את מי ילדתי פוגשת?

מאת: שרית חייט

ילדיםעם פרוץ אימהותי לפני כשמונה שנים קיבלה תפיסתי והתייחסותי לילדים ביטוי ממשי משמעותי.

אל זהותי כאדם, כילדה הצטרף המימד האימהי. השוואה בין הילדה שהייתי לילדתי, האימא שאני לעומת אימא שלי.

ממקום מאוד מובחן, הירארכי ומופרד, כחלק מתהליכי השינוי שאני עוברת, הגדילה וההתבגרות של כולנו, משתנה גם מערכת היחסים שלי עם בנותיי. אני מתייחסת אליהן אחרת. הזהות "הילדית" שלהן פחות משמעותית עבורי.

שמתי לב שגם בתוך הבחירה ב"חינוך ביתי" ובחינוך שהוא יותר חופשי ופחות מובנה אני מתנדנדת בין שתי תפיסות ואמונות מעצבות. אחת היא תפיסת השונות והנבדלות בין ילדים ומבוגרים. כאילו לילדים יש צרכים אחרים, תפיסת מציאות שונה משלי, שמאפיינת אותם באשר הם נמצאים, באופן קבוע, כחלק מזה שהם ילדים. במקרה של "ארוחות ילדים" במסעדות הצלחתי להשתחרר ממנה. לעיתים, עדין אני מרגישה שנקודת המבט שלי רחבה יותר.

השנייה היא החשיבות של תקופת הילדות כמעצבת את הבגרות.
מצד אחד, אני רואה שאפילו בהיבט הפיזי-ביולוגי גופן של בנותיי גמיש יותר. קל. הלימוד קל יותר וקיים רצון שלי לשלוט במה שקורה על מנת להצליח ולנצל את חלון ההזדמנויות של שנות הילדות. אני רוצה עבורן שיצליחו. אני רוצה לעשות את המיטב כדי שזה יקרה. עם זאת אני יודעת שמה שאני מייחלת לו טמון בהווה מבלי למדוד עד כמה הוא מועיל ויעיל לעתיד הלא ידוע.

ובפועל מה קורה? השקעתי רבות בליטוש דמותי האימהית, שדרוגה ושיפורה. וגיליתי שהאדרת הזהות הזו והגדרתי העצמית דרכה לא הטבה עמי, עם האימא שאני ועם ילדותי. כמו החלפתי "קריירה" אחת באחרת.
השתדלתי להצטיין, על פי שלל התיאוריות המהממות שקראתי, שפטתי את עצמי לחומרה על כל סטייה ומעידה, מה שהחריף את ה"נזק" או ה"מחיר" שאם בכלל נגרמו.

רציתי שבנותיי יפגשו את האם המושלמת, שיודעת מה "נכון", שמאפשרת, במודעות ובלמידה מתמדת,

כמו עמוד ענן, כעמוד אש מאיר, כמו סוג של תמרור או מעקה בטיחות – אז למה אני ממשיכה ומתערבת?

ייצרתי איזו דמות אידאלית שהקשתה עלי לפגוש את עצמי.

המשכתי. עצרתי. המשכתי. התבוננתי. בחנתי. התנועה כמו שיקפה את הרצונות הסותרים, הידיעות והאמונות השונות.

היום אני רוצה להיות שלמה כמו שאני ובשלום עם שלל הזהויות בהן אני משתמשת מבלי שאחת תשתלט ותנהל אותי. אני משתדלת לפרק את הזהויות המשמעותיות שדרכן הגדרתי את עצמי מחשיבותן. אני במודעות ובערות לתנועתי ולמעשי, אך ממקום אחר, פנימי יותר. שמסנכרן את שלל אמונותיו וידיעותיו לכדי קול אישי יציב.

ואת מי אני רוצה שבנותיי יפגשו? בראש ובראשונה את עצמן. מתוך קבלה ופיוס והכרה במי שהן, בלי קשר לאופן בו הסביבה ואפילו אני מתייחסת אליהן. שתיבנה בהן עוצמה פנימית שתהווה את הבסיס ומשקל הכובד ממנו ייצאו אל העולם.

ועל מנת לאפשר להן את זה, אני נדרשת לעשות את זה בעצמי.
וכך מתוך העיסוק של כול אחד בעצמו, עם עצמו, ומתוך השלמות הפנימית נוצרים חיבורים וקשרים אחרים. משלימים, מכבדים איש איש את גבולותיו של האחר, את צבעו הייחודי ללא תלות בגילו הכרונולוגי, מגדרו או שלל מאפייניו.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s