נעים להכיר – משפחת מרכוס

שאלה: שרית חייט, ענתה: שלי מרכוס

ספרי קצת על עצמכם, מי אתם?
משפחת מרכוס
אנחנו משפחת מרכוס, אני שלי, דניאל בן זוגי ושלושת ילדינו: יהלי ילידת 2005, יונתן יליד 2007 ואוריאל יליד 2011. לא תמיד היינו בבית, אני מודה. כשהילדים היו קטנים הייתי צריכה זמן לעצמי והם היו במשפחתונים קטנים וביתיים, עם גננות מעולות.
כשיהלי הייתה בת שלוש יצאנו לחינוך ביתי. היינו בחינוך ביתי מלא שנה ואחר כך בחינוך ביתי משולב עם ה"בית העגול" בפרדס חנה. בהמשך על פי בקשתם, הלכו הילדים ל"בית העגול" כל יום, באופן מלא במשך ארבע שנים.
שנה שעברה, באוגוסט 2013, יצאנו למסע בעולם. טיילנו בנפאל ובהודו במשך חמישה חדשים ומתוקף הנסיבות חזרנו לחינוך ביתי. עכשיו, כשחזרנו לארץ, במקום ללכת עם ה"אוטומט" ולחזור למסגרת הפתוחה והאלטרנטיבית שהייתה לנו בחרנו להישאר בבית, כי מבחינתי זה הכי חופשי שיכול להיות. מאוד מאוד נכון לנו להתנהל בתוך החופש שיש בבחירה בצורת חיים זו.
אנחנו עצמאיים, עוסקים במקצועות חופשיים. לבעלי יש כמה עסקי סטרטאפ בתחום האינטרנט ולי יש בלוג שאני מתעדת בו את החקירה של המסע שלי, שלנו כבני אדם. הוא נקרא "לֵךְ-לךָ: מסע כדרך חיים" http://nodedim.com/
אני כותבת גם דברים נוספים ומלמדת ימימה (חשיבה הכרתית).
לפני היציאה למסע גרנו בפרדס חנה וכעת אנחנו מחכים שהבית שלנו יתפנה. עשינו עצירה קצרה בהוד השרון אצל חמותי ואנחנו צפויים לחזור בקרוב לאזור ובקיץ נחזור לבית שלנו.

איך נראה הבית שלכם ?
בית של פעם ישן, בית קרקע עם חצר גדולה. הבית עצמו קטנצ'יק אך חמוד מאוד.

איך מתנהל השבוע שלכם, הסדר יום ?
אנחנו לומדים ראשון שלישי וחמישי בבית. בשנה הקרובה אתחיל להפעיל כיתת לימוד בפרדס חנה, קבוצה שתוקדש ללימוד ותיתן מענה לצרכים בתחומים של קריאה, כתיבה, מדעים, אנגלית וכו'. הרעיון הוא לצרף אלינו 4-5 ילדים ללימוד משותף. זה מיועד למשפחות שהלמידה חשובה להן.
אני כן מאמינה במסגרת ובתוך המסגרת יש חופש. אני והילדים יודעים מה אנחנו עושים בכול יום. בראשון שלישי וחמישי לומדים, ביום שני מפגשים ורביעי סיורים לימודיים. שישי שבת הם ימי מנוחה. בשישי מתכוננים לשבת. אחר הצהריים מוקדש לחברים, חוגים, פעילויות חברתיות.
ובתוך כל זה יש גם את התקופות שאנחנו יוצאים מהשגרה, מהמסגרת שלנו. זה קורה לנו בדרך כלל ביחד, כשלי ולהם אין כוח, ואז אנחנו בוהים, ישנים, רואים טלוויזיה, משחקים במחשב. אני מאמינה שבתקופות האלה הלמידה נטמעת, ההבנות נולדות, אסימונים נופלים, אלו התרחישים שמתחת לפני השטח. זרענו הגיע זמן לנוח רגע, לתת לזמן לעשות את שלו.

איך נקבעת תכנית הלמידה?
אני קובעת אותה. בגדול התכנית היא קריאה, כתיבה, חשבון ושפה שכרגע היא אנגלית. בתוך זה יש את הסקרנות והעניין של הילדים. הבן שלי יונתן בן ה-7 מתעניין מאוד בפיזיקה, רובוטיקה, מדע, גוף האדם, טבע וכו' לכל אחד יש את התחומי עניין והצורך שלו.

איך את עונה על הצורך במדעים? את מלמדת בעצמך?
אז ככה יש את אתר "בריינפופ". אנחנו אוהבים את הסרטונים האלה. זה אמנם סרטונים קטנים שפותחים צוהר בלבד ואז על פי מידת העניין ממשיכים הלאה למחשב ולאינטרנט. אני גם מחפשת חוגים ומפגשים בהתאם לתחומי העניין שלהם.
הבת שלי מאוד אמנותית ויצירתית אז היא הלכה לחוג ציור ולמדה את תולדות הרישום ועכשיו היא לומדת אצל מישהי מלאכות של ליבוד ויצירה בכל מיני חומרים.
לא חסר מאיפה לשאוב ידע רק צריך לעשות את זה. רק צריך לקחת.

איך היו לכם המעברים, המעבר מהבית העגול לטיול והמעבר חזרה מהטיול לארץ, לחינוך הביתי?
הטיול בעצם ממשיך. זה שאנחנו בארץ לא אומר שהטיול נגמר כי לא חזרנו לדפוסים הקודמים, או לדרך החיים הקודמת שחיינו בה. היינו בנפאל, בהודו ועכשיו בישראל. את מה שעשינו שם אנחנו עושים פה. מבחינת המקום הפנימי אנחנו עדין במסע וזה מה שאני חוקרת.

המעבר מ"הבית העגול" לטיול זה מעבר מהחברים והחיים שהכרנו לארץ אחרת, למקום שהוא גיאוגרפית ותרבותית מאוד שונה ממה שהכרנו. זה היה מאוד מעניין גם לנו ולילדים בעיקר זה היה להיות באמת באמת כל המשפחה ביחד מנטלית, בלי להתעסק עם דברים אחרים בראש, בלי לצאת לעבודה ולחזור בשעות מאוחרות. זה היה נטו להיות ביחד.

תוכלי לשתף אותנו בחוויה מיוחדת או סיפור מהטיול?
זכורים לי במיוחד שלושה ימים של טרק בהרי ההימלאיה בנפאל. הליכה נעימה של 4 שעות בכל יום, מכפר לכפר, דרך יער וצמחייה עם נוף מרהיב ושקט שאין באף מקום בעולם. לינה בבית כפר אותנטי שאירח אותנו , והרבה שלווה.

מה בחוויה הפנימית שלך התחיל את המסע?
שנים חלמנו לצאת למסע הזה. תכננו אותו המון זמן, וכל פעם היה משהו, איזה עסק שהיה לנו, ילד שנולד. עוד לפני יונתן רצינו ואז הוא נולד ואז עוד עסק ואוריאל נולד ואז החלטנו שעושים ויוצאים, כי תמיד יש תירוצים.

זה המקום הפנימי שקורא לי לצאת החוצה, קודם כל לצאת החוצה מהבית. אנחנו אומרים חינוך ביתי, אנחנו שמים את הבית במרכז אבל חינוך ביתי זה לא להישאר בבית אלא לא ללכת לבית ספר. בעיני זה לחשוב לפני מעשה, לעצור, להפעיל הכרה ולהגיד, אני בעד לחשוב. אם הייתי חושבת ושואלת שאלות וחוקרת ובסופו של דבר מחליטה שלילדים שלי מתאים בית ספר רגיל אז זו הייתה התשובה אבל זה היה מגיע ממקום שהיה בו מחשבה, ששמתי שם את הלב שלי והאהבה שלי, את הבחירה להסתכל על זה. ככה גם התחיל המסע, לשאול שאלות, לברר את המקום שלי בעולם, מה אני רוצה לעשות? זו בחירה שבהתחלה היא אישית, אחר כך זוגית ובסופו של דבר משפחתית.
וכך יצאנו לדרך.

המסע התחיל לפני היציאה לחו"ל כי היציאה לחו"ל הייתה משאלת לב לשנות את החיים וברגע שהמחשבה נטעה וההבנה נטעה התחלנו ליישם את זה, ולחתוך את החיבורים שחיברו אותנו. ביטוחים, קופת חולים, סלולאריים, תקשורת, טלוויזיה, חשבונות בנק, כל המקומות שמשלמים עליהם תשלום חודשי קבוע, לגזור את החוטים האלה, ואז מגיעים למקום אחר.
זה מאוד מאתגר לא לחזור למקום הזה אוטומטית כי הוא קיים ואפילו קיים בצורה שלנו, הוא עוד "חם" ומאוד מפתה להתגלש אליו שוב כי זה הכי נוח, אז חלק מזה היה להמשיך להיות בבית. וגם אנחנו אוהבים את זה. זו לא הייתה ברירת מחדל. אנחנו אוהבים ללמוד בבית זה נותן לנו המון חופש פעולה.

אנחנו בכול רגע נתון יכולים לקום ולנסוע לטייל, לחקור עוד איזה עניין, בלי לתת דין וחשבון למערכת, למסגרת כלשהי. בגלל זה אנחנו עוסקים במקצועות עצמאיים עם כל הקושי של להתפרנס היום במדינת ישראל כעצמאים שאין מישהו שמשלם לך משכורת קבועה. אבל זה חופש ואין מחיר לחופש.

וזה מה שמניע אותי בחיים האלה. החופש. להיות חופשי. וזה מאוד בדקויות. אני כל הזמן שואלת את השאלות בודקת את עצמי.

זה עניין של תרגול והתמדה. זה תרגול והתמדה. יש בזה אולי איזה עניין רוחני או השראתי או מוזה. זה פשוט תרגול והתמדה. זה מאוד ארצי. לא לוותר ולרצות. ומה שעוזר לי באופן אישי זה הלימוד של ימימה. זה שם אותי במקום של צפייה והתבוננות, רגועים בלי דרמות וזה מחבר מאוד למקום של הודיה.

בכלל עצם זה שאנחנו יכולים לבחור לא ללכת למסגרת זה מתנה גדולה בעיני. נכון, יש לנו את כל הקב"סיות וענייני האישורים אבל יחסית אנחנו נמצאים במדינה מאפשרת וברגע שמאפשרים את זה מבפנים זה מתאפשר.

בדיוק כשהייתי בדרך לגן שעשועים ראיתי אמא עם ילד בן תשע. אני ישר שאלתי אם הם בחינוך ביתי והיא אומרת: "לא הוא סתם היום בבית. חלמתי הרבה לעשות חינוך ביתי אבל אין לי תמיכה מהסביבה אז ויתרתי על זה". זה משפט שכואב לי לשמוע. זה כואב. אני מבינה את זה והרצון הפנימי חייב להיות מאוד חזק. זה מתחיל מזה. ולהבין שהרצון כול הזמן משתנה וזה בסדר לקום בבוקר ולהחליט שלא בא לי. אין הבדל בין להיות במרוץ אחרי כסף ומעמד ולהיות במרוץ אחרי איזה דימוי שאנחנו רוצים להגיע אליו אם זה בחינוך ביתי או בתפיסה רוחנית כזו או אחרת. המהות היא אותה מהות וברגע שאנחנו מוציאים את עצמנו ממרוץ אחד האוטומט שלנו הוא לרוץ אחרי משהו אחר.
אצלי החופש הוא לא הצגה, הוא לא משהו להשיג אותו או לשאוף אליו, להגיע אליו, לתקתק אותו או להגיע לדרגת מצוינות אתו. ברגע שאתה מוצא את עצמך בשבלונה הזו צא משם!

זה משתלב עם הפעימה של החיים בחורף אנחנו מתנהגים כמו דובי חורף אנחנו ישנים וממעטים לעשות ועכשיו באביב אנחנו יוצאים החוצה, כמו הדבורים שמזמזמות בחוץ. וכשאת מבינה ומכירה את זה ואת עושה את זה, לא מתבאסת או נאבקת או נכנסת לדרישה עצמית הכול קורה כמו שאמור לקרות הלמידה מתרחשת, במהלך החיים.

איזה אתגרים הבחירה הזו מביאה בעינייך?
כשאני נמצאת במקום שלי קל לי ואין לי שום אתגרים או קשיים. כשאני במקום שנכון לי אז קל לי. האתגר הרבה פעמים היא להגיע למקום הזה, הדרך להגיע למקום הזה. ברגע שמצאתי והבנתי והתכנסתי ועשיתי את כל מה שצריך כדי להגיע למקום הזה, למקום שהוא טבעי ומתקיים עם הזרימה הטבעית ולא נגד אז את מרגישה שקל לך.

מה עם עניין של אחריות, של להיות ביחד, של זמן לעצמך, הרי זה בחירה שמשנה את מהלך החיים המוכר?
אני חושבת שהיה הרבה יותר מאתגר לשלוח את הילדים לבית ספר, להתמודד עם ענייני מבחנים, מורים, חברה, לחץ שיעורי בית, עבודות וכאלה. אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה.

אני מוצאת זמן לעצמי. האתגר היה כשהם היו יותר קטנים ואז הם לא היו בבית. השכלתי להבין שאני צריכה את הזמן לעצמי. את לא ישנה כמו שצריך, נולד אח חדש. הבקרים לעצמי היו משמעותיים ולא הסכמתי לוותר על זה, לטובת הכלל.

ככול שהם גדלים הם עצמאיים יותר. אני יכולה לתת להם עבודה עצמאית, הם עושים לבד עמוד בחוברת ואז פעמים רבות הם מקבלים רעיון לעבודה עצמאית אחרת. יהלי עכשיו בקטע של לכתוב עיתונים. זה מבחינתי שיעור בקריאה כתיבה. היא קוראת, כותבת, מחפשת. היא מצאה דרך עצמאית ללמוד וזה מעסיק אותה.
ככול שהם גדלים יש לי את הזמן לעצמי, ככול שאני עושה יותר אני נמרצת יותר ויש לי יותר זמן, וכשאני נחה, אני לא עושה כלום ואני עייפה. אני כמה בכיף בבוקר כל יום ל"ברכת השמש" נכנסת לסשן כתיבה, שותה את השיק שלי, ואוכלת ארוחת בוקר. בבוקר יש לי שעה וחצי לעצמי. הסוד שלי הוא לקום לפני כולם. אני אוהבת לקום לפני כולם להיות עם עצמי בבוקר היום נראה אחרת. אני נותנת תפילה מהלב.

יש לי את הרגעים במהלך היום, את הצמתים האלה לפנות ימינה או שמאלה, בצומת כזו עוצרים רגע, מסתכלים, ובוחרים מחדש. כל הזמן עוצרים ובוחרים מחדש. שוב ושוב ושוב. זה לא נגמר הבחירה המחודשת הזו. דרכה אנחנו צומחים, גדלים ומשתבחים. זה מאפשר את התנועה עם המון קבלה עצמית של מה שקורה. הכול מותר. מותר לי לא לעשות חינוך ביתי. מותר לי לא ללמוד עכשיו ומותר לי לקום באחת עשרה ושום דבר הוא לא יותר מידי דוגמטי. זה בסדר גם ככה וגם ככה. זה מאוד נכון בעיני לפגוש את עצמי במקומות האלה. לאפשר לפגוש את עצמי בכול מיני סיטואציות ולא אני החלטתי שאני בחינוך ביתי אז אני צריכה להיות א' ב' ג' ד' כאילו יש מן ספר שכל מי שעושה חינוך ביתי חייב לקיים את הכללים האלה. הרבה פעמים אנחנו מחפשים את ספר ההדרכה הזה שילווה אותנו ויעזור לנו ויגיד לנו איך ומה.

יש לך טיפ למשפחות בתחילת הדרך?
כן יש לי כמה טיפים.
אם מוציאים ממסגרת אז העצה הכי טובה שלי היא לעשות חודשיים "חופש גדול" גם אם זה בינואר או באפריל. לקחת איזה חודש חודשיים ולעשות המון דברים שמתוקף היותם בתוך מסגרת לא היה זמן לעשות. להתחיל מתוך אי הסדר כמו שנברא העולם, מתוך התוהו ובוהו ליצור את הסדר, לאפשר לעצמנו את הבלגן ותוך כדי זה להבין מה נכון לנו ולרשום את זה. מתי קמים מתי אוכלים ארוחת בוקר וכו'. לכתוב מה חשוב לנו: ידע, לימוד, חברה, חופש, ולייצר את זה. יש המון קהילות שמאפשרות את המרחב הזה, יש מישהו שיכול לעשות אתך ביחד מה שאתה רוצה.

וגם אם בחרתם בחירה זו לא חתונה קתולית. לא לפחד. זה לא לכל החיים מותר להתחרט. זה לא לכל החיים. לאפשר לעצמנו את הגמישות גם המחשבתית וגם חופש הפעולה בתוך ההחלטה, הבחירה שבחרנו.

הרבה פעמים קשה לנו לשנות כי מה יגידו וכו'. אנחנו נכנסים לסוג של דרישה עצמית. אפשר לנסות, חובה לטעות בדרך וזה פשוט כמה שיותר להתחבר ליצירה ועשייה פנימית ולמקום האישי בתוך החוויה הזו , להיות את זה.

מה תאחלי לנו לחג החירות?
שנזכה כולנו לצאת ממצרים ושנצליח להתגבר על הפחדים שלנו. זה מפחיד מאוד להיות חופשי. ואני מאחלת שכולנו נמצא את עמוד האש שיאיר לנו בלילה ואת עמוד הענן שיראה לנו את הדרך ביום. ושנהיה כולנו ביחד כקהילה אחת גדולה.

את רואה עצמך שייכת לקהילה?
אני רואה את עצמי שייכת לעם ישראל. אני מאוד מחוברת לשורשים, לקהילת חינוך ביתי\ לקהילה משפחתית שלי. זה מאוד חשוב להיות חלק ממשהו. לקהילה אלטרנטיבית, פייסבוק, קהילת תרמילאים ומטיילים, יש המון קהילות.

במה מתבטאת השייכות הזו?
מפגשים, אם זה מפגשי חינוך ביתי, מפגשים קהילתיים שיש בשפע באזור מגורינו, תפילות משותפות, מעגלי נשים, הופעות מוזיקה וכדומה. כמה שיותר לצאת החוצה לעולם, להיפגש, לפתוח את הלב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיון, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s