השבר

מאת: שרית חייט

"מקדמת ילדותנו אנו גדלים מתוך הרגשה כי הגדול חשוב מן הקטן.
כבוד ופליאה מעורר מה שהוא גדול, והוא תופס יותר מקום.
קטן- רגיל, לא מעניין. אנשים קטנים, צרכים קטנים, ששונות ותוגות קטנים.
מקסימים: עיר גדולה, הרים גבוהים, עצים רמים.
אנו אומרים: מפעל גדול, אדם גדול.
הילד קטן, קל, פחות. – אנו מוכרחים לגחון עליו, להנמיך עצמנו אליו.
הילד אינו כסיל. הכסילים שבהם אינם מרובים מאשר בכלל המבוגרים." (קורצ'אק, 1929)

מעשה שהיה כך היה.
בחודש האחרון יצאו בנותיי עם אביהן ללינת שטח ביער אשתאול במסגרת פעילותן ב"שומרי הגן". בכורתי נפלה כשיצאה ללקט עצים למדורה ונחבלה. קיבלתי דיווח מן השטח שהיא בטוב וחגגתי את המשך שעותיי החופשיות שכמובן, טסו וחלפו במהרה.

למחרת בדרכי לצאת שמעתי שעבר עליה ועל בן זוגי לילה קשה במהלכו היא בכתה והתלוננה על כאבים קשים. כשהגעתי מצאתי אותה נתלית על ערסל חבלים, אחרי שבחרה להישאר ולנוח במחנה. בחנתי את היד. המקום נראה נפוח מעט אך היא נראתה חיונית והתעקשה להישאר.
התלבטתי והחלטתי לכבד את בקשתה. נפניתי לעיסוקיי (לקנות מתנות למדריכים).

תהיתי מה עבר עליה בלילה. סיפרו לי שאחד האבות נתן לה משחת צמחים שהרגיעה אותה. המקום האימהי שרואה בנשיקות תרופת פלא לכול מכאוב וחולי התעורר. בסתר ליבי לגלגתי על תמימותה שמשחת ה"קסם" בשיתוף ליטופים הצליחה להרגיע אותה.

"(הילדים) לא מורגלים בכאב, עלבון, עוול, הם סובלים סבל רב, בוכים יותר. אפילו דמעות הילד מעוררות הערות מבודחות, נחשבות טפלות , מרגיזות… צורח, צווח, מילל, מייבב – ילקוט ניבים שהמציאו מלונים של המבוגרים לשימוש הילדים. (קורצ'אק, 1929).

אחד המדריכים חיזק אותי על כך שהיא נשארה במחנה במהלך הלילה והתמודדה עם האתגר במקום לחזור הביתה כפי שביקשה. תהינו יחדיו איזה קושי רגשי "התפרק והשתחרר".

"עתיד לו לילד, אך גם עבר לו: מקרי מזכרת, זכרונות, הרבה שעות התבוננות בודדה עוצמתית. לא שונה הוא מכולנו, זוכר ושוכח, מכביד ומקל, מחשב בהגיונו – וטועה אם אינו יודע. נשען אל בינתו הוא בוטח ומפקפק. הוא צריך מורה דרך, שישיב בנימוס לשאלותיו…כבוד לאי ידיעתו… כבוד לכישלונות ודמעות. " (קורצ'אק, 1929)

שייכתי את זעקותיה של בתי במהלך הלילה לכאביה אך גם לרגישות החושית שלה, לכך שהיא חווה דברים בעוצמה מאוד חזקה וגם לכך שהיא מתקשה להירדם בלילה ולישון לבדה, לפרידה ממני. כמו לא הסכמתי לאמת הפשוטה, שהיא קיבלה מכה מאוד חזקה וסבלה כאבים קשים וזהו. בלי סיבות רגשיות, תחושתיות ונפשיות. הייתי עסוקה בלהצטער שלא הייתי שם איתה, על הכאב שלה, על בן זוגי שנקלע לסיטואציה ועל אי הנוחות שנגרמה לכל הסובבים.
הסיטואציה הפשוטה והברורה קיבלה תרגום מורכב ומסובך במוחי.

המשכתי להציע לבתי לעזוב והיא דרשה להישאר והשתתפה בפעילות. למעט בקשת עזרה באריזת התיק וחולשה קלה היא תפקדה ללא שום מגבלה. בצהריים הכאבים התגברו. היא מאוד רצתה להשתתף בהצגת הסיום. אחת האימהות, מטפלת במקצועה, טיפלה בה. בשלב זה ידעתי שלא מדובר בסתם מכה ויתכן שהיד שבורה.

כשהסתיימה ההצגה דהרנו למוקד ולאחר שעת המתנה מורטת לב וגדושה בכאבים התחדשנו בגבס וחזרנו לארמון הסגלגל בעיר הקיט לעבד את החוויות ולנוח.

ראיתי כיצד הנטייה לפרש דברים באופן רגשי ורוחני, הפכה לאוטומט שמיסך את עיני וגרם לי לראות את המציאות מורכבת מכפי שהיא באמת, באופן שאינו מדויק.

בשיחה עמה סיפרה לי בתי על כך שהמשחה עזרה מעט, רק בהתחלה, והיא לבסוף נרדמה כי הייתה מאוד עייפה. אני לא מזלזלת וגם הפעם לא זלזלתי בכאב של בתי. אני מתייחסת בכובד ראש ולב פתוח לתלונותיה. בכול זאת במבט לאחור התפלאתי על אופן חשיבתי והתנהלותי ושמחתי כי לתחושתי, נגלה לי רובד שהיה עד כה סמוי מעיני. מתחת לכל שכבות הכבוד והתיאוריות "הנכונות" הסתתר לו מקום קטן ספקן ופטרוני שהתגלה במעמקי נפשי.

"באפס כשרון אנו מחלקים את השנים לבשלות הרבה או מעט. אין יום לא בשל, אין כל הירארכיה של גיל. אין כל דרגות גבוהות ונמוכות בכאב ובשמחה, בתקווה באכזבות. " (קורצ'אק, 1929).

בהמשך הכאבים פחתו אך עדיין לוו בהתפרצויות בכי וחוסר נחת. בתי התלוננה עדין על כאבים. שוב נטה הלב לפרשנות רגשית: פירוק קורבנות, למידה של היעזרות, מה השיעורים שהגיעו לפתחנו, ואולי בכלל אמור עדין לכאוב מעט אחרי הטראומה שעברה… סיכמנו שבמידה והכאב ימשך נפנה למוקד. התלונות פחתו.

למחרת אחר הצהרים, להפתעתי סיפרה לי בתי שעדין כואבת לה היד. היא לא התלוננה היות ולא היה נעים לה להתלונן בבית החברים שאיתם בילינו. בערב הלכנו למוקד והסתבר שהגבס היה הדוק מידי. הגבס הוחלף והרוגע חזר אל משכננו.

ראיתי, שתבנית היא תבנית. גם אם היא בעלת תוכן "נאור" וחדשני עדין היא מקבעת את מחשבתי ותחושותיי ומטשטשת את האפשרות לבחון את הדברים בצורה נקייה.

שמתי לב לנטייתי לפרש דברים באופן רגשי ונפשי.
שמחתי על המודעות ל"גבס" המחשבתי ששרר בתוכי.
על הערות והכנות שהולידו את האפשרות לבחון את הדברים ולבחור אחרת.

"נדרש כבוד לעיניים בהירות, למצחים חלקים, להתאמצות ולביטחה הצעירה. במה מכובד יותר מבט כבוי, מצח קמוט, שיבה חמורה, התייאשות כפופה.
תנו כבוד אם לא יראת ענווה לילדות לבנה, בהירה קדושה, ולא נכתמת." (קורצ'אק, 1929).

*הציטוטים מתוך: "זכות הילד לכבוד", יאנוש קורצ'אק, 1929
מתוך "כתבים פדגוגיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1954).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על השבר

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מרגש מאוד. תודה רבה על התזכורת 🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s