בדידות, ולא של ילדים

מאת: מיכל מוטאי

מפגש ביער. לשם שינוי אין לי אף ילד עלי. אני לא מניקה, לא מפשפשת ואפילו לא משחקת עם… יש לי שקט. אני יכולה לשבת ולדבר עם אימהות אחרות. ממש כמו שתמיד חלמתי שאוכל, אוטוטו כשהילדים טיפה יגדלו. אבל אני מסתכלת מסביב וכולם נראים עסוקים, מחוברים. קבוצות קבוצות של אימהות דנות בעניינים ברומו של עולם. ואני מרגישה אאוטסיידרית לא שיכת. זאת מכירה את ההיא מלפני שנים, לאילו יש ילדים בדיוק באותו גיל שעוברים בדיוק את אותו שלב ואחרות דנות במתכונים יותר מדי בריאים בשבילי. פתאום אני לא מרגישה בנוח בשום מקום.

שום דבר לא השתנה לעומת מפגשים קודמים, ובכל זאת אני מרגישה בודדה ותלושה. בסופו של דבר אני ניגשת לאזור הנוחות שלי. לא יעברו עוד כמה דקות וגם הצלצול הגואל שלי בצורת קריאת "אמא" יגיע. אבל תחושת האין ממשיכה ללוות אותי.

שבועיים אחרי זה. אותו יער בדיוק. הגעתי חסרת כל ציפיות. באופן מפתיע הילדים מוצאים את עצמם בצורה מופלאה (וי גדול, יש לילדים חברה). מפה לשם השיחה התגלגלה, יצאתי לטיול והרפתקה. הזמן עבר לו והרגשתי רצויה ואהובה.

ברור לי שההבדל היה טמון בעיקר בי. בהלך הרוח שלי. בכיוונון הפנימי. אבל כל זה הוביל אותי לחשוב הרבה על בדידות.

כשאני יורדת לפארק מתחת לבית יש שם תמיד חבורה של ילדים (בעיקר קטנים) ולידם חבורה של הורים. למרות שאנחנו גרים באותה שכונה ואפילו באותו בניין, אני לא מכירה אותם כמעט. הם, כמו הילדים שלהם, נפגשים לעיתים קרובות במסגרת ה"מסגרת". הם נפגשים בחגים, באסיפות הורים וטיולים. רשתות של קשרים חברתיים שמקורן בקשרי הילדים. כמו שלילדים שלי לא קל ליצור קשר עם הילדים בפארק, כי הם כולם מכירים כבר קודם, גם אני מרגישה סוג של ריחוק וגם בידוד.

הבחירה בחינוך ביתי הגדירה אותי כשונה מכל מי שסביבי.כשהבכור היה "רק" בן שנתיים ועדיין לא היו לי תוכניות ארוכות טווח לחינוך ביתי, כבר הייתי יוצאת דופן בפארק. בשעות הבוקר המקום המה נשים, רובן בגיל של אמא שלי בערך, כולן מטפלות. כשהוא היה בן 3, כבר הכרתי את הסבב השני או השלישי של ילדים שהן טיפלו בהן. כבר לא נשארו ילדים בני גילו בפארק בשעות הבוקר. כולם עד האחרון שבהם נכנסו לגן.

התחלתי במסע מפרך של חיפוש אחרי משפחות אחרות בחינוך ביתי. חברה עבור הקטן, אבל גם עבור עצמי. עברתי המון מפגשים. לא קל לי להתחבר עם אנשים אחרים. ולבכורי היה קשה עוד יותר. לקח המון זמן עד שנוצר קליק ראשוני. עוגן שאפשר לנו להמשיך במסע.

יש תקופות שאני באמת מרגישה שמצאתי את ה"קהילה" שלי. את קבוצת התמיכה שאיתה אמשיך את המסע שלי. אימהות שכיף לי להיות איתם. ילדים שמתאימים לכל הילדים שלי (כי עם הזמן צריך לדאוג לחברה לעוד ועוד ילדים). ויש תקופות שפתאום אני מרגישה כל כך לבד. כי משפחה אחת החליטה שבעצם חינוך ביתי לא מתאים לה והיא מכניסה את הילדים לבית הספר. ומשפחה אחרת החליטה להתכנס יותר בעצמה. והילדה פתאום לא מסתדרת עם ילדה אחרת וזה משפיע על כל היחסים ועוד ועוד.

כשאני חושבת על זה לעומק, כל משבר כזה הוליד מתוכו משהו חיובי. הקשרים בין האחים התחזקו עוד יותר. הכרנו חברים חדשים במקומות שבהם לא היינו קודם. נפתחו לנו אפשרויות נוספות. ולמרות תחושת הבדידות שמתגנבת אליי מדי פעם, אני יודעת שאני כבר לא לבד. יש לי קהילה. יש לי חברה. אני רק צריכה להתחבר שוב ושוב לעצמי, לילדים ולדרך שבחרנו בה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s