרדמתי בהודיה על התזכורת.
קמנו כולנו אל בוקר חדש.
החוויה נותרה מאחור. הרגש עובד.
השבוע נשוב אל הגינה.