בעולם מקביל

מאת: שרית חייט

בעולם המקביל הייתי משכימת קום, מארגנת בזריזות את בנותיי על מנת שלא יאחרו לבית ספרן וממריאה לעמל יומי. לוחות הזמנים היו קבועים וברורים וקשורים למסגרות החיצוניות אליהן אני קשורה, וגם הסנקציות החברתיות בנוגע ללוחות זמנים אישיים ו"אלטרנטיביים" היו מורגשות יותר.
ואילו אני מפציעה עם השחר ומחליטה לאן פני מועדות, גם אם מתוכננת פעילות באותו יום ולה שעת התחלה מוגדרת מוקדמת, נגיד עשר וחצי למשל… וגם הבנות, קמות, מנגנות, משחקות, אוכלות, מתארגנות ורק עוד משחק או שיר, ולפעמים אנחנו מגיעות בזמן שנקבע ולפעמים קצת אחריו, מתי שיוצא.

הבחירה בחינוך הביתי, מאפשרת לי לתחושתי גם את החופש בהתייחסות לזמן. כל פעם רוצה יותר משהו אחר. בוחרת מתוך מערך השיקולים שמתאים לאותו רגע נתון. אני תמיד רוצה להגיע בזמן רק בדיעבד מגלה שרציתי יותר להשתלט על הכביסה או להכניס את הכלים למדיח ומה כבר יכול להיות, אז יתחילו בלעדינו ונצטרף…

וכך גם שותפיי לדרך ולפעילויות, איש איש ומנהגו. יש את אלו בעלי הנטייה הקבועה ואת אלו המשתנים, כמוני. הכול ידוע, מקובל ומוכר.

אני זוכרת את עצמי מנסה להתארגן ביעילות בבוקר ולהספיק, לשתף את הבנות במשמעות ובחשיבות של הדבר בעיני ולגייס אותן על מנת שנגיע "בזמן" מבלי שהן באמת מצליחות לדעת על מה ולמה לשנות את התכנית שלהן, ומה נשתנה הבוקר הזה ולמה בכלל זה כדאי. במהלך הנסיעה אני נואמת בלהט על "המחיר" שנשלם, אנחנו רוקמות תכניות עתידיות מה יכולנו לעשות טוב יותר ואיך בפעם הבאה נשתפר, והנה כבר הגענו וגם הפעם לא הצלחנו לאחר…

ניהול הזמן שלי מושפע מגורמים רבים. הוא משתנה. לפעמים אני מנהלת ולפעמים מובלת. זורמת.

גיליתי שמערכת יחסיי עם הזמן קשורה ישירות לתחושת הרווחה או הלחץ שלי, לחיוניות ושמחת החיים או לחילופין לתחושת החמצה ותסכול.

אני תופסת אותו לעיתים כמנוגד לזרימה הטבעית, כניסיון לשלוט בדברים. הוא מתקשר אצלי להישגיות, לצורך להספיק, אני מתאמצת כדי להסכים ו"לבזבז" אותו או להשתמש בו בצורה מהנה, גם אם היא פחות "יעילה".
לא תמיד אני יודעת לאן הוא נעלם.

בהגדרתו הוא בעל משמעות ניטראלית, ובפועל הוא כל כך משמעותי בהשפעתו.

הוא מתקשר אצלי להתנדנדות שבין החינוך המובנה לחינוך החופשי. שבין ההובלה לזרימה.

שמתי לב שההתמקדות הזו ברצון האישי טשטשה עבורי את המחיר שמשלמת הקבוצה או מי שעומד מולי על אי ההגעה בזמן. התחלתי לשקלל גם אותה בקביעת סדר העדיפות. עד כמה זמן ההגעה שלי משפיע על סביבתי?

אין בביתנו שעון ואני משתמשת בטלפון הנייד כשאני נדרשת לציון נקודת זמן. החיבורים לזמן החיצוני רופפים ואני מסתמכת על תחושת הזמן הפנימית.
ואז, כשאני מוצאת את עצמי לחוצה על גבול האיחור, בדרך כלל שותפה לכך אי קבלה של מגבלות הזמן והרצון להספיק יותר. ואני אכן מספיקה המון. מתנדנדת בין השמחה על ההספק והיעילות לבין התסכול ולחץ מן האיחור, מי יגבר הפעם ויצבע את תחושותיי? מה באמת יותר חשוב?

שליטה בזמן מאפשרת לי סוג של בטחון, ידיעה לא מבוססת בעליל על מה שעתיד לבוא, סוג של "סדר" בתוך הכאוס, עוגן יציבות חיצוני שבקלות רבה יכול להפוך לזרקור המגביר את תחושת אי הסדר והבילבול שאני חווה לעיתים.

עומס של פרשנויות ומשקעים על מילה כל כך קצרה.

אני בוחרת לפשט.

 

להיפרד מהמשמעויות שחילקתי בנדיבות כה רבה.

 

אני תמיד מגיעה בזמן.

 

זמן מאפשר לי דיוק.

 

אני בוחרת לדייק.

 

לקבל את קצב החיים הפנימי ולהיות מודעת לסנכרון ולפער בינו לבין החיצוני.

להשיל את המיותר. בפשטות. להסכים למציאות. להישתנות.

 

לוותר על המאמץ, להספיק מתוך רצון וחיוניות, בקלילות.

 

להתמקד בזמן הווה.

 

מ-ע-כ-ש-י-ו

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s