נעים להכיר – והפעם עם יאנה זיניגרד

שאלה: שרית חייט, ענתה: יאנה זיניגרד

נעים להכיר והפעם עם יאנה זיניגרד, אם לשישה (שלוש בנות: בת 20, בת 18, בת 14.5, ושלושה בנים: בן 12, בן 9.5 ובן 7) וסבתא לאחת.

ספרי על החינוך הביתי שלכם. מה חשוב לך?
הדבר החשוב והמאתגר ביותר הוא להיות כנה עם עצמך. הילדים נמצאים כל הזמן עם ההורים ולכן עליך לחפש סיבות לבעיות בתוכך.

את מתכוונת לאחריות?
אחריות ומודעות. אם קורה לילד משהו שלא היינו רוצים שיקרה לו, הדרך היחידה שלנו לתרום לשיפור המצב היא לתקן את עצמנו. אין דרך אחרת בעיני. טיפול, חינוך, לימוד ילדים – אלו רק מילים שלא פותרות את הבעיה. תיקון ועבודה עצמית הם הדברים הכי חשובים עבורי. שאר הדברים רק מתלווים לכך.

יש לך דוגמא שיכולה להסביר את זה?
הדוגמא הכי פשוטה היא ילד קטן צועק. אם את לא רוצה שהוא יצעק, לא יעזור לך להגיד לו "אל תצעק" או "תהיה בשקט". יתכן שיש אווירה במשפחה שגורמת לו לצעוק. אולי ההורים צועקים או לחילופין לא מרימים את הקול אך בפנים הם מתפוצצים והילד מרגיש את זה. זו הדוגמא הכי פשוטה. או כשאחים רבים אחד עם השני.

מה עושים כשהילדים רבים?
אם ילדים רבים אחד עם השני – הדרך היחידה "לתקן" את זה היא עבודה עצמית. למצוא בתוכנו את המקום שגורם להם לריב. אצלנו בדרך כלל זה נובע מכך שהילדים מעצבנים אותי ואז הריב שלהם הוא הביטוי של הכעס הפנימי שלי.. אני יכולה להיראות רגועה ושקטה כלפי חוץ אך בו זמנית להיות כעוסה ולחוצה מבפנים. ואז ההשתקפות של המצב הפנימי שלי תהיה הריב החיצוני.

ואז איך מתקנים?
הולכים פנימה ומוצאים את מקור הבעיה. בדרך כלל זה לא קשור לילדים. ילד קטן ברוב המקרים הוא לא הסיבה. עבודה עצמית, עבודה עם טראומות ותסביכי הילדות שלנו – זו הדרך היחידה לשנות את האווירה במשפחה, עם הילדים ועם בן הזוג. בחינוך ביתי זה ניכר מאוד חזק וברור היות וההורים לוקחים אחריות על מה שקורה ומבלים שעות רבות עם ילדיהם. שוב, זה האתגר האמיתי.

ביחס לזה, כל מה שקשור ללימודים הוא הרבה יותר פשוט. הרי כל ילד נולד עם רצון חזק ללמוד ולהבין מה קורה בעולם, איך דברים בנויים, למה דברים קורים. כאן נדרש מאיתנו רק לא להפריע. אם לא מפריעים, ותומכים בילד וקצת עוזרים לו למצוא מידע או מקורות מידע או אנשים שמהם הוא יכול ללמוד – זה מספיק.

איך זה מתבטא. מה זה לא להפריע? להביא חוברת זה להפריע?
אם הוא לא ביקש? כן. זה מפריע. אם יש בבית חוברות, ספרים, מחשבים, אורחים זה מצויין. אבל לבוא אל הילד עם חוברת חשבון ולומר: "הנה יש לי חוברת בשבילך, נסה לפתור כמה בעיות", זה נראה לי מיותר. באוי נדמיין שאפילו עכשיו בהיותנו אנשים מבוגרים, אחד ההורים שלנו יבוא אלינו ויביא לנו משהו שלא חשבנו עליו, לא חיפשנו אותו והוא לא מעניין אותנו כרגע, וירצה שנעסוק בו, איך נרגיש ואיך נגיב? תגובה פנימית של ילד למעשה כזה תמיד תהיה חריפה יותר מזו שלנו. לפעמים (למזלנו) היא תפרוץ החוצה ואנו נבין שהילד אינו מעוניין בחוברת שהבאנו ולפעמים מתוך כבוד אב ואם או ביישנות הילד לא יגיב חיצונית אך יישאר פגוע מבפנים. כל מקרה כזה בסופו של דבר עשוי לגרוע מרצונו הטבעי ללמוד.
דבר משמעותי נוסף הוא שהורים צריכים ללמוד כל הזמן בעצמם. תהליך הלימודים נמשך כל החיים. אם ההורים אוהבים ללמוד דברים חדשים, כל הזמן מתקדמים בחיים ולא עומדים במקום הילדים קולטים את זה. מעבר לזה שהם נולדו עם רצון ללמוד הם גם קולטים את אהבת הלימוד של הוריהם. עבודה עצמית ודוגמה אישית אלה שני כלי החינוך האמיתיים. אלו שני דברים שחשוב היה לי לציין.

עד כה דיברנו על ילדים קטנים. בגיל מבוגר יותר, בגיל 12- 13 פתאום הילד מבין שהוא רוצה להתרכז במשהו אחד ולהעמיק את הלמידה בו. כאן לעיתים הוא יזדקק לעזרה. לא תמיד. אבל לפעמים כן. לעזור לו למצוא מקום שהוא יוכל ללמוד בו. בימינו מאתגר למצוא אפשרויות של לימוד חופשי ולא במסגרת כלשהי.
אפשר גם לסייע במציאת חומר באינטרנט. הילדים היום יודעים להשתמש במחשב והם יכולים להסתדר בעצמם ולעיתים ניתן לעזור ולכוון אותם. אפשר גם להתעניין באותו נושא כדי שלא יהיה לבד. ללמוד ביחד.

יש לך דוגמא?
בכורתנו התחילה להתעניין מאוד בהיסטוריה וארכאולוגיה בגיל 13 -14. זה התחיל מטיולים מקומיים באתרים ארכאולוגיים באזור מגורינו בהרי ירושלים. טיילנו בסטף ובמקומות אחרים. התחלנו לקרוא ספרים ועשינו מנוי שנתי לירחון בנושא. בהמשך היא החלה לנסוע להתנדב ולעבוד בחפירות. בהמשך היא התחילה ללמוד כ"שומע חופשי" באוניברסיטה. אחר כך היא התקבלה לאוניברסיטה הפתוחה ומשם היא עברה לאוניברסיטת בר אילן וכל זה בלי בגרויות ובלי פסיכומטרי.

איך?
כשהיא החליטה ללכת לאוניברסיטה הפתוחה היו לה המלצות של מרצים שהיא עבדה איתם בחפירות ושמעה אותם כ"שומע חופשי" והודות לכך קיבלו אותה ללימודים. באוניברסיטה הפתוחה היא הצליחה במבחנים ומצאה "אפיק מעבר" שמאפשר לעבור ללימודים רגילים באוניברסיטה אחרת. היא מצאה את הדרך הזו בעצמה. לא עזרנו לה.

אצלנו במשפחה עברית היא לא "שפת אם" של הילדים. עד גיל 12-13 הם כמעט ולא מדברים עברית. הם יודעים מילים רבות ומבינים אך לא משתמשים בשפה כי רוב הזמן הם בבית. בגיל

12-13 הם מתחילים לצאת מהבית ומתחילים לדבר הרבה יותר עברית. זה אתגר נוסף, וגם אותו הם עוברים בהצלחה.

הבת השנייה הלכה ללמוד את תולדות המוזיקה בתור "שומע חופשי" באוניברסיטה וגם מצאה לעצמה מורה טובה מאוד לנגינה. שנים רבות חיפשנו בשבילה מורה ולא הצלחנו למצוא מישהו מתאים שלא מלחיץ ודוחף. היא התחילה ללמוד בגיל 15, גיל שנחשב יחסית מאוחר, אך כשהיא התחילה, זה היה מאוד ברצינות והיא התקדמה מהר. היא לומדת פסנתר. זה חלום ילדות שלה, פשוט המורים שמצאנו מאוד לחצו ודרשו תוצאות וזה לא היה חשוב לה ולנו אלא רק הפריע. עבורנו תהליך הלימודים עצמו וההנאה מן הנגינה הם הדברים החשובים. בסופו של דבר היא הכירה את המורה שלה בספריה. היא לומדת כבר כמה שנים והיא מאוד התקדמה. למרות שנהוג לחשוב שצריך להתחיל ללמוד מוזיקה בגיל צעיר, אצלה זה היה שונה. היא מאוד מצליחה וממשיכה לנגן. כך היא גם למדה צילום בעצמה. היא מצאה קורסים למבוגרים באינטרנט ופשוט נרשמה ללימודים בבית ספר מאוד מפורסם לצילום. היא נסעה עבור זה נסיעות ארוכות לתל אביב דרך ירושלים.
כך מתרחשת הלמידה ב- UNSCHOOLING.

ועד גיל העשרה?
הם ילדים. בבית. משחקים. ביחד. בנפרד. אנחנו גרים בכפר ויש לנו גינה גדולה והמון דברים שאפשר לעשות בחוץ. זה תהליך. עד גיל 12 ילדים הם ילדים. לא צריך לבגר אותם ולזרז אותם על מנת שיהפכו ל"גדולים". צריכים הרבה ערסלים, הרבה משחקים, רעש, מוזיקה, ריצות וכדורים ואחר כך פתאום זה קורה. זה דבר מדהים. פתאום ילד הופך לבן אדם מבוגר. זה קורה בערך בגיל 12- 13. פתאום הוא מרגיש ומתנהג אחרת ומתעניין בדברים אחרים. הוא גדל.
אצלנו לדוגמא, הם מתחילים לנסוע באוטובוסים לבד, שעה עד ירושלים. אולי בעיר זה יותר פשוט כי אפשר ללכת ברגל אבל אצלנו חייבים אוטובוס.

מה עם קריאה, כתיבה, אנגלית, מתמטיקה?
בנוגע לקריאה – אחת מבנותינו התחילה לקרוא בגיל שש. שאר הילדים התחילו לקרוא בגיל הרבה יותר מבוגר, 8-12, אבל בגיל 12 כולם ידעו לקרוא. כולם לומדים קודם לקרוא ברוסית. כי זו שפת האם שלהם. הם לא קוראים ספרים שמיועדים לילדים קטנים בכלל. ברגע שהם מתחילים לקרוא בעצמם הם קוראים ספרי מבוגרים. לפני זה אנחנו מקריאים להם. בלתי אפשרי שילד לא ילמד לקרוא בסביבה שבה הקריאה היא דבר חיוני.

כן, אבל גיל 12 זה מבוגר!

אבל אז, הם קולטים את כל המידע מהר.

צריך הרבה אומץ ואמונה בדרך!

אני לא חושבת ככה. הייתי בטוחה שהם ילמדו כמו שאין לי ספק שילד יתחיל ללכת ואני לא מלמדת אותו. כשילד זוחל מה הסיבה שהוא מתחיל לקום וללכת? הרי זה מאוד קשה. הוא כל הזמן נופל ומקבל מכות אבל ממשיך לנסות בכל זאת. קם, נופל וקם עד שהוא מתחיל ללכת. נראה לי שזה יותר קשה מאשר ללמוד לקרוא. אנחנו לא מלמדים את הילדים שלנו לדבר. הם מתחילים לבד. כי אי אפשר בעולם שלנו בלי לדבר. כמו שאי אפשר בלי לקרוא. וכמו שאי אפשר בלי חשבון.
לכל ילד כישורים שונים ומיוחדים, כמו שיש אנשים מבוגרים עם כשרון כזה או אחר לחשבון. בכול מקרה, כל בן אדם לומד לעשות חשבון במידה שהוא צריך. בדרך כלל אנחנו לומדים את מה שאנחנו צריכים. אנחנו לא לומדים את מה שלא צריך. הגישה שצריכים ללמוד בילדות ואחר כך להשתמש בידע הזה לדעתי שגויה כי אנחנו לומדים כל החיים.
פתאום בגיל 40 אני רוצה ללמוד משהו חדש, שלא עשיתי בעבר. התחלתי ללמוד נגרות עם בעלי ואני נהנית מזה. וגם חקלאות ודברים נוספים. זה טבעי לבן אדם ללמוד.
הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על השאיפה הטבעית ללמוד, על היכולת לקלוט דברים חדשים ולרכוש מיומנויות חדשות. בזה אני רואה את תפקידנו העיקרי כהורים – לעזור לילדנו לשמור על יכולות אלה ולטפח אותן. לדעת ללמוד – זה הכלי החשוב ביותר שילווה אותם כל החיים.

הסביבה הקרובה, המשפחה, מקבלת את אורח חייכם בצורה טובה?
בהתחלה זה היה קשה כי ההורים לא היו בטוחים בצדקת דרכנו. לא שלחנו את הילדים לגן ולבית ספר, ילדנו בבית… . היו להם ספקות רבים. היום, אחרי שהבת שלי התחתנה והפכתי להיות סבתא אני מבינה שסבים וסבתות לא נולדים מוכנים לתפקיד. גם הם צריכים ללמוד להיות סבים וסבתות. זה לוקח זמן, לפעמים הרבה שנים וצריך לכך סבלנות. לתת להם לגדול, להתגבר על הפחדים והדאגות.

לכם לא היו ספקות בדרך הזו?
הייתה לנו אמונה זה היה התהליך הטבעי של גידול הילדים מבחינתי. ילד נולד. בהתחלה הוא בפנים, אחר כך הוא כל הזמן יונק ונמצא כל הזמן איתי על הידיים, בהמשך הוא יורד לרצפה, מסתובב סביבי ,קרוב אלי. אף פעם אני לא דוחה אותו ממני. להיפך. ברגע שהוא מרגיש מוכן ויכול קצת להתרחק ממני, רק אז הוא הולך ואחר כך תמיד יש לו אפשרות לחזור. אף פעם לא השארנו את הילדים עם בייביסיטר. אם אני שמה אותו במקום אחר, או עוזבת, אין לילד אפשרות לחזור. קשה לו בלעדי. הוא לא יודע לדבר. אין לו כוח פיזי. פתאום הוא מאבד את אימא. זה קשה.
כך המשכנו הלאה. ברגע שילד מוכן ללכת לסבתא ולהיות קצת לבד הוא עושה את זה. רק לפני כן בדקתי האם הוא באמת מוכן כי לפעמים הם רוצים משהו אך מרגישים שהם עדיין לא מוכנים. צריך לבדוק את זה גם עם עצמי וגם איתו. אחר כך הוא נשאר לישון לילה. בגילאי 12, 13, 14 הוא רוצה לנסוע מהבית. בסדר. תמיד יש לו אפשרות כזאת. אבל אני לא דוחה אותו. לא ממהרת עם זה. כל ילד ברגע שהוא מוכן הוא ילך. אין מצב שהוא יישאר איתי. בן אדם בנוי ככה. אם הוא מוכן- הוא ילך ואם הוא לא מוכן למה לי להוציא אותו מהמקום שטוב לו והוא מרגיש בו בטוח.

איך את מצליחה לתת מענה לילדים בגילאים שונים?
לא תמיד מצליחים. פה מאוד חשוב השקט הנפשי שלי. אם טוב לי ואני מרגישה טוב עם עצמי – פתאום יש זמן, חיוך ומילה טובה לכל אחד. אם "מתבשל" בי משהו לא טוב, לא טעים, מרגישים את זה ומתחילים לריב ולצעוק. תמיד אני חוזרת לעצמי. זה הכי קשה.

הצלחת לתקן?
אני בדרך. כל הזמן בדרך. אני עשיתי הרבה שינוים קטנים וגדולים. אני ובעלי מאוד השתנינו. עברנו דרך ארוכה.

את יכולה לתת דוגמא לשינוי משמעותי שעברתם?
בעבר הייתי תוקפנית כלפי הילדים שלי. עכשיו אני לא מבינה איך בכלל אפשר להרים קול על ילד. וזה לא בא מזה שעכשיו אני פשוט מחזיקה את עצמי בכוח. זה בפנים. תיקנתי משהו בפנים. בעבר אגרתי בתוכי עצבנות, כעס ורגשות לא טובים ואת זה שפכתי על הילדים. הם לא היו אשמים בכלל. קשה לי לחשוב על זה. זה היה מאוד מזמן. עכשיו לא משנה מה קורה זאת לא אפשרות מבחינתי. פשוט אני השתניתי.
בנוסף, כשיש הרבה ילדים בגילאים שונים, הם נותנים ותורמים הרבה אחד לשני. ילד אחד זה מאוד קשה כי כל הזמן צריך להעסיק אותו. כשיש כמה ילדים זה הרבה יותר קל. ככה את יוצרת סביבה. כל ילד נוסף נולד ויש לו סביבה. כולם מקבלים ואוהבים אותו. נראה לי ששישה ילדים זה הרבה יותר קל משניים.

את חושבת שזה שאת אדם מאמין שאת דתייה קשור ליכולת שלך להיות באמונה שלמה בחינוך הביתי?
כן זה מאוד עוזר. לא חושבת שאם לא הייתי בן אדם מאמין הייתי שולחת את הילדים לבית הספר. זה נובע מאמונה שהם לא צריכים את זה ומזיכרון הילדות שלי. אבל זה עוזר מאוד בדרך, בחיים. זה קשור לכל דבר.
כשילדים באים אלי זה לא "דף חלק", זאת נשמה והיא יודעת מה היא צריכה בעולם הזה יותר טוב ממני. פה בחיים האלו אנחנו הורים שלהם, ככה זה קרה, אבל זה לא אומר שאני יותר מבינה במה שקורה. זה עוזר להבין ולזכור שאינני "מלכה" פה, אינני "בעל הבית" בעולם הזה. סך הכול יש לי תפקידים. חיים. גם לילדים יש את התפקידים שלהם ואנחנו צריכים לנסות לעזור אחד לשני.

רוצה להוסיף או לאחל משהו לסיכום?
פשוט ללדת ילדים. צריך לתת להם אפשרות לבוא. פחות לחשוב על הכסף ועל דברים חומריים. את זה אפשר להשיג אחר כך. ילדים זה דבר שאי אפשר להשיג אחר כך. הם גם יכולים להחליט שהם לא באים. האפשרות שלהם לחיות איתנו בעולם הזה היא גם ההזדמנות שלנו לתקן ולהתפתח יחד איתם. זוהי הזדמנות חד פעמית.