אמנות המסגור העצמי או מה עושים כשאין מסגרת?

מאת שרית חייט

לקראת סיום שנת הפעילות שחלפה עדכנה אותי בכורתי שילדיה לא יהיו בחינוך ביתי.
"מדוע?" הסתקרנתי. "כי אני ארצה שנהיה גם בבית" הגיעה התשובה חדה ובהירה, מראה שקשה להתעלם ממנה.

ושוב, כמידי שנה אני מוצאת את עצמי שוקעת תחת כובד האחריות, בתכנוני השנה הקרבה, באיזו פעילות נשתתף? מה אסור להחמיץ? לאן צריך ללכת? מי יגיע לאיזה מפגש?

משתכשכת במי הירדן הצוננים ותוהה כיצד אמזג את מה שאני חווה בשגרת היומיום שלנו. מקשיבה לרצון בתנועה הרמונית, נטולת מאמץ, פשוטה, בעלת עוצמה.

אני יודעת שמראית העין של השליטה הנוצרת על ידי סדר יום צפוף לא באמת מבטלת את חוסר הוודאות. אולי מכסה אותו במעטה שקוף. ובכול זאת, אני נוטה למסגר את עצמי בשלל פעילויות.

השנה הודות ל"שומרי הגן" שמהווים סוג של "מסגרת" בעבורי, נדרשתי לאתר את רצוני הפנימי המזוקק, ולהביע אותו, לממשו. זכיתי לראות מה קורה לו בקבוצה, לצד רצונות הפוכים ממנו, לצד רצונות שמובעים יותר חזק, בעוצמת קול גבוהה יותר. נאחזתי בו, בטלטלה שאחזה בי ויצאנו מן הסערה יחדיו. מחוזקים. מאמינים.

העדר המסגרת החיצונית ומוסדות החינוך עדין לא מעידים על שחרור בסביבתי הפנימית. בתוכי עדיין מתקיימות מסגרות הניזונות מפחדים ותבניות מחשבתיות, ומשקפות חוסר אמון וחוסר בטחון בכך שהעניינים יסתדרו. והרי אני יודעת שכול מה שיגיע יטיב איתי. עם בנותיי. עם משפחתי.

עצרתי בצד הדרך, תוהה, מה גורם לתחושת העומס בתוכי? היא כול כך אישית. פנימית.
אני יכולה לבחור אחרת. לשחרר עוד תבנית על איך הדברים אמורים להיראות ולהיעשות.
אני יכולה לבחור לתת משמעות בכול רגע נתון, לכול תנועה. אני מרשה לעצמי רווחה.

// ]]>

// <![CDATA[
<div id="" class="_mp3rocket_overlay_style" style="left: ; top: ; width: ; height: ">

// ]]>

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.