יום הולדת- חגיגה נחמדת!

מאת שרית חייט

אני זוכרת את הרגע המכונן בו הובעה בפני הדרישה-בקשה למסיבת יומולדת בבית. זה היה בימים ההם, כשעוד היינו מגיעות למפגש שבועי קבוע, בגודל בינוני, חמים ונעים. מה רע בעוגה למפגש נזעקתי? זה לא במקום הגיעה תשובת ההרגעה, זה בנוסף…
מאז חלפו אי אילו אביבים, חורפים ומסיבות בהם "טרפת היומולדת" הרימה את ראשה בגאון ואיימה לשגע בעיקר אותי כשהיא משמשת מעין נקודת מבחן לחברתיות בחינוך הביתי שלנו, לכישורי ההוריים, לאידאולוגיות וערכים של שיתוף ואחדות ושלל תבניות וקופסאות מחשבתיות נוספות.

הפעם, לקראת מסיבתה של צעירתי בת השש החלטתי לחרוג ממנהגי ולנסות משהו חדש. זימנתי עבורי, עבור כלת השמחה ושאר בני ביתנו חגיגה נחמדת. לא עוד בכי, צעקות והלחצות. יחי השחרור. יחי ההנאות.

אני יודעת שהצלחתי להפוך אירוע קליל ופשוט שאמור להיות שמח, לצינור ניקוז של רגשות עבר, זיכרונות, פחדים, רגשות נחיתות, חוסר שייכות, חוסר בטחון, השוואתיות, תחרותיות, ביקורתיות, שיפוטיות ועוד.

איך כול אלו התלבשו על האירוע הפעוט הזה, כמו ניצלו את ההזדמנות להשתחרר אל אוויר העולם לזהם את אווירת האירוע ולהוציא אותי מכיול ואיזון, דווקא ברגעים בהם אני נדרשת לתפקד בשיא יכולתי תוך כדי אחזקת מראית עין ייצוגית ומחוייכת.

למען הסר ספק, גם הרבה הנאה כרוכה בעניין. אני אוהבת לארח, להפיק, לנסות מאכלים חדשים על שפני הניסיונות השבויים. האורח המחנ"ב נועז יותר ורעב יותר. למדתי שקרם שוקולד "אמיתי" הופך כמעט הכול לטעים, חוץ מכוסמת וכול עוד יונחו בפינת השולחן סוכר וגלוטן ההצלחה מובטחת.

את מי מזמינים? חברות וחברים שלי? חברים שלה? יהיה מקום לכולם? יהיו מספיק אורחים? כמה זה מספיק? יהיה נעים לכולם?

החלטתי לשחרר. הבית יכיל את כל מי שרוצה ואמור לבוא וברור שיהיה נעים. שיגרתי את כלת השמחה להזמין את מי שהיא חפצה בנוכחותו. השתדלתי לא להתערב בבחירות ולשחרר את כל נבואות הזעם וגם את תמונת הילד מכיתתי בבית הספר היסודי שרק אני, חברתי ושני "לא מקובלים" "חנאנות" מהכיתה הגענו ליום ההולדת שלו, ועמדנו מול שלל הכיסאות הריקים.

מי יבוא? יבואו? ייהנו? יש לה בכלל חברים? אם לא היינו בחינוך ביתי הכול היה פשוט יותר…מה יאכלו? מה יחשבו עלי? עלינו? האם כולם יגיעו? כל אלו שוחררו לאוויר העולם ועלו אחר כבוד לגן עדן של הפחדים והספקות. "לא נעים" הצטרף אליהם. הכול בסדר. הכול תקין. מאפשרת לעצמי להיות, מכבדת את הרצון של ביתי. זה אירוע משמח וקליל אני מזכירה לעצמי.

רעיון כבר יש. הפעם אנחנו על מסיבת קונספט. ביום הולדתה של אחותה הבכורה, כבר לפני חצי שנה, נבחר הרעיון מה שהוכח כאמצעי פלא להעלמת סצינות הקנאה וגם אפשר לי להתארגן מבעוד מועד.

ההזמנה נשלחה. הימים מתקרבים.

ה"שגעת" עדין לא כאן. למסיבה הזו היא לא מוזמנת. מקווה שתכבד את בקשתי.

יומיים לפני ואני עדיין לא לחוצה. מלחיץ!

למחרת האוטו לא מתניע – מעולה, קיבלנו עוד "יום בית".

בעלי שב מוקדם מן העבודה, חולה – הרי זה משובח, קיבלתי אפשרות מוקדמת לצאת לקניות.

ה"קמע" שלי מסמסת הודעת ביטול מתנצלת – הזדמנות מעולה לפיתוח חוסן ועצמאות.

אני מתמתחת, החדר ספוג בניחוח רענן של שחרור. אני מרגישה שאוורור הפינות, אלו שמצליחות לחמוק מעין המטאטא, מאתגר אותי, כמו חציבה פנימית שמתרחשת בתוכי. נחושה, אני מבססת את הרוגע בתוכי. הובטח גשם למחר, והרעמים נשמעים מידי פעם כמו מבשרים על הצפוי להגיע.

הולכת לאפות את עוגות היומולדת.

רגע האמת מתקרב, בוקר היומולדת מפציע. אתגרי היום מצטרפים לשמש החמימה כמו באים לבדוק אותי, ולהזכיר לי את משימתי. ראשונה הגיעה ה"פיניאטה". למי שאינו מכיר זהו משחק מיובא בו הילדים מנסים, כול אחד בתורו, לבקע דמות מעיסת נייר בעזרת מחבט ולשחרר את האוצר החבוי בה. ישנה גירסה מעודנת בה מושכים בחוטים, כאשר חוט אחד או שניים פותחים את הדלת הנסתרת. ה"פיניאטה" ידועה כ"מחריבת-שמחות" במשפחתנו. בפעם הראשונה, הכנתי בעצמי, מעין כדור פורח, מקרטון, דבק פלסטי והמון קישוטים. היה יפה ובלתי ניתן לחדירה. הדבק התקשה, הילדים במאמץ משותף הצליחו למשוך את כולה ואיכשהו לקרוע את הקרטון. הם היו מאוד מרוצים. אני התקשיתי להתמודד עם הפער בין מה שדימיתי וייחלתי לו לבין מה שקרה בפועל. בעוד הם קופצים על הקרטון בניסיון לבקע אותו החלפנו אני ובעלי האשמות. אני תליתי את הכישלון בתלייה הרופפת בעוד הוא ראה את הבעיה בחוטים החלשים שלא אפשרו את הפתיחה.

בפעם השנייה, נעזרתי באחת קנויה. גם אותה הילדים הצליחו לפצח במאמץ מאוד מאוד גדול. הפעם התווספה הסכנה בה המחבט הנע לאחור על מנת לקבל כוח ותנופה התקרב מאוד לראשי הילדים העומדים בתור, ואכן , תנועה לא זהירה עם המחבט פגשה את ראשה של כלת השמחה וגרמה לה לייבב חלק ניכר מהזמן.

הפעם כשהפציעה ה"פיניאטה", בבוקר המסיבה, שמעתי את עצמי מתנגדת ואז בתוכי הפציע קול שהסכים לנסות. אותו הקול התחזק, לאור הפרצוף "הכי מסכן" של בתי ויבבות בעוצמת קול מתגברת שנועדו להמחיש לי עד כמה זה חשוב וגורלי להצלחת האירוע. מיד איתרנו קרטון דק מאוד מעמדת המחזור. הנדסתי את המבצע בעיני מוחי. הייתה התלבטות בנוגע למילוי. הפור נפל על שקיות קטנות של אגוזי פקאן משובחים.

חזרנו להכנות רגועות ושמחות. בבית חיכה לנו בן זוגי היקר שהתמודד עם וירוס אכזר שתקף אותו. נוכח-נפקד. סטטוס בעייתי מאז ומתמיד.

כשעתיים לפני פרוץ האירוע התחיל לרדת גשם זלעפות כבד. ממוקד. התכניות השתנו. עדיין רגועה, אפשרתי לזוגי היקר לפנות דברים מהסלון כך שנוכל להידחס כולנו בפנים. הגשם הצליח לדחות את ה"פיניאטה". וטוב שכך. אני, חובבת אתגרים ידועה, הסכמתי לבדוק את עמידות תקרת הגבס בעוד שבעלי התעקש שמטח אגוזי פקאן על ראשם של ילדים זה לא רעיון טוב. על שולחן היצירה לא הסכמתי להתפשר.

הבכורה תרמה את חלקה כשביקשה בקול רם, תמים וצלול, שביום ההולדת שלה תהיה "חבילה עוברת". כלת השמחה נזכרה שבעצם גם היא רוצה ואיכשהו בגלל שבכול זאת אנשים היו צפויים להגיע בחצי שעה הקרובה הצלחנו למסמס את הדרישה.

הספקתי להכין נרות על העוגה (לפעם הבאה כדאי גם נר "מדליק") עוד נקודת "לחץ" ידועה, ולהכין מראש כל מה שרציתי ואפילו להתקלח ולשתות בנחת את הקפה שלפני.

האירוע היה נינוח, חמים ומקסים. גם במהלכו ישבתי עם חברי וחברותי, הילדים היו בשלהם. פשוט שמחתי. נהנתי. בשלב כלשהו בדקתי עם חברה, האם נדרשת התערבות כלשהי שלי ואם זה נראה לה תקין שאנחנו פשוט יושבות לנו יחדיו בכזאת שלווה, כמו לא מאמינה שזה אפשרי. סיימתי את הערב באותה תחושת רגילות, נטולת "היי" ואדרנלין ועם כוחות לנקות. בבוקר, חייכה אלי רצפת שומשום "נושמת" ומנצנצת, משולבת בכתמים זוהרים שלא הצלחתי להוריד. ליומולדת הבא מזמינה לעצמי הכנסת גמישות ושחרור, אולי אפילו של כל האירוע עצמו במתכונת הזו.

עכשיו, במבט לאחור, על כל ה"סיבוב" שעשיתי הודות לקומץ זאטוטים אהובים שהגיע להשתובב עם בנותיי אני תמהה על המעורבות הרגשית שלי. מה הסיפור? היה סיפור? "וזורמת הלאה, עד העונג הבא……."

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על יום הולדת- חגיגה נחמדת!

  1. ורדית הגיב:

    איך את כותבת מדהים,את החששות שבבטן את מעלה על הכתב-איזו אמיצה!ותמיד יש גם את הקיץ של אביה,שאף אחד לא מגיע…
    סחתיין עלייך!מחכה לחודש הבא לקרוא עוד.

    אהבתי

  2. אפרת ארגמן הגיב:

    יקירה, כל הכבוד לך…נשמע שסגרת עוד מעגל מאחרייך. אוהבת אותך המון

    אהבתי

  3. sarit9 הגיב:

    תודה אהובות.
    ורדיתה, מזל שלא זכרתי את הקיץ של אביה 🙂 צפו לי מספיק זכרונות.
    את סוג של השראת אומץ, למקרה שלא שמת לב …
    תודה אפרת יקרה. מתכוונת לחזור לתיעוד הזה עוד חצי שנה, לקראת היומולדת הבא… ולעשות סיבובון קצרצר אם בכלל 🙂 החיים במעגלים ❤

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s