דיאלוג עושה מקום

מאת: , פורסם ב"האקדמיה הדיאלוגית"

יושבים אנשים במעגל ומדברים. זה אומר כך, אחר אומר אחרת. לפעמים קורה דיאלוג של ממש, על פי רוב החלל מתמלא דיבורים ומותיר את האנשים ריקים. אלה שדיברו יותר חשים את העקרות של דיבורם. אלה ששתקו יותר חשו שנאנסו בשתיקתם. כל אחד, בבדידותו, תמה מה חיפש שם מלכתחילה, הרי העובדות פשוטות ככלות הכל, מילים עוברות, ממש כמותן אפשר למצוא בספרים, במילון, אז מה הייתה ההבטחה הזו שהוחמצה? וכי מה אפשר היה לצפות ממילים? והאכזבה הזו דוחפת עוד מעט וממשיכה ושואלת: וכי מה אפשר לצפות בכלל? ואתה, מה אתה רוצה, בעצם?

בפעם הבאה הם עשויים לבוא עיקשים יותר. השותקים יעשו מאמץ לדחוף אל תוך החלל דיבור שהבשיל אצלם עוד קודם לכן והפך לצורך בוער להיאמר. הם מחכים להזדמנות. והמדברים יתאפקו מראש, וכשידברו, כמו מחוסר ברירה, יהיו מרסנים את דיבורם אשר כנגד ריסון זה עצמו ישתולל ויתארך בפיתולים עוקפי ריסון. הדיבור, בין של השותקים ובין של המדברים, ממלא את החלל, עומס אותו במילים שבמקורם נדמו כעתידים להביא אור אבל כעת משנאמרו רק מערימים חומות. אחד עשוי לתמוה אם זהו טבעה של השפה לכסות הרבה, או אולי טבעו של האדם להישאר לעולם כלוא במגנת לבו.

הגיע הזמן שתגיד מה אתה רוצה. דגש על האתה. בזמן כזה הוא מבכר ללכת למקום אחר, ואם הוא לא הולך הרי זה משום שהוא זוכר שאימתי שהוא, איפושהו היה משהו אחר, דיאלוג. אך מה טבעו של זה? אין לו מושג. וחוץ מזה הוא לא יודע מה הוא רוצה.

אבל לפעמים זה קורה. בלי שאף אחד תכנן, בלי שמישהו ידע להגיד למה, פתאום קורה הדבר הזה. לכאורה לא השתנה דבר. אנשים מדברים, מילים חולפות בחלל, אבל כעת במקום שהם ימלאו את החלל עד חנק הם הולכים ומנקים אותו, ממרקים ומזככים אותו. מי שמע על דבר כזה! ככל שמדברים יותר כך יש יותר מקום! מה שלפני זה היה צפוף וכיווץ כל אחד למקומו מחוסר מקום, פתאום מתרחב ונושם. אפשר לראות אל תוך העומק, יש זמן, יש מקום, וברכה יורדת על כולם. מה קרה?

אחד שמסתכל על כל זה יכול לראות שהבשילו תנאים מסוימים שעד עתה היו מנועים. התנאים, אגב, הגיעו מארצות שמעבר לים. בלי שאיש הבחין בהם הם התיישבו פה ושם בין חברי הקבוצה. את המזוודות שלהם (שהן לא גדולות) הם ערמו בכניסה וכעת הם נשענים ברכות על חברים מסוימים ומתירים את דיבורם. התנאים נוהגים לומר עלמה שהם עושים, שהם אפשרו את הדיבור מן הלב. זו דרכם של הבאים מעבר לים, הם אחוזי דיבוק בכל מה שקשור בלבבות. אבל מה שאחד יכול לראות זה את האופן החדש שבו צומחים הדברים מלבו של האיש המדבר.

לפני כן היה הדיבור עושה סיבוב גדול בנפשו של הדובר, מתדפק על הגבולות, מעיר כל מני מהומות, ואגב כך אוסף כל מני טפילים שהתעוררו לקול ההמולה ומיהרו להסתפח למסע החוצה. עם צאתם לאוויר העולם מיד נערכו למלחמה וכבשו כל פיסת חלל. ואילו עתה, אחרי שהגיע התנאים ותמכו בידם הרכה, יוצאים הדברים ללא כל סיבוב קודם בנפש. הם יוצאים בתנועה ישירה מן המעיין הפנימי והחוצה ואורם הרחב שנשפך כך נקי מכל טפיל, מעודד את אורם של אחרים. הוא אפילו מפיס את הטפילים שהיו שם עוד קודם לכן וגולשים לישון מתחת לארונות.

הנה התברר מה הדבר אותו אתה רוצה: מקום.

ובד בבד גם התגלה עוד דבר: כוחך ליצור מקום.

והעניין הוא בזה שכאשר החלל מספיק פנוי מטפילים, כל דיבור עושה מקום, אין הוא עומס על החלל אלא פותח חלון. נדמה היה שמילים, קולות, הם מסוג הדברים שתופסים מקום, שמתוך שאומרים אותם לאט לאט אובד יותר ויותר מקום ועל האנשים להידחק לשוליים, היכן שנותרו עוד שאריות, אבל הנה התגלה שדיבורים יכולים לייצר מקום, מרחבי מחייה, שפיעה של זמן. מי היה מאמין? וכשממשיכים עוד ונפתחים עוד ועוד חלונות ונוצר עוד ועוד חלל נעשר המקום רחב כל כך עד שאפילו השכינה יורדת ומה שהיא מביאה עמה מבחינת מקום הוא מידה כנגד מידה – מיידית כופלת את המרחב.

זאת ברכה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s