קבוצת השווים

כשלמדתי פסיכולוגיה חינוכית כחלק מלימודי החובה לתעודת ההוראה, היו כמה מושגים שהתקוממתי נגדם. לא אחת קפצתי ואצבעי מושטת מעלה תוך שהמילה "שטויות"  מסתננת מבין שפתי בשקט.

את טועה, הטיח בי הפרופסור הנכבד. את טועה, הילד חייב לסבול, להתחשל, להתייסר בשביל להתחבר עם אחרים. החיברות מגיע מתוך הצורך, בגלל שאין לו אמא בבית ספר, אז החברים  בגילו הופכים להיות תחליף למשפחה. אי אפשר להיות חלק מהחברה אם לא עוברים את זה.

אני מאמינה אחרת, המשכתי מולו, והוא הציע שנמשיך את הדיון במסדרון אחרי השיעור. אחרי כל שיעור עוד נשארתי במסדרון מול המורה, וזה לא עזר. אני התבססתי בעמדתי והוא בעמדותיו. אני הטועה והוא הצודק.

לפני שהייתי אמא, ולפני שחשבתי בכלל על חינוך ביתי, כבר קלטתי שיש כמה מונחים שמטביעים בנו, המורות לעתיד (טוב, היו גם כמה גברים. איש מהם איננו מורה כיום) שמעוררים בי התנגדות. רוב המושגים הללו הדגישו כמה טוב לילד שהוא בקבוצה של בני גילו. קבוצת השווים, הם קראו לזה. ולפי הפסיכולוגיה החינוכית שלמדתי אז, היא מתקיימת אך ורק בחברה חד גילאית, כשהילד נמצא רק עם בני השנתון בו נולד, כך שבזכות בית הספר, הילד עובר חיברות (סוציאליזציה) מיטבית. שטויות. רגע. אני לא מסננת בשקט הפעם. אני אומרת.

ובכן, אני מאמינה גדולה בקבוצת השווים אבל גיל זה הפרמטר הכי פחות רלוונטי עבורי, עבור ילדיי. ועבורי. ככה אתם בוחרים חברים? לפי הגיל? זה מה שימנע מכם קשר?

בשום מקום אחר מלבד מערכת החינוך – איננו בוחרים את חברינו לפי הגיל שלהם. ברחוב, בספריה, בטיול,  האם לא נדבר עם איש מבוגר או צעיר בגלל גילו? לא נראה לי! הגיל אינו רלוונטי לחיברות. מה שכן רלוונטי הם תחומי העניין והארועים המשותפים. וכך מתחילה כל שיחה כמעט ב"איפה היית בצבא" ו"מה למדת" ו"איפה את עובד". אנחנו מחפשים את נקודות המפגש שלנו, את המקומות בהם היינו בקבוצת שווים מקרית, מתוך ארוע – ועל הנקודות הללו אנחנו מייסדים את חידוש הקשר/יצירת הקשר.

לנו, כהורים בחינוך ביתי, יש כבר גשר לקשר. הבחירה היסודית שלנו לחנך את הילדים בבית.

לילדים שלנו, כילדי חינוך ביתי, יש מבט רחב יותר על הילדים שסביבם, על האנשים שסביבם. הם בוחרים את חבריהם הטובים לא בתוך ברירת המחדל של בני השנתון שלהם אלא לפי פרמטרים אחרים, המתבססים על נועם, רקע תרבותי משותף ותחומי עניין דומים (למשל- חיבה לאותה סדרת ספרים, תחביבים דומים וכדומה)

הילדים שלי הלכו כל צהריים- לפני שנה ושנתיים למסגרת החינוך הקיבוצית, זו שאוספת את הילדים הישר מבית הספר ומאפשרת להם לשחק בלי הנחיה במשך כמה שעות. ראיתי בכך הזדמנות עבור ילדיי להכיר את הילדים בישוב אליו עברנו ולהתחבר עימם.

טווח הגילאים בכל בית חינוך כזה הוא שלוש שנים. א-ג, ד-ו והנעורים. מינימום הנחיה ופעילות הפכו את המסגרת הזו לאידיאלית בעיני- כמעט חינוך ביתי.

אך עם הזמן גיליתי שזו אשליה. בתוך המסגרות שיחקו בני אותה שכבה אך ורק עם עצמם (וגם הבנים רק עם בנים והבנות רק עם בנות), עד שהגיע הילד שלי והתיידד עם כולם, כי הוא בחר את החברים שלו בדרך שלו. הוא מצא את עצמו משחק עם האלפים (הוא "היה" באלף כשעברנו לכאן) למרות שהעדיף לשחק עם שלושה ילדים שחיבב מהב'תים, וכל פעם ששיחק עם הב'תים קיבל על הראש מהגימלים. הוא חזר הביתה מותש ועצבני והמשיך לרצות ללכת, כי הוא מאוד אוהב חברה.

לקח לי זמן לראות שהמסגרת הכביכול חופשית הזו איננה טובה לילדיי, ושהם מוכתבים להתנהל בה לפי כללים חברתיים שהם תוצר לוואי של מערכת החינוך הפורמלית. ברגע שהצלחתי לשחרר אותם מהמערכת הזו, קרו שני דברים. קודם כל הבן שלי חידש את הקשרים הטובים שלו עם הב'תים והג'ימלים ואפילו ילדי הגן. שנית- התחלתי להקפיד לנסוע לפחות לשני מפגשי חינוך ביתי בשבוע, על אף המאמץ שזה דורש ממני (אני מתרגלת להיות "נהגת מרוצים", כדברי ההלצה. אני נוהגת והילדים מרוצים) ובמפגשים אלו ראיתי איך הילדים שלי חוזרים להבחין בקטנים, בתינוקות, בגדולים, בהורים, בסבים ובסבתות. חוזרים להקשיב ללב שלהם ולאנרגיות שלהם. אני רואה איך הם מעריכים את החברים שלהם ומתנהלים עימם בשלווה כשההורים נמצאים בסביבה לתמיכה, להזנה (אמא אני רעב! מה יש לאכול? זה עיקר התפקיד ההורי שלי במפגשים כיום).

הקהילה הרב גילאית היא למעשה כמו משפחה ענקית, מעין שבט תומך, חברתי, מחזק.

אם כן מהי "קבוצת השווים" שלנו, משפחות בחנ"ב?

משפחות בחנ"ב, כמובן. כך יוצא שמפגש חינוך ביתי מהווה עבור ילדינו את קבוצת השווים – ההורים ישובים במקום אחד, והילדים מתרוצצים הנה והנה, מוצאים את העניינים שלהם, את הנפרדות שלהם (עוד מושג שדורש תשומת לב וסימני שאלה במקביל) את העצמאות שלהם, עם החברים שהם בחרו מתוך קבוצת השווים הרב גילאית של המפגשים שלנו).

אם יש דרך להעביר מסר לפרופסור ההוא לפסיכולוגיה חינוכית שחשב כל הזמן שאני טועה שצדקתי, אז תגידו לו. בעצם, אל.

העיקר  זה לא הצדק, העיקר זה שבאמת לא צריך לסבול, להתחשל, להתגעגע להורים ואז רק להתחבר עם הח'ברה- בשביל להיות חלק מהחברה הישראלית. מספיק להיות נחמד, ידידותי, פתוח ובטוח.

נכון?

עינבל

מודעות פרסומת

אודות עינבלית

בחינוך ביתי כהגשמה עצמית מאז 2003, אמא לשני ילדים שצומחים על תפוחי אדמה ושוקולד, לחתולה אחת בבית (ושניים מקסימים בחצר תחת האדמה) ולכלבה אחת שמנקזת אליה את רוב החיבוקים. בהכשרתי אני ביולוגית, מורה למדעים ורכזת לחינוך חברתי, שמאנית של צמחי מרפא ורפואה טבעית ישראלית ועוד. בהווייתי אני יוצרת, חולמת ומגשימה, ומתחזקת קבוע את הבלוג "תופרת חלומות" בוורדפרס ובתפוז. במהותי אני אוהבת. ואוהבת לכתוב ולשתף, ולכן כותבת בלוג.
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s