עוד סיפור אחד של אהבה…

מאת: שרית חייט

"עוד סיפור אחד של אשליה, שלא ידענו אם היא תגמר, אוספים בלב את כל מה שהיה
פעם רע ופעם טוב יותר, עוד נשיקה אחת קטנה, לפני שמכבים את האש, מין הרגשה כזאת, משונה
שזה הסוף, אבל עוד ניפגש. פעם את בוכה, ופעם את צוחקת, מזילה דמעה, כי זה הזמן ללכת, לכל האהבות יש סוף להתחלה נפרדים רק במבט, בלי לומר מילה." (עוזי חיטמן)

שמעתי עליו לראשונה מחברה. היא סיפרה לי בעיניים נוצצות שאני חייבת להגיע ולהכיר אותו. לדבריה הוא היה מיוחד, שונה, גדול ומרשים מכל מה שהכרתי וחוויתי עד כה.
באותם ימים הוא היה רחוק ממני, גם גיאוגרפית וגם נפשית. הגודל שלו הרתיע אותי. עולמי היה צר כעולם נמלה קטנטונת.
היום, הוא עדיין רחוק ממני גיאוגרפית, ועולמי התרחב לכדי גודל חיפושית גדולה או אולי אפרוח קטן אך אנחנו בהחלט מאוהבים.

כלומר, אהבה ממבט ראשון לא הייתה כאן.

כעבור כשנתיים התחלנו להגיע. הפעילות כללה "חוג" קנוי בקבוצות גילאיות והרחק משם, לצדו, מפגש חופשי של האחים הצעירים והאימהות. סיום הפעילות צוין בארוחה משותפת ואחריה שוב זמן חופשי ביער הקסום לחילופי מילים ומשחקים משותפים. בכורתי התקרבה לגיל הכניסה לפעילות הקנויה והחלטתי לנסות. רציתי שתכיר את חברי קבוצת הגיל שלה.

במפגש השתתפו המון משפחות. בחוג עצמו פעלו מספר קבוצות גיל במקביל. החל מהצעירים בגילאי 5.5 ועד המתבגרים, בני העשרה. בנוסף הפעילו האימהות קח-תן של בגדים ומוצרים משומשים. התקיים בו סחר פעיל במוצרי מזון שונים שקנו האימהות בקנייה מרוכזת למי שהיה מעוניין. הוא אִפשר שייכות למשהו רחב וגדול, לקהילה תוססת, רבגונית עם המון ילדים "גדולים". חלום שהתגשם!

ההתחלה הייתה מאתגרת. השתלבנו לאיטנו. הבנות נכנסו לקבוצות הפעילות שלהן. הכרנו עוד ועוד משפחות, חברים וחברות חדשים. היינו נשארות עד שעות אחר הצהריים וחוזרות הביתה מלאות שמחה ואנרגיה.

לאט-לאט הפך המפגש לסוג של עוגן שסימל בעבורנו את השייכות לקהילה, שאִפשר לנו לחגוג ביחד את החגים, שנתן לנו בטחון שתמיד נוכל להיות חלק אם רק נחפוץ בכך. פגשנו חברים אהובים ונִטוו להם קשרים אמיצים, למרות שהמפגש התקיים אחת לשבועיים.

הוא היה חגיגי, נוצץ ומיוחד, גם בתדירות שלו. בשבוע הגעגוע החופשי. הנחתי עליו עוד ועוד ערכים, משאלות, ציפיות וחלומות והוא הפך למאוד משמעותי בעבורנו ובהגדרת החינוך הביתי שלנו.

והנה לפני כשנה חל שינוי. חלק מן המשפחות רצו מאוד לשנות את התדירות לפעם בשבוע. גם למדריכי הפעילות הקנויה היה רצון דומה. התחוללה סערה. האם להעז ולשנות משהו כה אהוב ומוצלח? הרי סוד קיסמו היה בכך שהגיעו משפחות מפזורה גיאוגרפית רחבה. לא כולן תוכלנה להגיע פעם בשבוע.

"קם יריד בבית! מה פה? איזו מין צרה צרורה פה?!"(1)

גם אנחנו נכנסנו לסחרור. האם נצליח להגיע פעם בשבוע? האם אני רוצה להגיע פעם בשבוע? הרצון של מי יקבע? איך מחליטים בכאלו מיקרים? האם ניתן לגשר? מה זה אומר על החינוך הביתי שלנו? על השייכות שלנו? האם נמשיך להיות חלק? האם הדברים יישארו כשהיו? לאט לאט נשאבתי למחלוקות קהילתיות ולסערות החיצוניות.

בסופו של דבר, לאחר דם, יזע, דמעות וצעקות שהושקעו בשיחות אישיות, במיילים ובשלל אמצעי התקשורת הנוספים, כולל זיהום האוויר הנקי והפרת השלווה בפארק הירדן נמצאה פשרה! הוחלט על קיומן של שתי קבוצות רב גילאיות במקביל, כאלו שיפגשו אחת לשבוע וכאלו שיפגשו אחת לשבועיים.

נולד מפגש חדש, אחר, שונה ודומה. מה יהיה? האם נצליח לאהוב גם אותו?

בינתיים כוסו השמיים בעננים. אכזבות וציפיות שלא התממשו בנוגע לאחווה הקהילתית, האם אנחנו קהילה? איזה מן קשר מתקיים ביננו? האם הבחירה שלי מדויקת ונכונה? הרבה תהיות עלו בשיחות אינסופיות על מפגש אחד, שכבר מזמן שכח שהוא בסך הכול מפגש. נכון, מיוחד, ייחודי ומנצנץ אך עדיין אחד מיני רבים.

והנה הגיע הרגע המיוחל, חזרנו לפעילות, והיער הקסום קיבל את פנינו. האווירה הפשירה וממפגש למפגש הרגשתי שחזרנו לסוג של איזון מחודש.

בתחילה היה לי קשה מאוד עם השינוי. בנותיי חלקו את אותה קבוצה רב גילאית, ונותקו ממרבית חבריהם וחברותיהם שנותרו בקבוצות החד-שבועיות. הקבוצה הייתה "זכרית" מידי לטעמי. התלבטתי ובעקבותיי גם בנותיי. היו מרוצות אך ביקשו לחזור לקבוצות הישנות.

נדרשתי לבדק בית. מה יהיה נכון עבורי? לניקיון יסודי של הכעס על עצם השינוי והשתקת רעשי הרקע. אני מאמינה באמת ובתמים שכול אחד מאִתנו מחויָּב לעשות את מה שטוב ומדויק לו. וברגע שאבחר נכון ומדויק הדברים יסתדרו גם במציאות החיצונית. אז מה קרה הפעם? כנראה שיש עוד עניינים פנימיים שעלי לברר. המשכתי להתלבט והגעתי להחלטה להישאר בקבוצה הנוכחית. הבנות הפכו למרוצות. אני חזרתי להיות מאוהבת אך הפעם ממקום חדש.

הבנתי שעל המפגש הבודד הזה הנחתי את האחריות למפגש עם קבוצת השווים, את השייכות ועוד כול מיני. גיליתי שהאחיזה הלופתת הזו, המעכבת שינוי, הנאחזת בחוזקה במשהו חיצוני, מסתירה משהו שאינו מדויק בעבורי. אולי פחדים וחששות מן העתיד. שהדברים יכולים להסתדר בקלילות. שכול הזמן מגיעות לפתחנו אפשרויות חדשות. שכדאי לשחרר, שמומלץ לנסות. שהזרימה הטבעית היא זו שאמורה לקרות ולהיות. הרי החינוך הביתי שלי לא תלוי במפגש כזה או אחר אלא ברצון הפנימי שלי ושל שאר בני הבית, בהתנהלות המשפחתית שלנו.

מצד אחד החינוך הביתי הוא כול כך אישי, ונועד לענות על צרכים אישיים ומצד שני אנחנו רוצים לצרוך פעילויות ביחד כקבוצה. איך מתפשרים ומגשרים? האם נדרש להתפשר? ואולי, אם אני אדייק את הרצון שלי הוא יפגוש רצונות מדויקים אחרים ותיווצר לה קבוצה באופן טבעי? איך אכניס את הגמישות? הדינמיות? אני רואה בתהליך הזה למידה משמחת, מתמשכת ואינסופית.

למדתי כאן שיעור גדול שילווה אותי גם הלאה. מעין תזכורת לעצור ולבדוק, בכול פעם שהאחיזה שלי חזקה מידי, לנשום ולבחון את הדברים מחדש, מגבוה, מנקודת מבט רחבה, נקייה, מרוקנת ממשקעי העבר, חדשה, המאפשרת שינוי, גדילה וצמיחה.

(1)   מתוך גלגוליו של מעיל מאת קדיה מולודובסקי

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על עוד סיפור אחד של אהבה…

  1. גילית טל כורה הגיב:

    אני זוכרת איך המפגש רק התחיל מטלי שאירגנה הכל שנה אחר שנה , איך נהנינו בהתחלה מהמפגש בארגז החול ביער ורחיצה בנביעה בקיץ עד השתתפות אחרי שלוש שנים בחוג עצמו, איך כל שנה כמות האנשים גדלה וגדלה, עד חנייה רחוקה מעומס מכוניות באמצע היער, באמצע השבוע,
    מאירית שהרימה את פרוייקט הפוייקה עם מיכל הארוכה על האש, ומירב שתיקתקה את הסלטים יחדיו , עם הר שוק קחתן הקבוע.
    בשבילי להגיע כל פעם ולראות ככ הרבה אנשים באמצע השבוע בבוקר ביער , היה תמיד משמח, בטוחה שהשינוי שעברת ממפגש , הוא לטובה , וכן ירבו רעיונות בחינוך הביתי שיהפכו לכזו מעצמה והשראה.

    אהבתי

  2. sarit9 הגיב:

    אני גם בטוחה שמהשברים הנוכחיים מצמיחים ויצמחו ניצנים חדשים, וכמו ילדים, לא בהכרח יהיו דומים למקור 🙂
    ובסופו של יום כל מפגש, הוא רק מפגש,
    והשינויים, הטלטלות, הסדקים, התזוזות מעידות על חיות, על חיים שוקקים.

    אני שמחה שהאחיזה שלי התרופפה ובמקביל התחזקה הידיעה שלי שאני מביאה את הטוב מתוך הפנימיות שלי לכל מקום שאהיה בו, וזה לא תלוי סביבה או מפגש מסוים. אני עדיין משקיעה ופועלת על מנת שהמקומות שאני מגיעה אליהם יהיו, בפועל, מקומות שטוב ונעים לי להיות בהם, שמהווים סביבה תומכת וממיטיבה עם הקבוצה.

    האכפתיות בעבר, שכיום אני חווה כחזקה מידי, הסתירה דאגה ופחד משינוי.
    כיום אני יודעת שאסתדר בכול מצב ושמידת שביעות הרצון ותחושת השייכות שלי שלי תלויות רק בי. ואז אני לא חייבת להגיע אך ורק למפגש מסוים כדי להרגיש כך.

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s