הלוואי

מאת: מיכל מוטאי

כשהתותחים יורים המוזות שותקות. כבר יותר משבועיים אני מנסה לכתוב ולא מצליחה. ה"מצב" מוציא לי את כל האויר מהמפרשים. למרות שבמשך היום אני משתדלת להתנתק מכל אמצעי התקשורת, קשה להתחמק מהעדכונים שמגיעים לנייד, ומהאזעקות שמזכירות לנו שוב ושוב את המציאות, חודרות את מעטה הבועה שבנינו לנו.

האזעקה הראשונה תפסה אותי לגמרי לא מוכנה. הייתי שאננה לגמרי ולא האמנתי שמשהו יקרה. היינו במגרש המשחקים. ההורים מסביב דחפו את הילדים מתחת לגשר מתכת. בדקה וחצי בטוח היה אפשר למצוא מקום מוגן יותר, אבל הראש לא עבד. ישבתי איתם מתחת לגשר, מגחכת לעצמי על הסיטואציה ההזויה.

מאזעקה לאזעקה שכללתי את ההתנהלות. הממ"ד עומד בהיכון. את קן הציפורים שהיה על החלון פינינו לאחר כבוד. אחרי שהבנתי שאי אפשר לסגור את החלון בזמן אמת, אטמנו אותו בלוח הפלדה, עד יעבור זעם. לא שנראה לי שמשהו יקרה, אבל ליתר ביטחון. גם מזרון פרשנו על הרצפה. ככה יותר קל להרים ילדים ישנים ולקוות שימשיכו לישון למרות הרעש (על מי אני עובדת, הרי האזעקה תהיה בדיוק חמש דקות אחרי שהם נרדמו, ואחרי זה יש מסיבה לעוד שעתיים לפחות…).

הכלבה שקיבלנו יומיים לפני תחילת המלחמה, למדה שכשיש אזעקה רצים לממ"ד. בהתחלה היא לא הבינה מה רוצים ממנה. עכשיו כשיש אזעקה היא רצה לממ"ד ומתחילה לרעוד בכל הגוף. הילדים מחבקים אותה חזק שלא תפחד. ביחד אנחנו מנסים לשמוע את הבומים שנשמעים עמומים מבעד לקירות הבטון העבים.

אין לי יותר חשק לצאת מהבית. גם אין לי ממש חשק להיות בתוך הבית. אני מוצאת את עצמי גומעת חדשות בלילה – אולי פיספתי במשך היום. אני רואה את משפחות החיילים ההרוגים ובוכה. אני רואה תמונות של ילדים פלסטיניים ובוכה. אני קוראת בפייסבוק את הכאב מימין ומשמאל והלב צר מלהכיל. אחרי כל זה קשה לישון בלילה.

בבוקר אני קמה מוקדם, כולי מרוטה. הגדול אמור להוריד את הכלבה לטיול בבוקר. אני פוחדת לתת לו לרדת לבד. אני יודעת שאפשר לסמוך עליו, עברנו על כל התרחישים האפשריים. אבל המחשבה עליו לבד, עם הכלבה למטה, בזמן אזעקה, מפחידה אותי הרבה יותר מרקטה. היקום מקשיב לפחדים שלי, ובחוש שישי, הוא עולה הביתה יותר מפעם אחת, שניות לפני האזעקה.

בטיול הצהריים אנחנו יורדים כולנו ביחד. אין מצב שהאמצעי ירד לבד במצב הזה. גם אין סיכוי שאשאיר מישהו בבית לבד, למקרה ש… אנחנו הולכים למטה בפארק, ואני כל הזמן בהיכון. אם תהיה אזעקה עכשיו, לאן ניכנס? מה נעשה? אני לא מתכוונת להיכנס שוב מתחת לגשר.

היום, כשהיתה הפסקת אש, הלכנו לבריכה. לכמה שעות היתה תחושה של נורמליות. של קיץ. של חופש. הלוואי והמלחמה הזאת כבר תיגמר. הלוואי וכבר יהיה שלום. הלוואי שהילדים שלנו לא יצטרכו יותר לחוות חוויות מהסוג הזה.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה המלצות ספרים, נושא לדיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על הלוואי

  1. oritmenache הגיב:

    לגמרי מזדהה איתך (-:
    הלוואי שנדע ימים שקטים וטובים במהרה

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    גם אני לגמרי מזדהה איתך .
    שיגיעו כבר ימים שקטים … זה מזכיר לי להעריך את השגרה – חזרי אלינו במהרה .

    אהבתי

  3. אפרת. הגיב:

    אכן מצב לא נעים אבל דוקא נעים ומחזק לקרוא ולהרגיש שאני לא לבד בתחושות… בשורות טובות !

    אהבתי

  4. מיכל הגיב:

    תודה על התגובות. זה נחמד לדעת שאני לא הפסיכית היחידה :). מקווה שהשגרה באמת תחזור במהרה

    אהבתי

  5. דלית הגיב:

    ממוש מסכימה עם כל מילה ותחושה. הלוואי

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s