להציל את אדון חרדון

מאת: נועה אבהר

יום שני, שומרי הגן, את פנינו מקבל אדון חרדון פצוע ברגלו השמאלית-אחורית. מנסה לטפס על העץ, נופל, מנסה שוב, מישהו מרים אותו. הוא לא מתקדם. הרגל שלו כנראה ננשכה. מדממת.

אנשים טובים רוצים לעזור לו. אחת, מטפטפת לבנדר. השנייה, מפזרת אבקת כורכום. והשלישית, מילות נחמה ועידוד. והוא, בסך הכל חרדון. חרדון שחי בטבע ורגיל למפגשים שטמונה בהם סכנה ופחות לאנשים עם כוונות טובות.

שלוש שעות מאוחר יותר, בסוף המפגש, הוא עדיין על גזע העץ. עומד במקום, לא עולה למעלה ולא מנסה לברוח. מסביבי דיבורים לקחת אותו הביתה לכמה ימי מנוחה. מישהי אומרת לשים אותו בקופסא ולתת לו חסה וכרוב. ואני תוהה עם עצמי, האם זה נכון להוציאו ממקומו הטבעי. נכון שהוא עלול למות ואף להיטרף ע"י חיה אחרת, אבל אולי יש ציפור רעבה באזור ואני מונעת ממנה את הארוחה שלה. זו המציאות שלו, זה הטבע. להתערב בו? מה אני אלוהים?

בת התשע מגיעה ובעיניים רחמניות מבקשת לקחתו. איך אפשר לעמוד מול כאלה עיניים. ניתן לו כמה ימי מנוחה, חסה וכרוב ונחזיר אותו למקומו הטבעי. לא הרבה עבודה בשביל להציל חרדון. השכן שלנו מגדל איגואנות, מבין בכאלה פצועים. יאללה ניקח אותו, נחזק אותו, ונחזירו ליער. הוא ימשיך לחיות ואנחנו נרוויח מצפון נקי, ותחושה שהנה הצלנו את העולם. לא אלוהים אבל בצלמו.

hardon1 (1)מגיעים הביתה ומראים לשכן. הוא מבטיח לי, שאם החרדון יאכל ולו ביס אחד מהחסה או כל ירק אחר, הוא יכין לי עוגה כל יום במשך שנה. חרדון – חיה טורפת! "את יכולה לחפש ג'וק בבית שלך או לתפוס לו זבובים ולתת לו", הוא אומר לי. אני? ג'וק? אם יש כאן ג'וק אני בורחת החוצה. ברגע זה הבנתי – את שידעתי ביער, לא הייתי צריכה להוציאו ממקומו הטבעי. הוא בהלם, אפאטי, לא זז, ואפילו לא מנסה לברוח.

אין ברירה, אני מתקשרת לוטרינרית ומתייעצת איתה. בנדיבותה היא מזמינה אותנו אליה, ל"מרכז חיבוק-חי". היא מסתכלת עליו, בוחנת, הוא עדיין בהלם. אנחנו מקבלים ממנה מנת זחלים חיים למאכל חרדונים, מתקן למים וקופסא ושבים הביתה.

בת התשע מנסה שוב ושוב לפתותו בזחל עסיסי, והחרדון באדישותו מתעלם מהגירוי. ככה כל מספר שעות, אולי עכשיו הוא יטרוף את הזחל אולי ככה ואולי ככה. אך החרדון בשלו – לא אוכל. רק מסתכל, בוהה ולא מבין מה קורה כאן.

ואני, אני  מחכה שיום חמישי יגיע, ונחזירו למקומו הטבעי. מקווה, שהוא ישרוד את הטלטלה שהוא עובר.

בוקר יום חמישי מגיע, כולנו עושים מאמץ לצאת למפגש שמרוחק מביתו של החרדון "רק" כמחצית השעה. מגיעים ליער בדיוק למקום שמצאנו אותו, משחררים אותו, כמובן לא לפני שמצלמים אותו מכל כיוון אפשרי, אומרים מילות פרידה ומורחים משחה על הפצע שמראה סימני החלמה.

מניחים על גזע העץ ומקווים שעשינו טוב.

בסופו של מעשה נותרתי עם תהייה, האם עלינו להתערב במה שקורה בטבע. אולי החרדון היה מסתדר לבד וממשיך לחיות, אולי הוא היה נטרף ע"י חיה אחרת. הרי זו שרשרת המזון. האם ביכולתו של חרדון או כל חיה אחרת להכיל טיפול שאנחנו רוצים ועושים עבורם. אנחנו יכולים להבין טיפולים רפואיים ואת התועלת שבהם. האם גם בע"ח מסוגלים לזה?

הרצון להציל הוא הצורך שלנו, כדי שלנו יהיה מצפון שקט ואגו מרוצה. לא תמיד יש לנו את הידע המתאים. אולי עדיף היכן שלא אנחנו פגענו, להתבונן, לשחרר ולהניח. זה לא שלנו!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על להציל את אדון חרדון

  1. עינבלית הגיב:

    תמיד יש אולי, בכל נתיב בחיים. אולי ואילו, חברים טובים.
    סיפור נהדר, ואם את שואלת מה אני הייתי עושה במקרה כזה – אני הייתי משאירה אותו ביער, כי אצלי בבית יש גם חתולים וגם כלבה שחושבים שחרדון זה מזון.
    אך היו מקרים בהם מצאתי לנכון להתערב ולעזור ליצור חי להבריא, או להחלים, או למצוא בית אחר (או את ביתו שלו). אני בעד החמלה, הצעד קדימה הזה ביחד עם הבדיקה- איך אפשר לעזור?
    ולמדתם.
    על בית הגידול של חרדונים, על מזונם, על התנהגות במצבי לחץ. הכרתם עוד אחד מהברואים קצת יותר מקרוב. שיעור גם בשבילכם.
    נהנתי לקרוא.

    אהבתי

  2. sarit9 הגיב:

    תודה גדולה על הסיפור והשיתוף. החכמתי!

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s