נעים להכיר – והפעם עם משפחת ממרוד

שאלה: שרית חייט, ענתה: אלינה ממרוד

נעים להכיר והפעם עם משפחת ממרוד אלינה, ליאור, אליאל ( בת כמעט 11), יהלי ( בת 9), אלדר (בן 6) ויהגל (בן שלוש).

אלינה ספרי קצת על עצמך,
הייתי מהנדסת תוכנה, קרייריסטית, מכורה לחדר כושר, קוראת בכמויות, כן, זה מה שהייתי…

ומה קרה?
נולדה אלוש. היא נולדה כשהייתי באמצע השנה הראשונה שלי בתואר השני בביואינפורמטיקה וכתבתי לאחד המרצים שלי שאני רק מחכה שהיא תגדל שבוע שבועיים ואז אחזור ללימודים ואעשה את המבחן. הייתה לי תמונה בראש של עצמי מגיעה עם התינוקת בסלקל,  יושבת בהרצאה,  כותבת לי תזות וסיפורים וזהו שלא.

ואיך זה התקדם?
זה התקדם טוב לכיוון אחר, לארבעה ילדים,  להיות איתם כל הזמן, להנקה, לייסד ולהקים את "תליני-יופי של מנשא". זהו מנשא שאנחנו המצאנו והקונספט שעומד מאחוריו הוא "ללבוש את התינוק" ולהיראות במיטבך. זה סוג של "fashion statement" .

איך הגעתם לרעיון של החינוך הביתי?
אף פעם לא היינו במסגרת. כשאליאל הייתה בת שנה וחצי הייתי בהריון עם יהלי וחיפשתי לאליאל גן שיענה לדרישות שלי. מצאתי מקום חמוד עם אנשים מאוד טובים ונעימים וביום שהייתי צריכה להשאיר אותה שם לבד החלטתי שזה לא בשבילנו. נשארתי אתה בבית ואז יהלי נולדה, בנינו לנו שגרת יום והתחלנו לנהל את חיינו עם הרבה פחות פחד והססנות.

איך הבית נראה?
הבית מאוד קטן וצנוע עם גינה מאוד גדולה. יש לנו המון חיות, ביניהן, שתי חולדות והמון תרנגולות. הן חלק מהמשפחה. הילדים מטפלים בחיות. זו  אחריות שלהם.

איך נוצר כזה מצב אידאלי?
הילדים ביקשו המון חיות ואנחנו הסכמנו בכוונה ברורה שזוהי האחריות שלהם.  כל אחד מקבל על עצמו חלק מהמטלות. אלדר נותן מים לחיות שבפנים ויהגל מאכיל אותן. אליאל מאכילה את החיות שבחוץ ויהלי משקה אותן.

איך נסגר הפער בין ההחלטה לבין הביצוע?
בהתחלה עם המון תזכורות ועכשיו זה הפך לסוג של הרגל, כמו שמצחצחים שיניים כך מאכילים את החיות. ליאור תמיד אומר להם שהם חייבים לדאוג לחיות לפני שהם דואגים לעצמם. ליאור גדל במשפחה חקלאית בגני יהודה, ויש לו ערכים חקלאים.

לך גם יש בהיסטוריה שורשים חקלאיים?
לא. אני גדלתי בבית קומות בעיר הגדולה.

ספרי קצת על סדר היום שלכם על השבוע..
יש לנו סדר שבועי. כל יום מוקדש לפעילות אחרת. אנחנו עושים יחסית הרבה דברים. הילדים מאוד מאוד עסוקים. כול אחד בחר לעצמו תחומי עניין הדורשים התמסרות והשקעת זמן. שלושת הגדולים מנגנים: אליאל מנגנת פסנתר וגיטרה, יהלי מנגנת כינור ופסנתר ואלדר מנגן כינור. זה דורש המון הקפדה ופינוי זמן לאימון ועשייה סביב המוסיקה. בנוסף אליאל רוקדת, יהלי מתעמלת, ואלדר משחק כדורסל וכדור-יד.

הילדים מאוד פעלתניים וזה מה שמאפשר לי לא להתלבט בענייני החינוך הביתי. הילדים שלי נהנים מקשרים חברתיים מגוונים, עם ילדי חינוך ביתי וילדים שמבקרים במסגרות. הם לגמרי מרגישים "בעניינים", חלק מהחברה.

זה חשוב  לך שהם יהיו בעניינים ובקשר עם ילדים שהולכים לבית ספר?
חשוב בעיני מגוון כמה שיותר רחב של חוויות, של אנשים של שיחות. מאוד חשוב לי לא לצמצם! כשהם קטנים הם עדיין לא יודעים מה היכולות, הנטיות, הרצונות שלהם ובחשיפה רחבה הם מגלים ואני יכולה לתת להם לעשות את הדבר שהם הכי רוצים, שהם הכי מוכנים להתמסר ולתת את עצמם לו.

מה חלוקת הזמן בין "פעילויות חוץ" ל"זמן בית"?
אני מקפידה שיהיו לנו שני בקרים פנויים בבית. 

 איך מספיקים הכול? יש לך המלצות לניהול מיטבי של הזמן?
כן. לדוגמא בנגינה, שדורשת השקעת זמן בתרגול ואימון לימדתי את הילדים "לגנוב זמן" בין הפעילויות. לנצל עשר וחמש דקות פנויות לתרגול או קריאה. בדרך למפגש עם חברים, מדברים מתמטיקה באוטו. תוך כדי משחק או קריאת ספר, מרחיבים קצת על איזה נושא, או מנסים לתרגם מושגים לשפות אחרות. לא מחכים לזמן ארוך המוקדש ללמידה. היא מתקיימת בכל מצב ומתוך החיים.

מה היתרונות שאת רואה בחינוך הביתי?
אצל הילדים שלי אני רואה הרבה רוגע, זמינות ופניות לעשות את הדברים שהם אוהבים, חוסר פחד.  הם לא מפחדים לתת את כול כולם למשהו כי הם לא מרגישים צורך להשאיר את האנרגיות לדבר אחר. יש להם יכולת לעשות אינטגרציה של המידע ושל הידע שהם מקבלים. הם יכולים להשליך את הידע לכל מיני תחומים אחרים, לאו דווקא לתחום שממנו הידע בא.

יש לך דוגמא?
כן.  יש לי.  אנחנו לומדים יצירה של מוצרט ואז הילדים שואלים עליו ואיפה נולד. בעקבות זה אנחנו לומדים על אוסטריה, מתעמקים בלימודי גיאוגרפיה, משוחחים על היסטוריה ולאומנות. זה מאוד מתפשט ומתרחב.

אתגרים בחינוך הביתי?
יש המון אתגרים. עודף נראות של הילדים, עודף תשומת לב,  עודף  מעורבות רגשית עם ההורים. לפעמים עודף השענות של הילדים על ההורים

ברצף שיש בין לימוד מובנה ללימוד חופשי וזורם איפה תמקמי אתכם?
זה מאוד מורכב. יש תחומים שהם מאוד מובנים ומאוד "על פי הספר" והמורים שלנו הם "רוסים אסליים". אלו המורים למוסיקה והתעמלות. אפילו המורה לבלט כזו. מצד שני, בלימוד ה"אחר" אנחנו מעמיקים על פי בקשה. אני אתן לך דוגמא, איך הבנות שלי מתרגלות כתיבה? הן מאוד אוהבות את הדיסק החדש של אסף אמדורסקי וישראל גוריון של שירי הדודאים. הן מכירות את השירים בעל פה. מידי פעם הן מתיישבות ועושות הכתבה עצמית, הן כותבות את השיר ואחר כך מסתכלות על השיר המודפס ומתקנות שגיאות כתיב.

איך הם למדו לקרוא ולכתוב?
זה היה עם עזרה, לפעמים עם קצת דחיפה. לא יכולה להגיד שהתעוררו יום אחד וידעו לקרוא ולכתוב.

איזה דברים נוספים חשוב לך שהילדים ילמדו?
חשוב לי שהילדים שלי יהיו בני אדם קשובים לסביבה. שהם יהיו אמפטיים. שהם לא יהיו רעים לאנשים אחרים. זה מה שחשוב לנו. אני פחות מוטרדת מענייני ידע.  מבחינה אנושית מאוד ברור לי שכול מה שאנחנו עושים הוא כדי שהם יהיו אנשים טובים.

יש לך טיפ למשפחות בתחילת דרכן בחינוך הביתי?
כן, יש לי! לא לנסות להיות כמו אחרים. לחשוב, למצוא את הדרך שלהן, לקבוע מטרות ולדבוק בהן, במידה והן עדיין רלבנטיות. לא לתת לרוח הסביבה להשפיע ולהזיז אותן.

את מרגישה שיש שונות מובהקת בין החינוך הביתי "שלך" למשפחות חינוך ביתי בסביבתך?
כן. יש שונות מובהקת. המשפחה שלנו נחשבת משפחה מאוד הישגית, מאוד עמוסה. אני חושבת שאני נתפסת כאימא שיותר "בשליטה" מאימהות  אחרות.

איך את רואה את זה?
אני מסכימה. גם אני מרגישה שאנחנו שונים. אנחנו שונים כי אנחנו בחרנו להיות במקום שאני וליאור יכולים לחיות איתו בשלום. כשאנחנו מרגישים שאנחנו עושים את הכי טוב,  וה"הכי-טוב" הוא לא הכי קל או הכי זורם אלא הכי מאפשר לנו לגדול.

תרחיבי קצת על המקום הזה, איך את רואה הישגיות?
אני לא חווה את המילה השגיות כמילת גנאי.  אנחנו הישגיים אבל מה שחשוב לנו זה לא התוצאה הסופית אלא העבודה הקשה וההתמסרות למטרה, ההתמדה.  בזה אני רואה את ההישגיות שלנו. ברגע שאני מרגישה שאני, בעלי, וילדי מסורים לדבר מסוים אני מרגישה שהשגנו את זה. זה סוג של תשוקה פנימית וכשמזהים אותה יש ללכת איתה ולהשקיע מה שנדרש ללא פחד ועיגולים בפינות, בכול הכוח. ללא מעצורים.

ואם אחד הילדים לא היה רוצה להמשיך? לא מתחשק לו, והוא רוצה דברים אחרים. איך אתם מתמודדים? זה קרה?
כן. זה קרה.  אליאל התעמלה בנבחרת התעמלות אמנותית. כל המשפחה הייתה מעורבת ושותפה למאמץ. היא הייתה מתאמנת כל יום משלוש וחצי עד תשע-עשר. כל יום! בשלב כלשהו היא באה וביקשה להפסיק. היא נימקה את זה מאוד יפה, טוב ובוגר. היה משהו מאוד הגיוני במה שאמרה ופשוט קיבלנו את זה והמשכנו הלאה. היה משבר, היה קשה, היה בלבול. אני מאמינה גם בחופש להפסיק.

חשוב לי להוסיף שאני לא אוהבת שמוותרים. כדאי לבדוק מאיפה מגיע הוויתור? מה זה המקום של "לא בא לי יותר"? האם יש לי קושי? האם אני לא מצליח להתגבר על משהו? האם זה עושה לי רע? אם זה "עושה לי רע" – זה טיעון מאד תופס מבחינתי. זה תלוי מדריך ומורה.  אני מאוד מעודדת את הילדים שלי ליצור מערכת יחסים אישית ואינטימית עם המורים שלהם וברגע שמערכת יחסים כזו לא תורמת ואפילו מזיקה, מן הראוי להפסיק אותה. אחד העקרונות המרכזיים שלי, בגידול הילדים, הוא לתת להם לפגוש כמה שיותר אנשים משכמם ומעלה וללמוד מהם.  לא משנה לי מה. גם את התחום המקצועי אבל בעיקר את הדרך.  אליאל אמרה לי במילים אלה: " אני מרגישה שאם אני אשאר ללמוד אצל המדריכה להתעמלות,  אני אדבר עם הילדים שלי כמו שהיא מדברת אלינו".

את רואה את עצמך שייכת לקהילה? חלק מקבוצה מסוימת?
יש לי דחייה בסיסית מהשתייכות.  אני יכולה להגיד שיש לי פה, בקהילה, יותר חברים וחברות ממה שהיו לי כל חיי. חברים אמיתיים, חברי נפש, אנשים שאני מעריכה.  גם אלו שלא חברים שלי, הם אנשים שאני רוצה ללמוד מהם, להיות איתם, לשמוע אותם.  זה שאני אומרת שאני לא אוהבת להיות שייכת – לא אומר שאני לא שייכת, רק שאני לא אוהבת את ההגדרה. אני מתנגדת להגדרה.  אני מרגישה כמו דג במים.

מה אוהבים לאכול אצלכם בבית?
בשר.

טיפ להתארגנות למפגשים? במה תמלאי את הצידנית?
כמויות מטורפות של פירות וירקות ותמיד איזו חתיכת בשר לדרך.

מה תאחלי לכם ולנו לסיום?
אני מאחלת לא לפחד.  להיות זהירים,  חכמים, בודקים וחושבים אבל לא מפחדים!!!