מצעקות למילים – חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

מאת: קרן הבר, מתוך הבלוג אוטוביוגרפיה של חירות אומנותית

מן הידועים שצעקה או הרמת קול פתאומית מזיקה למיתרי הקול, היא מזיקה לעצמנו לא רק ברמה הפיזית  – נניח פיצוצי נימים קטנים בעין או צרידות (שאולי זה סקסי, אבל אני מעדיפה דרכים אחרות) וברמה נפשית, היא גם מזיקה באופן עקרוני לסובבים אותך, אבל יותר מזה היא מפחידה. היא מפחידה ברמה האישית – שבכלל דבר כזה יכול לצאת ממך (אם כי כבר היכרתי מספיק הולכים על שתיים בחיי הארוכים שאין להם שום בעיה עם זה, להפך זו דרך חיים) והיא מפחידה את מי שמסביבך. כשזה מפחיד את הילדים שלך היקף הנזק הוא הרבה מעל משוער. כאדם שמנסה לבלות את חייו באופן נטול צעקות (כל אחד ובחירותיו הוא), העובדה שכאשר אני צועקת זה דווקא על ילדיי הטרידה אותי רבות. איך ייתכן שמפגש עם צעקנים מותיר אותי שקטה (ומעורערת) ואילו דווקא על אלה שאני אוהבת ומגוננת אני מצליחה לצעוק ללא מנגנון רציני של סייגים ועכבות. 

זה הרבה מעבר לצורך האמיתי לשמש דוגמא לילדים, על אחת כמה וכמה בתוך החינוך הביתי כשהמודל העיקרי להתנהגות לילדים הוא את בעצמך. בכל פעם שמצאתי את עצמי כועסת וצועקת, ולא משנה כמה הצדקות את יכולה לתת לסיטואציה, הייתי מחוסרת אונים עוד הרבה אחרי. כועסת על כל כך הרבה דברים – שלא התגברתי, כועסת על הדוגמא הנוראית, על היעדר האיפוק, על הויתור על כל הדרכים האחרות ועל גלי ההדף של החורבן שצעקות נוטות לייצר (רשימה חלקית לחלוטין אך מייצגת). 

אז כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים (למשל זה) על הניסיונות שלי להביא לצורת הביטוי המגונה הזו סוף. זה התחיל בהבנה שלמרות ש- 200 פעמים בהן אני מאופקת וסבלנית ומכילה, אם בפעם ה- 201 אני צועקת, כבר כלום לא יעזור, את הדוגמא ילמדו צאצאי מהפעם ה- 201 ולא מכל אלה שקדמו לה והיו ראויות הרבה יותר. זה היה גילוי מטלטל וכואב שהשאיר אותי מחוסרת כוחות. בתוך הייאוש הזה הבנתי שמצאתי את הנמסיס שלי ואם אכן חובבת אתגרים אנוכי, הרי שזה האתגר האולטימטיבי ולכן אין מנוס אלא להצליח במלחמה מולו.

הניסיון לשנות את עצמך הוא בגדר האמונה שאף פעם לא מאוחר, שאתה לא מוותר ויש בזה המון אנרגיות טובות. שנים שמעתי קלישאות מתנגשות נוסח "אני כבר לא אשתנה, אני אדם בוגר" מחד, ו- "אדם כל הזמן לומד" (בכל מיני גרסאות) מאידך, ועד שבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן. למעשה גם כשבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן, רק בחרתי לי את הדרך – להמשיך וללמוד, להטיל ספק ולצמוח. כל עוד אתה מנסה להיות שלם (להבדיל ממושלם), אתה כל הזמן לומד ומשתנה ודומני שאשאר כזו לנצח. מכל חוויותיי בחיים למדתי והתעצבתי וכבר בפוסטים אחרים כתבתי שדווקא הלמידה המשמעותית ביותר שלי ושכלול כשרונותיי נעשו בתקופה בה מרבית האנשים סביבי ראו בהחלטתי ביזבוז – השנים בהם בחרתי (ועדיין בוחרת) להישאר בבית בחינוך ביתי. כי החינוך הביתי שבחרתי הוא קודם כל לחנך את עצמי ומזה ילדיי לומדים הכי הרבה.

ההחלטה להדיר את הצעקות מהבית היא החלטה לא קלה, בטח כאשר בתוך החברה בה אנו חיים פעמים רבות שמעתי מאנשים את התהייה "אבל למה לא לצעוק? זה בסדר שהילדים ילמדו שאת לא סופר-וומן אלא רק בן תמותה". זה נכון, זה בסדר גמור שהילדים ילמדו שאני רק בן תמותה ולא כל יכולה, אבל לא הצעקה תלמד אותם את זה, הצעקה רק תקטין אותם וגם אותי. דווקא הדרך שבחרתי – לא לצעוק  – היא תהליך למידה מרתק. אם פעם היתה יוצאת השאגה מפי כדרך להביע תסכול במצבים בהם נידחקתי לפינה, וילדיי המשותקים היו נלחצים – הם לא למדו מזה כלום חוץ מזה שלצעוק זו עוד דרך ביטוי. שאלתי את עצמי אם זו דרך ביטוי שאני רוצה שילדיי יחקו והתשובה היתה ברורה היא לא. 

הדרך שלי להוציא את הצעקות מחיי היא דווקא על דרך השיתוף והתהליך הוא ארוך ומייגע, אבל הוא מלמד את הילדים שלי לא רק שאני אדם, אלא שאני לומדת ומנסה להשתפר ולא מקבלת דברים כהווייתם רק כי אפשר. החלטתי לפתוח מולם את כל הקלפים. זה התחיל בלשתף – לספר להם על התיסכול שלי מזה שלעיתים אני צועקת או שהם צועקים, זה המשיך בלבקש מהם להצטרף אלי לתהליך, והם כמובן נענו בשמחה. במצבים בהם הרגשתי את הצעקה מתרגשת ובאה או כאשר הם צעקו, לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי. לפעמים לרגע שתקתי ואז התחלתי לדבר. להסביר, אבל לא לחפור, למדוד את מילותי ולשקול אותן היטב. להסביר שהדרך שבה הם מתנהגים היא קשה לי והיא לא מובילה לשום מקום טוב. לחשוב יחד לאן זה יכול להתפתח ועד כמה זה רחוק ממה שאנחנו רוצים, בקצרה, עם שאלות פתוחות שלאו דווקא מקבלות תשובות מילוליות. 

לא קל התהליך הזה, אבל אני רואה לחלוטין את השיפור גם בהתנהגות שלהם בינם לבין עצמם ובטח בעצמי. אני חוגגת עכשיו כבר שמונה שבועות בלי צעקות וכמו כל מכורה אנונימית אני מוציאה את זה החוצה כדי לחגוג את ההישג.  

למילה יש כוח עצום, לצעקה עוד הרבה יותר כי היא נוטלת מהמילים את הכוח והופכת את הצעקה לדבר העיקרי ובכך היא כופרת בעיקר. אני לא סופר-וומן אני לגמרי אדם, עם המון סדקים ומכות ושריטות. הילדים שלי יודעים את זה ולא רק שהם אוהבים אותי בגלל כל אלה ועל אך כל אלה, הם שותפים מלאים לתהליך. לחנך אותם בבית זה לא רק להקנות להם ידע, ערכים וכישורי חיים, זה ללמד אותם להיות בני אדם שלומדים כל הזמן, אוהבים את עצמם ולא מכים על חטא אלא משתפרים והולכים וקובעים מטרות ולא נכנעים אלא ממשיכים ומתקדמים, מלטשים בליטופים ולא בהלקאות עצמיות או בצעקות מיותרות, אלא מתוך חשיבה וראיית המטרה, מטרה שלא מקדשת את כל האמצעים, אלא בוררת אותם בקפידה. והמטרה היא בכל יום בחיים להיות אדם יותר טוב שמגשים את עצמו ולא הורס בדרך, לא את עצמו ולא אחרים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על מצעקות למילים – חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

  1. נטע הגיב:

    פוסט מהמם, חזק ומרגש. הנעת אותי לפעולה ועוררת השראה.
    מאחר שגם אצלי גברו לאחרונה הצעקות (אוף!), הולכת לנסות בבית 🙂
    תודה.

    אהבתי

  2. אורית מנשה הגיב:

    אהבתי. הכי אמיתי. הכי אנושי. תודה

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s