מאת: מיכל מוטאי
הילד הרגיש שלי בן שבע. פעם ראשונה הולך לחוג שלא במסגרת חינוך ביתי.
הוא הגיע לקבוצה של עשרים ילדים, והשאלה הראשונה ששאלו אותו היא באיזו כיתה הוא. כמובן שהוא ענה את התשובה היחידה שהוא מכיר "אני בחינוך ביתי."
הילדים לא ממש הבינו, או לא רצו להבין. התחילו לצחוק עליו שהוא קטן. שהוא לא לומד כלום. הוא נעלב עד עמקי נשמתו. לקח לו יומיים להיפתח ולספר לי מה קרה. ידעתי רק שהוא לא רוצה לחזור לחוג.
אז נכון שהוא יודע שרוב הילדים הולכים לבית ספר. אבל בחוויה היומיומית שלו הוא לא נפגש עם הילדים האלו. כל הילדים שהוא מכיר גדלים בחינוך ביתי, כמוהו. אף פעם הוא לא היה צריך להסביר את עצמו לבד. תמיד הייתי שם כדי לעזור.
באינסטינקט הראשוני הסברתי לו שכל אחד מאיתנו שונה. אחד מתולתל, אחר נמוך. יש כזה עם אף עקום וכזה שלא יודע לקלוע לסל. כל אחד הוא שונה ומיוחד. וגם הוא מיוחד בחינוך הביתי. מן הסתם, כשהילדים ילמדו להכיר אותו טוב יותר הם ידעו שהוא גם חכם, ואתלט מעולה, וטוב לב וישר.
הוא אמר שהוא יודע, וחייך את החיוך הזה שעוד שנייה יתחלף בבכי. חיבקתי אותו חזק ועברנו לנושא משמח יותר.
כעבור כמה דקות עמדתי להיכנס למקלחת. פתאום נזכרתי במשהו שחברה סיפרה לי. כששואלים את הילדים שלה באיזו כיתה הם, הם פשוט עונים באיזו כיתה הם אמורים להיות.
אז חזרתי לילד ששנתו נדדה והצעתי לו את הרעיון הזה. סיפרתי לו איך לפעמים כשאני מסתובבת איתם ברחוב, אנשים שואלים אותי אם אנחנו ביום חופש. בדרך כלל, אם אין לי כוח לענות להם ואלו סתם עוברי אורח אני עונה פשוט ב"כן". אם אני יכולה לבחור את מי לשתף בבחירות שלי, גם הוא יכול.
אז אמרתי לו שהוא פשוט יכול להגיד שהוא בכיתה א'. הוא פקח עיניים גדולות, "אבל אני לא יודע באיזו כיתה אני." (כמה תמימות). אז אמרתי לו שוב: " אתה בכיתה א', עכשיו אתה יודע."
"אבל אני לא רוצה לשקר," הוא ענה. "אבל אתה לא משקר. לפי הגיל שלך אתה אמור להיות בכיתה א'. ואם ישאלו אותך באיזה בית ספר, תגיד שאתה בבית ספר פרטי."
בהברקה של רגע נזכרתי באיזה דיון בפייסבוק שדן בחינוך ביתי בארצות הברית. דובר שם על איזו מדינה שבה לא מאשרים חינוך ביתי. אבל משפחה שרוצה יכולה לבקש אישור שהיא בית ספר. סיפרתי לו את זה וזה הצחיק אותו. גם אנחנו סוג של בית ספר פרטי לא?
למרות החושך יכולתי לראות את הגלגלים בראש מסתובבים ואת העיניים בורקות. ואז הוא אמר לי, "אמא לכי להתקלח מגיע לך." כנראה עשיתי משהו בסדר.
תוצרת בית 
מרגש מאוד.
יש גם את הקטע הזה שלך כבר לא בא להסביר אבל הילד שלך מתחיל שיחה "אני בחינוך ביתי ולא בחופש" ונהיה מזה קטע תעמולתי לגמרי (בעד, בעד).
אחרי כמה זמן, אם ממשיכים ללכת לחוג, מגלים שכל הילדים מקנאים 😦 בילד שבחנ"ב. הבן שלי מגדיל ועושה. לשאלה באיזו כיתה אתה הוא עונה בערך כך: בגיל אני אמור להיות בג', אבל בחומר במתימטיקה- בחשבון- אני בכתה ז ובחומר בביולוגיה אני באוניברסיטה.
זה בד"כ משאיר את הקהל במצב חצי מעריץ חצי המום.
"אי אפשר להיות בחומר של כתה אחרת" הם אומרים לו.
"אפשר, אמא שלי היא המורה שלי. היא מלמדת אותי מה שאני מבקש. ככה זה בחינוך ביתי
(אין, אין על תעמולה מפי עוללים!)
עינבל
אהבתיאהבתי
איזה ילד חכם יש לך. תשובה מהממת!
אהבתיאהבתי
מקסים מקסים מקסים!. איזה אמא חכמה את:)
אהבתיאהבתי
תודה יקירה. ממש לא הרגשתי ככה. אם כבר אז להיפך…
אהבתיאהבתי
לנו כמה פעמים קרה שילדים ששמעו שג' לא הולך לבי"ס שאלו אותו אם הוא חולה, כי הם יודעים שילדים שמאוד חולים לא הולכים לבי"ס.
ילדה אחת השבוע נסתה לשכנע אותו שלא כדאי לו לא ללכת לבית הספר כי אז הוא לא ידע כלום, כי אמא שלו לא מורה ולא יכולה ללמד אותו. הוא כמובן מסנגר בהתלהבות על היכולת ללמוד מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה 🙂
הוא התחיל השנה ללכת לבית הילדים פה בקיבוץ אחה"צ, ואחרי שבוע שבועיים התרגלו ואכן כמו שמישהי כתבה פה – מקנאים.
אהבתיאהבתי
איזה כיף לו שמקנאים. אני הייתי בטוחה שקנאה היא התחושה הרווחת אצל ילדים בבית ספר ששומעים על חינוך ביתי. אבל גיליתי שהרבה דווקא מאד אוהבים את בית הספר ובטוחים שזה מבאס להיות ב״בית״. אני מניחה שזה קשור גם לרמת ההיכרות בין הילדים.
זה נשמע נהדר שהוא מצליח להשתלב בבית הילדים ולחבור לילדים בקיבוץ.
אהבתיאהבתי
ממוש תמיד מחדש אני נפעמת עד כמה את מקסימה. מתייחסת לדברים בפשטות ובגובה העינים ומצליחה לפשט ולא לסבך.
אהבתיאהבתי
תודה יקירה.
אהבתיאהבתי