נושא לדיון -בדידות

מאת: שרית חייט

אז בבית הספר, על הקיר תמונה,
ובסמוך אלי, התגוררה חברת הנפש שלי,האחת והיחידה.
היו עוד כמה קרובות ואהובות, ולתומי חשבתי שכך זה אמור להיות.
ובהגיעה של בכורתי לגיל החברותי,
מיד שלפתי את הזיכרונות, וגיליתי שהשתנו העתים והעונות.
בנותיי מגדירות לגמרי אחרת את מושג החברות.
הן יכולות להגדיר כחברה משהי שהן רואות אחת לשבועיים, ואף פחות,
מבלי שיהיו לבד אפילו למספר דקות.
בתחילה ניסיתי להכפיף את הגדרותיי הישנות ולהכריז "הרי הן בודדות!"
ככה זה בחינוך הביתי – אין הרבה מה לעשות, מלבד למחות את הדמעות.
האמנם?
הרי הן חברות אחת של השנייה, ומפגשים יש לפחות אחת לשבוע
וגם אני בתמונה באופן די קבוע ואם אני דוגלת ברב-גילאיות ומשפחתיות
אז איך זה שאני נושאת את דגל הבדידות?
ואם הן מרגישות לא שייכות או מבודדות, כמעט תמיד אחרי שמוזרמת אהבה
עצמית ללב וחוזרים לנשום סדיר, נפתחות דלתות חדשות,
ואנחנו מוצאות מה לעשות, ונהנות, מזמן בית ושלל הרפתקאות משפחתיות,
זה לא מסודר כמו במסגרת, בקבוצות קבועות,
זה משתנה ודינמי, ונתון להשפעות,
לעיתים התחושה שיש מעט או לא מספיק, ושצריך להתפשר ולהסתדר עם מה שיש,
ולנסוע רחוק ולהתאמץ,
זה נראה אחרת ממה שחוויתי, אבל זה בעצם מה שבחרתי ורציתי.
איך זה אצלכם? נשמח לשיתופים ולתגובות, כדי שאלו המילים לא יוותרו כאן בודדות…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s