נעים להכיר עם משפחת ורקר, נורית, אורי ושירה

שאלה: שרית חייט, ענתה: נורית ורקר

משפחת וורקרמי גר בבית?
קוראים לי נורית, בת 39 וחצי + 2 ילדים מדהימים. אורי בן עשר וחצי ושירה בת שש וחצי. אמא חד הורית. עוד שבועיים גרושה כדת וכדין. בחינוך ביתי מאז ומעולם. אמנם כשאורי היה בן שנתיים הכנסתי אותו לגן בעקבות לחץ של הסביבה הקרובה ועקב אי הידיעה שאפשר גם אחרת. אך לא עמדתי בזה, זה קרע אותי למיליון חתיכות והבנתי שזה לא מתאים לי ומאז אנחנו בבית.

איך נראה הבית שלכם?
יש לנו דירה קטנה, דירת שלושה חדרים, 70 מ' בערך. עברנו אליה לפני ארבעה חדשים ואני מאוד מרוצה. הדירה מקסימה ויש בה אנרגיה טובה. חדר הילדים גדול ויש בו המון משחקים וספרים. יש לנו חצר. יש לנו לאן לטייל בסביבה. כרגע היא מספיקה לנו אך אורי מאוד רוצה חדר משלו אז אולי נבנה מחיצה בחדר הילדים כי אנחנו רוצים להישאר. הדירה כיפית. הסלון ממש מרווח והם נוסעים עם הבימבות והרולר בליידס בסלון.

איך הגעת לרעיון של החינוך הביתי?
לא יודעת.. כנראה שזה היה שם עוד לפני שהיו לי ילדים. נושא האמהות העסיק אותי מגיל מאוד צעיר. שאלתי את עצמי איזה אמא אני רוצה להיות ואיך הייתי רוצה לחנך את הילדים שלי. אני זוכרת שבאתי לביקור אצל אימי והיתה כתבה בטלוויזיה על הורים שמגדלים את הילדים בבית ואמא שלי קראה לי ואמרה: "בואי תראי משוגעים כמוך!" ועוד לא היו לי ילדים בכלל. אף פעם לא עשיתי את הדברים שכולם עושים בסדר הנכון מבחינת נורמות חברתיות כך שזה לא מפליא שאני בחרתי בחינוך הביתי. בלב זה הרגיש לי כך. בזמנו, כשהתחלתי בחינוך ביתי היו הרבה פחות הבנה וגיבוי מאשר היום, הסתכלו עליי כעל מטורפת. היום אני מרגישה שיש הרבה יותר פתיחות לנושא ואף סוג של הערצה נוסח 'וואו את עושה את הדבר הנכון, כל הכבוד לך'.

כשעוד לא ידעתי שיש דבר כזה 'חינוך ביתי' פגשתי מישהי שסיפרה לי שיש מפגשים בגן החיות וככה זה התחיל. לא הכרתי את 'באופן טבעי' אז ואני מצרה על כך. אם היה לי את 'באופן טבעי' מההתחלה זה היה אדיר! לא הייתי מכניסה לגן לחודשיי הגיהנום האלה. אני זוכרת שהכנסתי אותו לגן והוא בכה והלכתי. הסתובבתי ברחוב מסביב לגן, זה היה בישוב קטן, ופגשתי את אחת האמהות. לא ידעתי מה לעשות והיא אמרה לי: "ככה זה, הוא יתרגל ויפסיק לבכות, זה יעבור". הוא נרדם מרוב בכי. למחרת לא החזרתי אותו לגן. ברגע שגיליתי את הקבוצה האמריקאית שנפגשת בימי שלישי בגן חיות והיו הרשימות ה"צהובה" וה"לבנה" ופניתי למישהי דרכן – מאז אני בחינוך ביתי. היו המון משברים בדרך. היום המשפחה שותקת אבל אז נדרשתי לעמוד מולם כל הזמן. היום אני מאוד שלמה עם הבחירה שלי. מפחיד אותי גיל ההתבגרות. אני יודעת שהרבה משפחות נשברות בתקופה הזו. אני יודעת שזה מאתגר לעבור את השנים הללו, זו לא שנה אחת ונדרשים משאבים, כוחות להתמודד, זמן לחשוב על פתרונות יצירתיים.

כשאורי היה צעיר יותר הוא ביקש ללכת לבית ספר. המליצו לי לשאול אותו למה הוא רוצה ולמלא לו את הצורך שעולה, במסגרת החינוך הביתי. הוא רצה לדעת מה זה. אז אמרתי לו יש כאן שני דברים: "אם אני מכניסה אותך לבית ספר עכשיו אני לא יודעת איך אני אוכל למשוך אותך החוצה, אם תחליט שאתה לא רוצה, וחוץ מזה שבהתחלה תמיד מתלהבים אבל בהמשך זה לא בהכרח כך". נראה לי שאני עושה להם שטיפות מוח שבית ספר זה משעמם ולא כמו שהם חושבים…
לא התיימרנו להיות אובייקטיביות!
אני לא רואה אותו יושב בכיתה, זה לא מתאים לו, אני לא מאמינה בזה. גם אם כן, אני אשלח אותו למקום אלטרנטיבי.
חברה אמרה לי: " את חד הורית איך את ממשיכה בחינוך הביתי את משוגעת?! תתאפסי!". אמרתי לה מה זה משנה, אם אני יוצאת עכשיו לעבוד, אני אכניס אותם למסגרת אלטרנטיבית שתעלה לי הון, אז מה עשיתי בזה? והיא עונה לי: "מה פתאום אלטרנטיבי, שילך עם כל הילדים מהמושב לבית ספר הרגיל, מקסימום הוא יהיה "ילד כאפות". מה שחשוב שהוא יתערה בחברה." לזה אני מתנגדת. אני לא מאמינה בזה.

על הרצף של לימוד מובנה (Homeschooling) לעומת לימוד חופשי (Unschooling) היכן תמקמי אתכם?
אנחנו לוקחים את ה -Unschooling עד הסוף. פשוטו כמשמעו. הילדים לומדים רק את מה שמעניין אותם. אין חובת לימוד ואין כפיה בשום תחום, כולל עברית, חשבון ואנגלית שלכאורה זה MUST. ויהיו שיישאלו 'אך בכל זאת מה הם לומדים או איך הם לומדים'? אז התשובה היא שראשית כולנו לומדים כל הזמן ובכל רגע נתון. ולמי שזה עדיין לא עונה על השאלה אז אומר שיש אצלנו בבית נגישות לחוברות עבודה, לאתרי למידה באינטרנט, על הקירות תלויים הא-ב, לוח הכפל, הABC מפת עולם וכן הלאה.. כשעולה שאלה אני עונה ואם אין לי התשובה אנחנו ניגשים ביחד למחשב.

איך הסביבה הקרובה מתייחסת?
שותקים. הם יודעים שתמיד הייתה לי את הדרך שלי אז הם פשוט לא מתערבים. לא נראה לי שהם מצדדים בבחירה שלי אך הם למדו לחיות איתה בשלום יחסי. בהתחלה אמנם נתקלתי בקשיים ואיכשהו היתה הבנה כל עוד אורי היה בגיל גן. כשהם הבינו שגם לבית ספר הוא לא מתכוון ללכת, זה כבר ממש הכניס אותם ללחץ אבל עברנו את זה. עד היום אני נתקלת בשאלות כמו 'עד מתי'? ואני עונה שמבחינתי עד הצבא, כל עוד זה ימשיך להתאים לנו.

איך את בודקת אם זה מתאים?
קצת קשה לי לענות על השאלה הזו.. בגדול אני ערה לשינויים שחלים בבית ומנצלת אותם לעצירה ולבחינה מחדש. לדוג' אני מרגישה שאורי מתחיל עכשיו את ניצני גיל ההתבגרות, זה בא לידי ביטוי בכל מיני רבדים כאשר הבולט ביותר הוא הצורך ביותר חברה וזה בעייתי. אין לי אפשרות להסיע אותו לחברים שרובם גרים במרחק של 40 דקות נסיעה לפחות ואז שוב עלתה שאלת ההתאמה. מודה שזה מלחיץ אותי ואף מאיים עליי. במצבים כאלו, אני חוזרת ובודקת איך אני עונה על הצורך שאני מזהה במסגרת החינוך הביתי ואני מנסה להשתמש בכל הכלים והידע העומדים לרשותי.

איך נראה השבוע שלכם?
אני חייבת לצאת לעבוד. יום ראשון הם לבד 4-5 שעות. זה היום הכי עמוס שלי. הם במחשב. עד הערב. כי אני חוזרת הביתה עם "גיהוצים". אני משאירה להם אוכל בבוקר ויוצרת איתם קשר במהלך היום. אני חוזרת בסביבות אחת, מכינה ארוחת צהריים וחוזרת לעבוד בבית. זה היום הכי קשה.

שאר הימים יותר זורמים. יש את שומרי הגן. את החוג רובוטיקה של אורי, את תנועת בני המושבים. פעם בשבועיים את המוזיאון ואת הגן חיות. אורי למד לנגן על גיטרה ועכשיו הוא פרש. שנה הבאה הוא רוצה ג'ודו או קרטה.

שירה התחילה פרשה, עזבה, ניסתה כל מיני מקומות. רשמתי אותה פעמיים לחוג מחול. את הגן חיות היא מאוד אהבה ועכשיו כבר לא רוצה להצטרף גם לשומרי הגן לא. היא לא עקבית בכלל.

אנחנו לא יוצאים להרבה פעילויות. מבחינה כלכלית זה לא פשוט לי לתדלק ולנסוע לכל המפגשים וגם אם לא הייתה לי בעיה כלכלית אני לא בטוחה שהייתי עושה את זה כי אני אוהבת להיות בבית.

פעם בשבוע, יום אחד הוא יום שאני לא עושה בו כלום. זה יום כיף.  אנחנו ביחד משחקים או אוכלים ארוחת שחיתות מול סרט אנימציה מגניב. אני דואגת לפנות זמן ושיהיו לי ימים ריקים, רביעי חמישי בדרך כלל, בהם אני נוכחת. יושבת איתם אם יש להם שאלות, משחקת איתם. בכל יום אני משכיבה אותם לישון, מקריאה סיפור. אנחנו אוכלים לפחות ארוחה אחת משותפת ביום, שבה כולנו יושבים ביחד. בימים שהם אצל אבא שלהם אני "קורעת" את העיר.

הוא תומך בחינוך הביתי?

כן. בהתחלה כשאורי נולד לא הייתה לו בעיה. בהמשך הכרתי לו את "באופן טבעי"  ונתתי לו לקרוא על החינוך הביתי והיום הוא תומך בזה. זה גם מופיע בהסכם גישור ביננו. לפעמים הוא מוטרד מכך ששירה עדין לא יודעת לקרוא ואז אני מזכירה לו את אורי. כשאורי היה קטן הוא המציא משחק. הוא היה מאיית לי דברים ואני הייתי אומרת אותם בקול,  בדיוק כמו שהוא איית אותם. זה היה מאוד משעשע ואז אני הייתי מאייתת לו דברים והוא היה מנחש . ככה הוא למד לקרוא. אז מה הלחץ. יש לך כבר ילד אחד בן 10.5 ואתה רואה את התוצאות של זה היום אל תהיה בלחץ זה יהיה בסדר.

אנחנו שומעים המון מוסיקה. זה חלק משמעותי בבית. זה הא-ב' שלנו ויש להם בזה ידע נרחב. אורי לפני שבוע שמע קטע ברדיו והוא אמר לי: "אמא זה לא לואיס אמסטרונג?". הייתי בשוק.  הוא מזהה וזה מדהים. הם גם יודעים ששלום חנוך הוא המלך. נראה לי שלפחות כאן אני עושה עבודה טובה.

ספרי על החינוך ביתי כחד הורית?

האמת שעד שלא מעלים את עניין 'החד הורית' אני בכלל לא חושבת על עצמי כעל 'חד הורית'. אני אמא לילדים בחינוך ביתי. נקודה. מה גם שממילא תמיד התמודדתי עם זה לבד ונהפוכו עכשיו יש לי הרבה יותר זמן לעצמי, זמן לבד, זמן שלא היה לי בכלל כשהייתי נשואה. אני לא מקדישה לזה מחשבה. ההתמודדות כחד ההורית היא בעיקר ההתמודדות הכלכלית ותו לא.

איך את מתמודדת עם העלויות הגבוהות של הפעילויות?
ובכן זה בהחלט עקב אכילס שלי.. יותר מכל ההתמודדויות זו ההתמודדת הקשה ביותר שמעלה בתוכי שוב ושוב את השאלה האם אני עושה נכון בכך שאני מתעקשת להמשיך עם החינוך הביתי על אף הקושי הכלכלי. אין לי את האפשרות לקחת אותם לכל הפעילויות והחוגים המדהימים שיש במסגרת החינוך הביתי. ואז בא הפחד הגדול הכי קיומי שיש לי. הרי בחרתי ב-Unschooling ואם הייתי יכולה לקחת אותם לכל המפגשים והפעילויות ובכך לתת להם להתנסות ולחוות מגוון רחב של נושאים אזי הייתי יודעת שעשיתי הכי טוב שיכלתי. שחשפתי אותם והם בחרו מתוך זה את מה שהם באמת מתחברים אליו. אני לא פעם חוששת שבגלל שאין לי את היכולות הללו אז בעצם אין לי דרך לתת להם להיחשף וללמוד בצורה טבעית, להתחבר לנשמה ולבדוק עם עצמם מה הם באמת היו רוצים לדעת ולהרחיב עליו את הנושא. כל שנותר לי לקוות הוא שבמסגרת מה שהם כן נחשפים אליו הם יזהו את מה שבאמת עושה להם את זה וילכו אחריו בלב ובנפש.

מהיכן את שואבת את הכוחות להמשיך בחינוך הביתי?
כשאתה עושה משהו שהוא בעצם בנשמה שלך, שאתה מרגיש שהוא הייעוד שלך בחיים אז זה פשוט זורם בצורה טבעית ואין צורך לגייס משאבים כדי להמשיך ולקיים אותו. זה לא אומר שאין רגעי משבר אבל הם לא באים מהמקום של הקושי להמשיך בחינוך הביתי אלא מהמקום של 'האם אני באמת עושה את הדבר שהכי נכון וטוב לילדים שלי?'

איך את מתמודדת עם צרכים שונים של כול אחד מהילדים ומחלקת את הזמן?

זה באמת מורכב. נכון להיום שירה לא מאפשרת לי להיות עם אורי כשאני צריכה. בתקופות שהיא הייתה צעירה יותר, הייתי מאפשרת לה זמן מחשב כדי להיות עם אורי. היום אני משחקת איתה קודם ואז מסבירה לה שאני רוצה עכשיו זמן עם אחיה. לפעמים היא מאפשרת את זה ולפעמים היא ממש מפריעה לנו, לפעמים אנחנו משתפים אותה במשחק, זה לא פשוט לי.

הם ביניהם מסתדרים. הם גם רבים אך יש ביניהם אהבה מאוד חזקה. כשהוא היה בהתכנסות אביב לדוג', והוא התקשר הוא תמיד מבקש לדבר איתה, והוא מתעניין מה עשית וכו', וזה נשמע כיף ואני מתגעגע. האהבה ביניהם מאוד גדולה.

מה את עושה כשהם רבים?

תלוי במצב הרוח שלי. יש טווח תגובות. הרבה פעמים אני משתדלת לשתוק כי אז זה נגמר יותר מהר. היום לדוג' בבוקר כשבאנו לשומרי הגן היו צעקות באוטו והצבתי אולטימטום שאם זה ימשך לא נשתתף בחוג. לשירה יש "דציבלים שחבל על הזמן", היא יודעת לצעוק ולא תמיד אני מצליחה להכיל את זה. כשאני לא מסוגלת לשמוע את זה אני לפעמים מבקשת מאחיה שיעשה הכול רק כדי שתפסיק לצעוק. הוא יודע שזה לא קשור אליו אלא לקשיים שלה וליכולת המוגבלת שלי לשמוע את זה. לפעמים אני לא מאפשרת לו לוותר לה רק בגלל שהיא צועקת. מזכירה לו שהוא לא חייב לתת או להיענות לדרישות שלה. בדרך כלל אני נמנעת מלהתערב. אני מאמינה שזה לא נכון לנקוט עמדה לטובת אחד מהילדים. זה עלול לגרום ליריבות ביניהם. לכן אני משתדלת לא להתערב.

את מגיעה בזמן לפעילויות?

כן. אני מגיעה בזמן. אני מאוד "פולנייה" בקטע הזה. מגיעה לפני הזמן. אם אני לא אעשה את זה אני אהיה במתח ואוציא את זה על כולם אז אני קמה מאוד מוקדם ומתארגנת כדי לא להגיע למקומות האלה של "על הדקה" אני דואגת לזה מראש.

החינוך הביתי שלכם השתנה במהלך השנים?

כן בטח. בהתחלה היה לי בבית גן עם בד לבד וסקוטש'ים. לקחתי את הגן או את בית הספר והעברתי אותו אל תוך הבית. היו חוברות עבודה והיה סוג של "אתה חייב לשבת על זה עכשיו". היו מלחמות ובתור אחת שלא מאמינה במלחמות הבנתי שמשהו שגוי ושחררתי את כל המקום הזה. היינו בחינוך ביתי מובנה – "Homeschooling". שירה כבר נולדה לתוך חינוך ביתי חופשי – "."Unschooling.  אני חושבת שפעם גם יצאנו הרבה פחות. ככול שהם גדלים הצרכים משתנים ואתה יותר יוצא ויותר נפגש. היו המון טלטלות אם אני עושה את הדבר הנכון, אנשים היו שואלים אותי שאלות ולא היו לי תשובות.

לדוג' לא מזמן, חבר שאל אותי מה יהיה כשאורי יהיה בן 30.  היום אורי לא צריך לקום בבוקר אין לו מחויבות, מה יהיה אם גם בגיל 30 הוא לא ירצה לקום לעבוד. אז עניתי לו שלא יקום, והוא ממשיך אבל יש לו משפחה ואישה וילדים לפרנס. עניתי לו שאשתו תשבור את הראש. לא היה בכלל מה להיכנס  לוויכוח הזה כי הוא לא רלבנטי. מה אתה מנסה להוציא ממני שהחינוך הביתי לא בסדר. זה מגוחך. אתה שולח את הילדים שלך למסגרת וטוב לך זה בסדר. מה זה קשור אלי.

לדוג' אורי התחיל השנה לעבוד כעוזר מדריך והוא לא נהנה מזה. הוא לא רוצה להמשיך בשנה הבאה והיה לו ברור, בלי שאני אגיד לו מילה, שהוא ממשיך עד סוף השנה כי הוא הבין את המשמעות והאחריות. שאם הוא קם ועוזב זה יצור בעיה למדריך שהוא עוזר לו. לכן הוא מתייצב כול שבוע, לא נעדר אפילו פעם אחת. והוא רק בן 10. אז מה יהיה כשהוא יהיה בצבא? ואיך הוא יעבוד בעבודת צוות? כשהוא היה קטן לא היו לי תשובות אך היום, אני רואה גם בחוג "רובוטיקה", הוא מקבל כל שבוע "כוכב" על עבודת צוות. ילד שמעולם לא היה בבית ספר.  יש רגעים ששואלים אותך,  כשעוד אין לך את הניסיון, אתה עוד לא יודע איך זה יהיה וזה מערער אותך. השאלות האלה יכולות להכניס אותי ללחץ. כשהוא היה בן חמש שאלו אותי מה יהיה בצבא וראיתי אותו בן חמש במדים. לא יכולתי לראות אותו בן 18. אני חושבת שהיום זה יותר זורם אצלנו. זה דרך חיים כששואלים, אנחנו עונים אנחנו בחינוך ביתי, אנחנו לומדים בבית.

יש דברים שבכול זאת חשוב שילמדו, לא רק מבחינת הידע?

יש דברים שאני מלמדת כל הזמן. אני לא קוראת לזה לימודים וזה מבחינתי מה שחשוב בחיים.  לדוג' הידיעה שמחשבה יוצרת מציאות, עזרה לזולת, חמלה, ערכים, זה קיים אצלנו בבית כל הזמן, תחשוב על מה שאתה אומר כי למילים יש כוח, להיות חיוביים, אלו הדברים שממש חשוב לי להעביר יותר מהיסטוריה. ואנשים מעירים לי צריך מדע, מורשת ואם זה לא מעניין אותו? אותי לדוג' זה לא מעניין אז למה אני צריכה ללמוד משהו שלא מדבר אלי?

מה מעניין אותו?

אורי הוא ילד שמתחבר מאוד לטבע. הוא ילד "ירוק". לדעתי הוא יהיה טבעוני יום אחד. אנחנו לא דורכים על עכבישים ולא הורגים שום חרק בבית. הוא מוציא אותם החוצה. הוא יצא למחנה של תנועת "בני המושבים". יש לו שם קושי חברתי היות והילדים מהמושב לומדים יחד בבית ספר והוא "נטע זר". בכול זאת הוא מתעקש ללכת ואומר לי :"לא אכפת לי כי אני יודע מי אני!". הוא הלך למחנה וחזר ואמר שהוא לא רוצה ללכת שנה הבאה גם כי תיזזו אותם כמו בגדנ"ע וגם כי ילדים התעללו בצמחים והיה לו קשה לראות את זה והוא העיר להם. הם סתם רמשו צמחים וקטפו וכשהוא העיר הם עשו לו דווקא. הוא מאמין בערכים האלה ובעיני זה מדהים לראות את זה, שהוא בעצמו פועל כך. אז אורי הוא ילד טבע. גם רובוטיקה מעניין אותו.

ושירה תהיה שחקנית, מאפרת, ווטרינרית ורקדנית. שירה היא דעתנית ויש לה את הדרך שלה ואני מעריצה את זה. אני לא אתפלא אם יום אחד יעבדו תחתיה 100 איש.

את רואה את עצמך שייכת לקבוצה, קהילה?
בגדול לא. גם כאן בתוך המפגשים שלנו אני הרבה פעמים מרגישה חריגה ושונה. אני מעשנת, שותה 4-5 כוסות קפה ביום, מתה על גולדסטאר ווודקה. כאן כולם בריאים (ואני ממש לא מזלזלת בזה. מכבדת ומעריכה), לא שותים, לא מעשנים, לא משחקים סנוקר. הרבה גם מיישמים חינוך ביתי מובנה – "Homeschooling". יש לי חברות פרטניות.
אני אוהבת שאנחנו חוגגים את החגים ביחד, פורים, חנוכה, ל"ג בעומר. אני מאוד אוהבת את זה אך לא יכולה להגיד שאני מרגישה חלק מקהילה. אני גם לא מאמינה בזה. אני מאמינה שאנחנו אינדיבידואליסטים ושאי אפשר לחיות כקהילה. ראי את הרעיון הקיבוצי שנכשל. השבט החדש בנוה איתן. כל אחד מגיע עם האג'נדה שלו. פעם רציתי להיות חברת קיבוץ. זה היה החלום שלי. עברתי את התק"ם ואז הבנתי שאני לא יכולה שנכנסים לי לתוך הנשמה, מסתכלים אחד על השני, צרות עין, מדברים אחד על השני. יש לי חיי חברה. מאוד חשובים לי המפגשים, להיפגש עם חברות אבל אני לא רואה את עצמי גרה ליד משפחות נוספות כ'שבט' או כקהילת חינוך ביתי. אורי היה מאוד רוצה לגור קרוב.

גם כשאנחנו רוצים או נדרשים לפעול כקבוצה, כדי לקיים פעילויות ונדרשת מחויבות והתגייסות וגם סוג של גמישות, להסכים גם אם זה לא בדיוק לטעמי האישי, עדין תמיד יש לי את זכות הבחירה. נכון שלפעמים צריך להתיישר ועדין יהיו מקומות שאוכל לבחור אחרת.

מרכז הכובד שלי הוא פנימי, בבית, ב"אישי". גם כשחשבתי על השבט בנוה איתן חששתי שזה יפגע בחינוך הביתי שלנו. אני רוצה להיות עם הילדים ולא שיסתובבו כל היום בחוץ . המטרה שלי להיות איתם להיות נוכחת, להיות שם בשבילם. החיים קצרים, אוטוטו הם יהיו גדולים, לא רוצה לפספס את כל הרגעים המגניבים שיש. זה לא יחזור.

איך את מייצרת לעצמך בתוך האינטנסיביות הזו זמן לעצמך?
יש לילדים את הימים שהם אצל אבא שלהם. בימים "שלי" אני קמה מוקדם בשש, ואז יש לי את הזמן שלי. בעבר הייתי מתעוררת בתשע עשר. אורי קם מוקדם אבל הוא מעסיק את עצמו. ככה יש לי את הזמן שלי לעצמי ואני מנצלת אותו לקפה, סיגריה ופייסבוק. גם אחרי שהם הולכים לישון בתשע בערב, אני יוצאת החוצה, יושבת שעתיים בחוץ. אני חייבת את זה.

ועכשיו אחרי שהתחלתי ללמוד לנגן יש את הזמן שאני מתאמנת,  נכנסת וסוגרת את הדלת. הם יודעים שזה חשוב לי. אני מנגנת כבר חצי שנה. זה חלום שלי מגיל 15. היינו ב"יריד חוגים" ואורי רצה להתחיל לנגן. ראינו מורה והחלטתי שזהו מתחילים, למרות שזו אחת ההוצאות ה"כבדות". אני ואורי התחלנו ביחד ולמדנו בשיעור כפול היות והתקדמתי מהר ממנו והחלטנו לפצל את השיעור. הוא התלבט כל הזמן,  היה לו קשה ועכשיו הוא החליט לפרוש אז שחררתי. פחדתי שאני מנסה להגשים את החלום שלי דרכו או שהוא מנסה להגשים את החלום שלי, לכן כל הזמן בדקתי של מי החלום. הוא רצה לנגן כבר מגיל 8 וכל הזמן בדקתי את המקום הזה. הוא חשב שאני בטח מאוד עצובה ומאוכזבת ממנו. אני אמא שמעדיפה שהבן שלה יהיה כוכב רוק או גיטריסט, מאשר עורך דין. הוא יודע את זה. הסברתי לו שמה שבאמת חשוב לי שהוא יבחר את מה שטוב לו.  אני לא מאוכזבת ורוצה שיבחר את הדרך שלו.  אני שם בשבילם בכל דרך שבה הם ילכו. אמן שאני אצליח. אם הם לדוג' יחזרו בתשובה ויהיו חרדים זה יהיה לי קשה אך אני שואפת להיות שם ולכבד כל דרך שבה הם יבחרו.

אתגרים בחינוך הביתי?

האתגר החברתי הכי קשה. אני אפילו שוקלת ברצינות לעבור מיקום כי מ"נס-הרים" קשה לצאת בתחבורה ציבורית ולעבור למקום נגיש יותר. החברים שלנו למעט משפחה אחת באביעזר, גרים במרחק של 40 דקות נסיעה לכל כיוון וזה מורכב  להביא ולהחזיר אותו.
אתגר נוסף זה איך בכול זאת נותנים את ה"ספייס" אחד לשני גם כשנמצאים עשרים וארבע שעות ביממה ביחד. זה גם סוג של אתגר. עכשיו לדעתי מחכה לנו תקופה לא פשוטה. יש את הגלים האלה בחינוך הביתי, אתה בטוח שאתה עושה את הדבר הנכון ואז מגיעות תקופות מטלטלות. יש לי חברה בחינוך הביתי שהבן הבכור שלה כבר בן יותר מעשרים והיא עוזרת לי להתיישר, יש לה יותר ניסיון.

למה את מרגישה שאת בדרך לתקופה מאתגרת?

כי אני רואה את הקושי מול אורי. לשמחתי הוא עדיין בשלב שהוא מדבר איתי. הוא אמר לי לאחרונה "כל הזמן את איתי, איפה שאני לא נמצא את איתי". עוד לא הספקתי לחשוב איך אני מייצרת לו נפרדות. זמן שהוא לבד.  אני אשמח לרעיונות. 

אני נותנת לו לצאת לכל המחנות שיש. עם זאת כשהוא רצה להסתובב במושב בבוקר לא אפשרתי לו היות והמושב "ריק" וזה הלחיץ אותי. היה לו קשה לקבל את זה, להבין מה אני רוצה מהחיים שלו. הסברתי לו שאחר הצהריים כשילדים מתחילים לחזור מבית הספר אין בעיה והוא יכול להסתובב. הוא יודע שאני אמא חרדתית והוא צוחק על זה. כשהוא היה במחנה הוא התקשר אלי באחת עשרה ורבע בלילה ואמר "אמא את ערה? אני רק התקשרתי להגיד לך שלא נחתה כאן שום פצצת אטום ושהכול בסדר". הוא צוחק עלי. אמרתי לו אני לא דואגת כשאתה בשומרי הגן והוא ענה לי: "אין דבר כזה שאת לא דואגת את פשוט דואגת פחות. אבל את תמיד דואגת".

איך את מצליחה לשמור על רוח הנעורים שלך?

ובכן השאלה הזו משעשעת אותי מאוד. מאז ומעולם הייתי הילדה/האחות/החברה/בת הזוג המגניבה, הקולית, הזורמת והחייכנית. זה משהו שקיים בי. אני לא מתאמצת להיות כזו. זה יוצא ממני באופן טבעי ולכן זה ממשיך להתקיים בתוכי ותמיד ימשיך. אבל כשאני מתעצבנת או הורמונלית אני לא ממשיכה להיות קולית בכלל. רואים את זה עליי ואני לא שמה ולא יודעת לשים מסכות. גם לי כשאר בני האדם יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות.

יש לך טיפ להארכת הפתיל, איך מצליחים לייצר שוב רווחה כשהוא מתכווץ ומתקצר ועולה האוטומט?
אני יוצאת לעשן סיגריה וחוזרת. לוקחת הפסקה פיזית. יוצאת. הרבה פעמים אני נושמת ואומרת בקול רם "אלוהים תן לי כוח, תן לי כוח" למרות שאני חילונית לגמרי, וכשאני אומרת את זה, זה באמת עושה משהו. מרגיע. אבל לא תמיד. לפעמים אני מאבדת שליטה.

יתרונות של החינוך הביתי?

יש המון יתרונות לחינוך הביתי אתה מחנך את הילד שלך ללכת אחרי ה"אני מאמין" שלו, להקשיב ללב, לא לעשות מה שכולם עושים.  יש בעיני יותר ערכיות. דאגה לזולת. חמלה. לא מכניסים לתוך קופסא אלא מטפחים חשיבה עצמית, דרך אישית, לומדים לא לשים לב למה שאחרים אומרים.
מעבר לזה שאתה ביחד, מכיר את הילדים שלך באמת, אתה איתם, פשוט שם. יש המון יתרונות לחינוך הביתי. אם לא הייתי רואה שיש יותר יתרונות לא הייתי משאירה בבית. מבחינת אלימות שיש בבתי הספר. אין ללכת אחרי העדר. מאוד נאמנים לעצמם. אין את הלחץ של הבוקר. יש זרימה. אנשים חיים במרתון של החיים וכאן יש לנו מפגשים ועניינים שלנו אבל לוקחים את החיים יותר בקלות וברוגע, מדגישים את מה שיותר חשוב בחיים. הזמן הזה של ביחד הוא זמן מאוד מאוד חשוב. להיות עם הילדים שלך. יש המון זמן לשיחות. לעשות דברים ביחד.

מהי המנה האהובה למפגשים?

בזמן האחרון אני מביאה רק סנדוויצ'ים. בזכות הריאיון עם לימור ליברמן נפתחה לי ולעוד נשים האפשרות. מאז אני מרגישה חופשי להגיע רק עם כריכים.

טיפ למשפחות בתחילת הדרך?
ללכת אחרי הלב, להקשיב לאינטואיציה ולהיכנס הרבה ל"באופן טבעי". בדיוק משהי בפייסבוק התעניינה וישר שמתי לה קישור ל"באופן טבעי". אם היה לי את זה מההתחלה זה היה מאוד מקל עלי.

מה את מאחלת לשנה הקרובה?
שהקשר שלי עם הילדים ימשיך להיות וורבלי, אוהב ומכיל. בריאות. שפע כלכלי. זוגיות חדשה עם חיבור אמיתי של הנשמה. הרבה הופעות חיות, צמיחה רוחנית ואפשרות לתת מעצמי כמה שיותר למי שצריך ובכלל. ו..הייתי רוצה שנמשיך יחד בשנת הפעילות הקרובה שלנו אחרי הטלטלה שעברנו, למרות שאני לא מאמינה גדולה בקהילה. אני אשמח לחזור לארוחות המשותפות. יש בזה משהו כיפי.
אנחנו קהילה מיוחדת אף אחד לא חלק ממנה וכולם שייכים אליה.

לסיום אני רוצה לצרף שלושה שירים שאנחנו אוהבים במיוחד:
אנחנו משפחה שחיה ונושמת מוזיקה על כל רבדיה אך הסגנון השולט אצלנו הוא רוקנרול, ישראלי בועט, ג'אז ובלוז.


https://www.youtube.com/watch?v=JjlJBmwF3PI
לד זפלין היא להקת הבית שלנו וכשצפינו בשרק 3 אז פתאום קלטתי שיש קטע שבו שלגיה צועקת את השיר הזה שמתחיל בצעקה של לד זפלין, עשיתי חיפוש מהיר והשמעתי לילדים את השיר, הם התאהבו מיד..

https://www.youtube.com/watch?v=zvCtz01_2BA
עילי בוטנר וכפיר בן ליש. הדגש למעשה הוא על כפיר בן ליש שאני מכירה עוד מגיל 17 עת היינו סוגרים כל סופ"ש רווי אלכוהול בלילה ה-12 שברמת השרון והוא היה אז מופיע שם עם להקת הבית שלו דאז שכללה את נושי הרפז וג'נגו (עמיר רוסיאנו). שירה מתה עליו ואת השיר הזה אנחנו תמיד שמים על הווליום הכי גבוה שאפשר..

https://www.youtube.com/watch?v=sw8EQHsV1b4
על לואיס אמסטרונג אין לי מה להכביר במילים כי הוא לואיס ארמסטרונג ודני קיי הוא אחד השחקנים הכי מדהימים שאני מכירה וחשוב לי לחשוף את הילדים לקלאסיקות שחלפו מהעולם.. (כולל מערבונים קלאסיים וטובים, הגשש החיוור וכיוצ"ב) את השיר הזה אורי מאוד מאוד אוהב וכך גם אני.. הוא מכניס לנו שמחה בלב

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, ראיון, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על נעים להכיר עם משפחת ורקר, נורית, אורי ושירה

  1. מיכל הגיב:

    נורית, ממש כיף לקרוא אותך. אתם נשמעים משפחה מדליקה! תודה.

    אהבתי

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      תודה רבה!! יפה לך שצלחת את קריאת הראיון.. לי הוא היה נראה ארוך ומייגע 🙂 למרות שלא מכירה אני שולחת חיבוק..

      אהבתי

  2. שולמית הגיב:

    מאד ריגשת אותי נורית
    המילים שלך כאילו יצאו לי מהפה
    אשמח להכיר אתכם , מוזמנים לעמק יזרעאל יש פה מגוון פעילויות ומחנה לילדים בגיל העשרה

    אהבתי

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      WOW!! תודה רבה רבה!! אשמח לחבור אלייך בפייסבוק.. גם זה משהו.. ואולי ביום מן הימים נוכל גם להתראות.. Nurit Bar

      אהבתי

  3. דינה הגיב:

    "…עניתי לו שאשתו תשבור את הראש…"… מצוין!!! 🙂 :-)…

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s