בקצב הלב

מאת: שרית חייט ואורלי נתנאל

בחלומי שמעתי את מנגינת ליבן של בנותיי, והיא הרמונית, ענוגה וקולחת. כמו מתנגנת מעצמה, בכישרון אין קץ, על גבי חלילית, כינור או אולי אפילו פסנתר.

המיועדות לתפקיד הראשי במחזה נתנו את הסכמתן ויצאתי לדרך להגשים את חלומי.
הכלי המיועד להתחלה היה חלילית – ניידת קומפקטית וחיננית.

בתיווכו האדיב של ד"ר גוגל גיליתי שמורים לחלילית אין. עם זאת מצאתי בעיר הקיט קונסרבטוריון. שם התבהר לי שבכורתי תוכל ללמוד כינור או פסנתר, וזאת לאחר שיתפנה מקום באם תעבור את מבחני הקבלה-התאמה.
לצעירתי בת השש, הוצע חוג דו שבועי של טרום נגינה.

ולא דיברנו עוד על העלות המרנינה.

המשכתי אל עבר המתנ"ס. שם צוותה לנו מורה לפסנתר חביבה להפליא. לאחר שני שיעורים מהנים הופסקה ההתקשרות מסיבות טכניות-מנהלתיות.

המשכנו אל עבר מורה מומלץ שלימד משפחה נוספת מן החינוך הביתי.
ההתחלה אתגרה אותנו. המורה החביב התקשה לוותר ולשחרר דברים בסיסיים אותם הוא דורש משאר תלמידיו.
הייתה הקפדה על חזות מסודרת ונקיה, ישיבה בגב זקוף ותרגולי בית של מספר דקות בכול יום. קיבלנו מחברת תווים, חוברת נגינה ויצאנו לדרכנו.

בשלב כלשהו, על מנת לעזור לבנות להפנים את רעיון התרגול הוא צייר להן טבלת ימים וביקש ממני לסמן בכל יום שהן מתאמנות.

זה היה איתות בשבילי לשוב ולבקש ממנו להדגיש פחות את התוצאות וההישגים היות ומה ש"באמת" חשוב לנו הוא ההנאה מהתהליך.
הבנות התאמנו כמיטב יכולתן ורצונן. בכורתי למדה עוד ועוד שירים חדשים ואילו אחותה הצעירה ניגנה שוב ושוב את אותם השירים.
היא חזרה עליהם בהתלהבות ולא הבינה שהמורה מצפה ממנה ללמוד ולתרגל את השירים החדשים, אלו שהיא לא מכירה ועדיין לא אוהבת.
הוא בשלו, והיא בשלה. שיעור אחר שיעור.

דיברנו שוב. הוא ניסה לשכנע אותי בצדקת דרכו. הסביר לי שניסה את דרכי ושהיא לא טובה ולא מובילה להתקדמות. שבאופן יחסי למורים שלימדו אותו הוא רך לבב.
הוא בשלו ואני בשלי.

עד לנקודת המפנה הבלתי נמנעת. הגיע השיעור בו הוא הודיע לצעירתי שזהו השיעור האחרון בו היא מנגנת את אותם השירים ושבשיעור הבא הם עוברים לדף הבא.

זה כמובן היה השיעור האחרון שלה.

בכורתי אהבה את מסגרת הלימוד הנוקשה באופן יחסי למה שהיא מכירה.

התלבטתי כיצד להמשיך.
החלום המקורי ההוא, שינה את צורתו והתפוגג אל תוך המציאות.
וכך הגענו אל התחנה הבאה, בה אנו נמצאים עד עצם היום הזה באושר ובעושר,

הרחק הרחק מאיתנו, כ-45 דקות נסיעה לכל כיוון, התגוררה מורה מופלאה, אם בחינוך ביתי, שעד כה נמנעתי מלשכור את שירותיה מפאת המרחק.
אולם, אני עצמי, בעבור טיפול שאני עוברת, נסעתי כמעט מידי שבוע לאזור מגוריה. החלטתי לנסות ולשלב בין השניים. הצלחנו למצוא מועד פנוי מתאים ולנסות.

צעירתי התלהבה עד מאוד.

בכורתי בקשה לחשוב ולהחליט. עברו עליה שלושה ימים קשים של חיבוטי נפש. היא התקשתה לבחור. ולבסוף החליטה גם היא ללמוד אצל המורה החדשה.

הלימודים התנהלו בצורה שונה לחלוטין, תוך כדי משחק ואלתור, בהנאה ובקצב של הבנות.

ומה קרה לי? חיכיתי לראות התקדמות…מתי ילמדו שיר חדש? מה הן עושות שם?…הן חוזרות ומנגנות את מה שלמדו אצל המורה הקודם.

והבנות, צוהלות ושמחות. מנגנות בחדווה את מה שהן רוצות. חוקרות את הצלילים, ה"ליוויים", הקלידים השחורים והלבנים, מציגות את נגינתן לכל המעוניינים,

מתאמנות ללא הפסק, בלי תזכורות ובלי כללים, מתוך רצון ושמחה.

ואני, שמתי לב לפער שהתקיים בתוכי, לרצון שהבעתי ולמה שחשתי כלפיו בפועל כשהוא קרם עור וגידים והתממש. הרי קיבלתי את מה שרציתי וייחלתי לו ובכול זאת לא הייתי מרוצה. הייתי חסרת הערכה.
התבוננתי וזיהיתי את הביקורתיות והשיפוטיות שהתקיימו בי, התלות בהישגים החיצוניים במקום להתפעם מאלו הפנימיים.

ברגע שהפכתי מודעת לתבנית הזו, המקבעת ומקטינה, יכולתי לצאת ממנה אל העולם האינסופי שבחוץ ולהתחיל להתלהב בעצמי,

מתהליך הלמידה העמוק והאישי, מן החקירה הפנימית שכל אחת מהן חווה,

מן היכולת לקחת מנגינה ולנגן אותה בשלל צורות, גוונים, מקצבים וליוויים, בעיניים עצומות, בליווי שירה, נמוך, גבוה, והכול מהתחלה…

הן בעננים, לומדות עוד ועוד שירים, על פי בקשתן, כמו לדוגמא את "שיר הקהילה" או "שיר השוקולד", גם אם הם לא מופיעים בשום חוברת לימוד,

בטוחות שהן לומדות אצל המורה והזמרת שהן הכי אוהבות בעולם,

מלאות בטחון בנגינתן.

אני שמחה על האפשרות להעניק להן את ההתנסות, ועל עוד פינה חשוכה שזכיתי להאיר ולאוורר הודות להן, בדרך אל עצמי.

הזמנתי את מורתן האהובה לחלוק אתנו את משנתה ולהלן ראיון עם אורלי נתנאל המופלאה, שמלמדת בגישה שהיא מכנה "מוזיקה בקצב אישי".

איך את רואה את תהליך הלימוד? מה ה"אני מאמין" שלך?

נתחיל, מהסיפור של בנותיך. הן מאוד שונות. זה היופי של התהליך, אני אוהבת "להמציא את הגלגל" כדי שתהליך הלמידה יתאים לכל אחד באופן אישי.

צעירתך התחילה ממקום נקי, ללא מטענים, לנסות כל מיני דברים ללא חשש.
היא הולכת מתוך הלב – בא לה לנגן שיר כזה או אחר, אין לה דאגות להתקדם בתהליך. מבחינתה היא למדה שיר מתווים, כך שמבחינתה היא יודעת לקרוא תווים. ככה היא רואה את ההשכלה המוסיקלית שלה. זה מקסים, וזה נכון. גם אם היא לא מסוגלת עדיין לקרוא בזרימה תווים מהדף. היופי, שמבחינתה היא יודעת תווים כי היא למדה רק שיר אחד בתווים. מבחינתי – אסור לגעת בזה, או לתקן אותה. יש משמעות רבה לדימוי העצמי שלה על עצמה. וכשיגיע היום והיא תבשיל – היא גם תלמד תווים בצורה יסודית.

יש שני פנים בסיפור של צעירתך. מצד אחד: היא מחליטה את הדרך שלה, ואת הקצב שלה איזה שיר ללמוד ומתי. מצד שני, היא לומדת שיש סדר וארגון בתהליך הלמידה. אני אוהבת לשלב בין שני הדברים.

בשיעור אנחנו משחקות במשחק ההמצאות- "מה שיוצא אני מרוצה". אומרים "שלוש-ארבע" ומנגנים מה שרוצים ביחד. העיקר שמקשיבים מתי הסיום מגיע, ויוצרים אותו ביחד. בצורה הכי ספונטאנית ואינטואיטיבית שיש. המשחק מעורר את ההקשבה ממקום מוזיקלי, ולא בתור מטלה. כמו כן מתעוררת גם האחריות ההדדית בנגינה ליצור מסגרת ליצירה הזו. זה משחק שהיא אוהבת מאוד. מה שבא- בא! צוחקים מטיילים, פתאום מתעורר לו זכרון לשיר. אז נזכרים, אולי לומדים את השיר, בודקים שזוכרים, ומנגנים. זה השילוב והיופי בין שניהם.

החמודה שלך, עוד לא בשלה לתווים. נכון היא למדה תווים, אצל המורה הקודם. אבל אני רואה שהתווים מאוד סגרו אותה. אני מזהה פחד. כשהיא אומרת שהיא למדה תווים. יש בה חשש ורעש פנימי: "מה פתאום שכחתי את התווים? מה פתאום אני לא יודעת תווים? אני יודעת תווים כי אסור שאני אשכח אותם". אני יכולה לזהות, שתווים לא באמת מעניינים אותה. אחרת היא הייתה מבקשת ממני ללמוד כך עוד.

התבססה בה אמונה, שבזכות תווים היא יודעת לנגן. היום היא עוברת תהליך, להכיר עוד דרך ללמוד. התהליך עדין ושברירי, עד שתוכל להבחין בין שני הדרכים. אני לא דואגת. יגיע היום שהיא תהיה בשלה לתווים. בינתיים אנחנו לומדים שירים משמיעה. קודם כל לעורר את החשק לנגן, ואולי בהמשך גם תתעורר הסקרנות לקרוא תווים. היא מחליטה את הקצב.

הסיפור של בכורתך הוא סיפור קצת שונה. יש דבר גדול שמאפיין את הנגינה שלה: הפחד מלטעות. אותו פחד, מביא אותה להיזהר ולהסס, ורק כשהיא בטוחה שהבינה וזכרה את הצליל, היא תעז לנגן. אני רואה הרבה יופי בדרך הזו. הזהירות וההיסוס תורמים לה רבות לחיזוק הביטחון, על כל הצלחה. היא לומדת להקשיב לעצמה ולקצב שלה. היא לא מאיצה רק בגלל שצריך, או בגלל שככה זה נשמע טוב. בעצם היא לומדת שזה חיוני בשבילה. היא מפתחת דימוי עצמי חיובי לעצמה, ולדרך שלה, מה שבעתיד יכול ליצור בה בטחון לסמוך על עצמה.

מה שיפה, שבזכות הדיוק להקשבה פנימה, היא מסוגלת להפנים באמת כל דבר שהיא לומדת. כל צליל חדש בשיר, היא בטוח לא תשכח. יש לה זיכרון מדהים. יש דברים שאנחנו לומדות והיא פשוט זוכרת משיעור לשיעור. גם אם היה דילוג של שיעור מכל מיני סיבות, גם אם היא לא ניגנה בבית כי לא היה זמן. יש לה בטחון בזכות הזיכרון שלה. אבל הזיכרון הזה לא היה מתפתח, אלמלא היינו לומדות ומתקדמות לפי קצב הלמידה שלה.

אני אוהבת לראות את המסירות והנאמנות לקצב שלה, לאופי ולדרך שהיא מנתבת לעצמה בתוך הלמידה הזו. לפעמים אני מציעה שיר, ולפעמים היא בוחרת. היא מנגנת שירים שונים, לפעמים ארוכים, בשתי ידיים. היא מנגנת שירים מורכבים שהיא לא הייתה מצליחה לנגן מתווים בשלב הזה. הדיוק שלה זה לבחור כמה מתקדמים היום. למשל אם היא בוחרת להתקדם רק בצליל אחד – זה מה שיהיה. אם שלושה, אז שלושה. אין בזבוז. זה היופי להכיר אותה!

הבכורה שלך, מאד נהנית. יש הרבה כיף ביחד. אבל לצד זה יש את הפחד. על כל טעות קטנה צחקוק של מבוכה. נושאת על כתפיה אחריות מאוד כבדה לכל טעות.

אבל היום, אחרי חצי שנה של עבודה משותפת ,קרה משהו מיוחד:

היא התנסתה לראשונה בתחושה חדשה. איך זה מרגיש כשלא דואגים על כל דבר קטן שקורה. וכשהיה בלבול קטן בנגינה היא לא הגיבה כהרגלה בצחקוק מתוך מבוכה. היא לא עצרה כדי לחזור מההתחלה ולנגן הכול מושלם. במקום זה היא המשיכה הלאה, ובשפת הגוף שלה יכולתי לראות שזה בעצם ממש לא נורא. אפשר להמשיך הלאה.

זו היתה הפתעה מאוד משמחת בשבילי! ממש התרגשתי לראות בה את הצד הזה, שחשבתי שהוא לא קיים. פתאום היא משתנית למול עיניי. כמו שמגדלים ילד ומכירים אותו אחרת כשהוא בן שנה, ומתפלאים להכיר אותו כשהוא בן שלוש. זה מאד מרגש, ונותן לי חיזוק שהכול מדויק וכלום לא מבוזבז. חצי שנה? כן, חצי שנה! הנה הבשלות, להסכים ולא לפחד. אין שום סיבה לדאגה. שום בלבול בנגינה לא אומר עליי שאני לא יכולה. כל שלב קטן בתהליך תורם לנו, אם נראה זאת או לא. כלום לא מבוזבז.

אני לומדת להבין שמה שקורה עם הפסנתר, זה שיקוף טהור של החיים! הפסנתר הוא רק תירוץ. באים ללמוד לנגן, ומגלים עולמות קסומים על עצמנו, עוברים תהליכים, מתרגשים, כועסים, משתנים… כן, הפסנתר זה החיים. כל מה שקורה פה קורה בחיים.

זה מה שאני אוהבת בעשייה שלי. להכיר כל פעם מחדש, חיים שלמים של אדם, דרך הנגינה.

את מודעת לזה שתהליך הלימוד אותו את מאפשרת, הוא ייחודי?

בוודאי. לא מעט מעסיקה אותי השאלה, למה אני אוהבת כל-כך ללמד.

בזכות תלמידים רבים שאני פוגשת בדרך, אני מבינה שמה שהכי מעניין אותי, זה להביא לשיעור פסנתר תמים, משהו הרבה יותר עמוק.

אני לא רק מלמדת מוזיקה. התהליך של הלימוד עוזר לתלמיד למצות את הפוטנציאל שלו, להתחבר למקום שבו המוזיקה בוערת בתוכו, להתמודד עם אתגרים, לצאת מאזורי הנוחות, לשחרר התנגדויות ומחסומים שהוא שם לעצמו, ואפילו לרפא פצעים בנפש.

אני לא עוסקת בתרפיה במוזיקה. אבל בפועל, קורה שאנשים עוברים איתי תהליכים משמעותיים. מניסיוני, לפעמים זו דרך קשה ומפרכת , וצריך לצעוד בה בעדינות. אך כשמצליחים לצעוד בה, זה שווה את הכול.

כשיש לנו מטרה להגיע לקונצרט מוכנים, אנחנו עלולים לפספס את העיקר. יש אנשים שמאמינים בזה. מציבים את המטרה להצליח לנגן בשלמות כדבר העיקרי. כל מאמץ, פחד, או לחץ שווים את זה בשביל התוצאה. אני לא מאמינה בזה. אם אין באמת נגיעה במקום של הנאה, הבנה רגשית, חוויה מעצימה, קונוטציה רגשית, ריגוש שלא אשכח לעולמים … אז בשביל מה אני מלמדת או לומדת לנגן בכלל. אם החוויה שלי נשארת ברמה הטכנית, הגיונית, אני פשוט אשתעמם, ואפרוש. הרי אין שום סיבה הגיונית לנגן פסנתר. אנחנו יכולים לשרוד חיים שלמים בלי פסנתר. אלא אם כן הנגינה מספקת לנו מזון לנפש. ובלי מזון לנפש, לא נוכל לשרוד.

זה אחד הדברים שאני מאד אוהבת בהוראה שלי. להיות מודעת.

ההתייחסות שלי להוראה, באה מהחקירה הפנימית שלי. אני מלאת סקרנות כלפי כל תלמיד חדש. לכל אחד הדרך הייחודית שלו ללמוד. אין דרך אחת לכולם. בעיניי היופי זה לגלות כל פעם מחדש, איזה דרך אני נדרשת הפעם להביא לשיעורים. אני מתבוננת בתלמיד שלפניי: מי אתה, מה אתה אוהב, גדול, קטן, לאט, מהר, מה אתה באמת מבקש ממני? זה

מרתק ומדהים בשבילי. אני אוהבת את הצבעוניות, והאינסוף שיש בחקירה הזאת.

יש כל-כך הרבה מה ללמוד ולהתפתח. אני מאמינה שהלמידה שלי על עצמי מעוררת השראה לחקירה גם אצל התלמידים שלי.

ואם יגיע מישהו שרוצה את הלימוד הרגיל והסטנדרטי?

לא כל תלמיד יכול לקבל אצלי את מה שהוא מחפש. למשל, תלמידים שצריכים הכנה למבחני בגרות, לא יבואו אליי. לא מעניין אותי להתעסק רק עם "תוצאות".

יש לי תלמיד בגילי, שרוצה לנגן ג'אז. הוא למד כבר אצל מורה אחר, את ההתחלה. יש לו רצון גדול להבין מה הוא עושה, לדעת תאוריה, שמות של אקורדים, להכיר את השפה. נהדר, זו "השפה" שלי. אני אוהבת ללמד את סגנון המוזיקה הזה. רכשתי ידע וניסיון בלימודים בארץ ובחו"ל, בהופעות והוראה, ואיזה יופי למסור לו את כל השפע הזה. אבל גם כאן, המודעות שלי מאד נחוצה.

צריך זהירות, והקפדה על האופן בו תהליך הלמידה מתרחש. אני מודעת לצורך שלו, אבל כל הזמן משתדלת לשמור על האיזון. אני בודקת כמה מידע הוא מקבל, וכמה הוא מעורב רגשית בזמן שזה קורה. כשאין מעורבות, המידע הזה בסוף יישאר בחדר, ולא ימשיך איתו ויהפוך לשלו. זה לא מכונה או מחשב. ולכן, מאד חשוב לי להישאר מודעת, איך אני מעבירה את הידע הזה!

בעיניי, האיזון הנכון הוא בין הידע לבין החוויה הרגשית. ולכל אחד מתאים איזון משלו. אם אתה רוצה פשוט להבין את התאוריה, אז נלך איתך בקצב שלך. ניתן לך את התחושה המכבדת לבקשה שלך. כך גם תוכל בעצמך גם ללמוד את מה שביקשת, וגם תכיר את דרך הלמידה האישית שלך. תכיר את מי שאתה, בתוך הנגינה. וזה מה שגורם לי סיפוק גדול בעשייה שלי. לעורר מודעות בתהליך הלמידה!

תמיד לימדת באופן כזה?

כן, אבל לא במודע. הייתי פועלת הרבה מתוך אינטואיציה, כי זה הרגיש לי נכון ומתאים. תוך כדי השנים קבלתי מתלמידים והורים הרבה חיזוקים על הדרך שלי, ומכך למדתי שיש הרבה מאד עומק בדברים. אני חושבת שככל שאנחנו מתפתחים , אנחנו מפתחים מודעות על העשייה שלנו.

פעם, כשלא הייתי מודעת, תהליכים היו פשוט ארוכים יותר. לקח לי זמן רב יותר להבין מה לא עובד, ולמה. היום המודעות מקרבת אותי אל האמת, ועוזרת לי להבהיר ולהגדיר מה אני עושה בדיוק, איך ולמה. הבהירות מתרחשת אצלי בהדרגה, יש הרבה שאלות בדרך, וזה לא קל לפעמים. אבל בתוך תהליך, הכל "בסדר". אני לומדת לגלות סבלנות וחמלה כלפי כל קושי ואתגר שבדרך. וככל שאני מפתחת את הבהירות אצל עצמי, אני רואה איך זה מתבטא גם אצל התלמידים שלי. אני מזהה פתאום שהם מתקדמים מאד בתהליך שלהם, ואני מאמינה שזה קשור. גם הם מתקדמים בתהליך, ולומדים להבהיר, ולגלות סבלנות והכלה כלפי קושי ובלבול. יש פה תהליך איפה שלא תסתכלי על זה.

אני יודעת שזו דרך שונה ללמוד. בד"כ אוהבים לאמוד את ההתקדמות שלנו לפי מספר השירים שאני יודע לנגן, האם אני מוכן לקונצרט, האם אני מתאמן בבית, וכדומה. זה מוכר לכולנו. אמידת הישגים, זה לא עניין מבוטל בעיניי. זה בסדר ללמוד על עצמינו והיכולות שלנו, אנחנו בעלי חיים אינטליגנטיים עם צורך בסיסי ללמוד. עובדה, מהאדם הקדמון ועד היום למדנו בלי סוף. זה נחוץ לנו, ולהישרדות שלנו. זה לא סותר את העובדה, שחוץ מהאיבר המוחי שלנו, אנחנו גם נפש ונשמה. והתיאום בין כל המערכת, הוא זה שמאפשר למידה אמיתית והתקדמות.

כשיש לנו בשלות נפשית, נוכל ללמוד תווים. כשנרצה להספיק, להשיג ולהצליח כבר לנגן איזה יצירה בעל פה, אך ללא פניות רגשית, או הנאה מהדרך, נשאר עם מחיר כבד של תסכול וקושי. זה מאוד מפתה להאמין שבזכות שמונה שירים חדשים בחודשיים – אנחנו במקום הנכון, ושיטת הלימוד נכונה לנו. הילד לומד טוב, מתקדם, כולנו מרוצים והכול בסדר. ואז אחרי שנה הוא מפסיק לנגן ולא נוגע בפסנתר ו"מה? השקעת, וניגנת כל כך יפה!"

אני שומעת המון סיפורים כאלה. יש לי תלמידה בגילי, שבילדותה קיבלה מההורים את החיזוק כמה היא מנגנת יפה, קיבלה שיעורים משתי מורות לפסנתר בשבוע, ופסנתר כנף והיום היא באה אלי, ולא זוכרת מזה כלום! היא שואלת את עצמה "אבל רגע, אני באמת אהבתי את זה…על מי אני כועסת? את מי אני מענישה?…."

יש לי תלמידים בגילנו שבאים לעשות תיקון לחוויית הנגינה בילדות שלהם, תיקון עם עצמם. הם רוצים להיזכר למה מלכתחילה הם ביקשו מההורים שלהם לנגן, לפני שהכול הפך להיות כרוך בסבל ובאכזבה מחוסר ההקשבה לרצונם. הם צמאים להיות שוב ילדים, ולשמוע שהם מוכשרים, יכולים, ויודעים. הם רעבים לקבל מענה לתשוקה הפנימית שלהם.

גם לי יש את הרעב, לתת להם את מה שנפשם חפצה: "בוא, תן לי את היד שלך, ונצעד לאט-לאט, בדיוק בקצב שלך". ובהדרגה, הם מתמלאים, כי הם בשלים ומוכנים. וכך אנחנו מתקדמים בקצב שלהם, בקצב אישי.

"מוזיקה בקצב אישי!"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על בקצב הלב

  1. דנה הגיב:

    מרגש ומפעים. תודה!
    לקחתי פעם אחת את הבכורה שלי לשיעור פסנתר לפני כשנה. היא כל כך התרגשה שהיא הביאה איתה לשיעור את כל החברים הדמיוניים שלה לנגן איתה ודיברה איתם במהלך השיעור. המורה לא הצליחה להבין את המשמעות של זה, ופטרה אותנו במשפט כואב "היא קטנה מדי". מאז היא מנגנת הרבה בבית, באופן חופשי. מציירת ציור ושמה אותו על כן התוים ומכריזה – אני מנגנת עננים, וממציאה ומאלתרת מנגינה. היו לי הרבה התלבטויות בשנה שעברה אם אני עושה בסדר, אולי כן כדאי לקחת מורה, הרי היא כל כך מוסיקלית, אולי אני מפספסת משהו? והנה, רק לפני כמה שבועות שמעתי אותה מאלתרת מנגינה בפסנתר אצל סבתא, ו.. הי, זה נשמע אחרת. כאילו היא עשתה קפיצה. והנה אני קוראת עכשיו את הפוסט המרגש הזה שנוסך בי בטחון בדרך הזו. דרך שאין בה ודאות, שאין בה תוצרים מוגדרים, אבל זו לגמרי הדרך של הלב. כותרת נפלאה לדרך נפלאה. תודה.

    אהבתי

  2. sarit9 הגיב:

    מקסים דנה ❤

    בזכות הראיון גיליתי כמה מודעות, תשומת לב ומחשבה מושקעת ב"מאחורי הקלעים", מעבר להנאה, לשמחה, סקרנות וחדוות הנגינה.

    אהבתי

  3. פינגבאק: מוזיקה בקצב אישי | מוזיקה בקצב אישי

  4. פינגבאק: כתבה: מוזיקה בקצב הלב, מוזיקה בקצב אישי | מוזיקה בקצב אישי

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    היכן גרה אותה מורה מופלאה?

    אהבתי

  6. sarit9 הגיב:

    בארותיים

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s