הלב מבקש להיכתב

מאת: פלונית אלמונית

הלב מבקש להיכתב בטרם יעלה על גדותיו.
חייבים העומס והסערה וההתרחשות. כל כך הרבה התרחשות. כאילו ישנתי עשר שנים ועכשיו אני משלימה את החסר. עבודה, לימודים, ילדים, קייטנות, נופשים, טיולים, מחנות, קיץ, מלחמות.
היד לא מיומנת. הלב מהסס. הרגליים מתנודדות על הפדלים. עיקר הדיבור הוא הנפש, אני ידעתי, ושכחתי להודות (זה סחרוף). הביטי איך שמסביבך הכול תלוי ומתהפך (זה פורטיס).

אבא ומרכזית בדרך לצפון, מחנה ריקוד בגעתון. הפרפרים שלי בבטן: איך היא תסתדר, מה יהיה. הפרפרים שלה בבטן: אולי לא אהיה מספיק טובה. להצטרף לנסיעה, לא להצטרף, הזמן המבוזבז, הזמן אתו. נשארתי.

לפני שבוע היינו בדרך לצפון, ביקור במחנה קיץ בכפר החורש. הדרך מאובקת. אנחנו שומעים מוסיקה מהטלפון של הידיד שבא לבקר והצטרף אלינו. זו מוסיקה עתיקה. אני קוראת להם היפים מזדקנים.
לפני כן בטלפון היא שואלת, אמא למה לכולם כאן יש בני זוג ורק לי לא. ילדה שלי בגיל 15 הלב כמה לאהבה עד התפוצצות אבל ברוב המקרים היא עדיין ממתינה אי שם. ואין אלא להתגעגע אל הבלתי ידוע. טוב מה זה פרץ הנוסטלגיה הזה עכשיו, אני מתה לישון. טוב בת שלי, פשוט, אני מכירה את הרגש הזה ו.. טוב אמא אני ממש עייפה, טוב, בת שלי, שני.
ובפעם אחרת, אמא, אני לא יכולה יותר להיות כאן. אני אוהבת את האנשים אבל לא יכולה עם השרירותיות. עם המשמעת. זה חסר היגיון. לא סומכים עלינו. מדברים אתנו כאילו אנחנו עבריינים פוטנציאליים על החוקים בכל רגע, איך זה אמור להפוך אותנו למדריכים? הנה. החינוך הצבאי מתחיל. איך נתתי לזה יד. בסוף גם משכנעים אותה שכל זה היה נחוץ כדי.. שמה, הם יהפכו לחיילים יותר טובים?
בחזרה לביקור המאובק. היא מנסה להתחלק בינינו לידיד לחברים החדשים מהמחנה. אנחנו יושבים, אוכלים אוכל של בית. אח"כ פוגשים את החברה החדשה שלה. איימי. שתיהן טבעוניות. איימי היפה חצי אתיופית. היא מטיילת ואנחנו יושבים ומדברים עם איימי וחברתה.
בדרך חזרה, הדיסק הזה הישן והמושלם של פורטיסחרוף. אני וזיו שרים יחד אתם. הידיד לא מבין. תקשיב, אנחנו אומרים לו, תקשיב.
(הלאה, הלאה, תנו לי נפט וגפרורים, אלף סיבות לשרוף את כל המזדיינים) תקשיב, היפי מזדקן, תמרוד.

ואתמול, בחזרה בבית, התפוצצות.
אני נשארת לישון אצל..
אני לא אוהבת את זה…
אבל את גם לא אוהבת שאני חוזרת לבד הביתה ברגל…
נכון..
אז אני מחפשת איפה לישון..
זה לא פתרון…
זו לא שיחה לאמצע הלילה..
אבל רק עכשיו אמרת לי…
טוב, כבר הוצאת לי את כל המצב רוח..
איפה את?…
אני מחכה לך ליד הגלידה.

ואחר כך –

אני בסך הכול דואגת לך.
את דואגת לי? איפה היית כשהייתה אזעקה אתמול בקיבוץ ואני הייתי עם חברים? זאת אני שהתקשרתי אלייך!! ממש דואגת..

בסוף בשתיים בלילה רואות ביחד טלוויזיה כי לא מצליחה לישון.
כי ככה הלב, אם אין לו מוצא הוא מתפוצץ, בכעס, בעצב, בדאגה.

באזעקה הראשונה אנחנו בקיבוץ. טקס הבר-מצווה הכיתתי. 30 ילדים חוגגים בר/בת מצווה. עשרות אורחים סביב שולחנות ערוכים, מוסיקה, דשאים, פנים חדשים וישנים. ופתאום אזעקה. האנשים יושבים. לא מבינים. לוקח זמן. אחר כך, כמו בהילוך איטי, מתחילים לקום וללכת, אבל לאן? וחלק פשוט נשארים לשבת. אני בטלפון עם הבכורה. לא מאמינה שזה קורה. הולכת לחפש את הבנות. הן הלכו עם אמא שלי מתחת לגג של חדר האוכל. אבא שלי ובן זוגי יושבים ליד השולחן. אני עומדת לידם, צוחקת הרבה. עוד לא אכלתי אפילו. הולכת לקייטרינג. הבחורה מהקייטרינג מפוחדת. הצלם אוכל. לא ראיתי אותו המון שנים. חבר טוב של אחי. אנחנו מדברים. ואז מודיעים ברמקול שצריך להתפזר. פיקוד העורף הודיע שהאירוע חייב להסתיים והאורחים צריכים לעזוב. עוד לא היה הטקס. זה שהם מתאמנים עליו כבר חודשיים. אירוע השיא של שנת המצווה שלהם.
לצלם את כלת השמחה בוכה? הוא שואל אותי, לא, לא, אני אומרת. אבל אולי על זה הסרט.
אתמול הגיעה חברה מהדרום. כן, היא אומרת, כל הגוף מתוח כל הזמן. כל הזמן קולות של פיצוצים. כל הזמן דאגה. אין ממ"ד. המקלט רחוק. מה עושים? מכסים את הראש בשמיכה. וממחר גם הבעל במילואים. תבואו, אני אומרת. תבואו לכאן לנוח. הבת שלה אומרת, כל יום בבוקר קבוע יש אזעקה, לפעמים גם בערב. אנחנו נכנסים לחדר ההורים. אבל פעם אחת ישנתי ולא העירו אותי. מאז אני קמה בחמש בבוקר כדי לא לישון באזעקה. אני מצרפת את המשפטים זה לזה: "מאז אני" הוא הפרשנות שלי.

הכול מתערער. ארוחת ערב שישי. כולם שותקים. ואז מדברים פוליטיקה לאומנית. אני שותקת. ומדברים קצת על חו"ל, סבתא חזרה. אבל לא יודעים ממש מה להגיד. הביאה צעיף. וגם את האוכל שהכנו השאירה אצלה. הכול הפוך. האחיינית הרזה מדברת על שאיבת שומן. אני אומרת לה שהיא צריכה להתאשפז. סליחה, אבל זה מה שאני חושבת. בחורה מהממת שמספרת שכל השבוע אכלה רק ירקות ולא ירדה קילו.
ואז שומעים אזעקה. היא מכאן? היא מהעיר הסמוכה? מאיפה היא? מחליטים שהיא לא מכאן. יוצאים לראות יירוטים בשמיים. מופע זיקוקים. ואני לא מתקשרת לבת שלי. היא מתקשרת אלי.
קייטנה. בית ספר קיץ. ילדים במרחב המוגן. אנחנו קוראים לה מנהרת הזמן. מנסים לגלוש לתקופות אחרות. להתנתק מכאן ועכשיו. רוצים לעבור תקופות אבל הילדים נתקעו בביצי הדינוזאורים. כבר שבועיים אנחנו מכינים ביצי דינוזאורים. בלון. עיסת נייר. מחכים שיתייבש. צבע. מחכים שיתייבש. דבק. מחכים שיתייבש. חיתוך מזוגזג. מוכן. עכשיו חסר רק הדינוזאור שיבקע ואולי הכול יתחיל מהתחלה. הזמן יחזור לאחור ואנשים יחיו בשלום ובשלווה עד קץ הימים בלי לריב על דברים שלא שלהם (אדמה). בלי לריב. בלי לריב.

למה בכלל קייטנה? מה עבר לי בראש? הרי כל כך הייתי צריכה מנוחה. האם אני פוחדת מהמנוחה? החודש האחרון הרי היה כל כך עמוס. ילדים שמפחדים מהחופש הגדול. זה שמרביץ, זה שחוזר לאחור לתפקיד הקורבן. וההורים שלהם. והמנהל אומר, את צריכה להיעזר. כן, אני לא יודעת במה ובמי ומתי. אני צריכה ללמוד. ולכתוב הערכות. ולעשות שיחות הורים. ולהכין שלוש מסיבות סיום.

רציתי רק לנוח לנוח לנוח.

אבל הכסף עושה לי את זה. אני נהנית כל כך מזה שאני מרוויחה משכורת כפולה. מזה שיש לי כסף. מיד אני מוציאה הכול (כלומר את האקסטרה..) על טיול ביוון. עם חברה שלי. אנחנו ביחד ועדת אירועים. היא דוסית. כל השנה היא אומרת – ניסע בקיץ ליוון. ואני מהססת. ובסוף אני נסחפת בהתלהבות שלה. אנחנו קונות כרטיסים. אנחנו יושבות שעות ומתכננות מסלול, מזמינות לינה, רכב, כל מה שצריך. מפה, ספר, אינטרנט. אני עדיין חוששת אבל כבר בפנים.

מה יהיה עם אוכל, מה יהיה בשבת, אנחנו מדברות על זה. אנחנו מקוות שהכול יהיה בסדר. מה יהיה בשיא העונה? חם? צפוף? אנחנו בצפון, לא בטן גב, טיול טיול. יהיה טוב. המלחמה תיגמר? ומה יהיה על המנוחה שלי? מתי אני אנוח? ומתי אני אכין את שנה הבאה? שיעורים וכו'? בחופשות החגים? למה לא נתתי לעצמי לנוח?
זה באמת מרגיש כאילו הייתי בבועה של מנוחה במשך 12 השנים הללו של חינוך ביתי, ופתאום אני עושה עושה עושה. כאילו משלימה את החסר. את כל מה שלא עשיתי. מה עשיתי 12 שנים? פתאום אני לא זוכרת מה זה היה. באותו הזמן נכנסים עכשיו כל כך הרבה דברים. ובכל זאת, כנראה טוב שהיה חלון הזמן הזה. ביצת הדינוזאור הזאת שבה גדלתי עד שבקעתי.
בסוף השבוע נגמרות הקייטנות שלי ושל הקטנה. היא הייתה בקייטנת סוסים. למה? הרי גם היא הייתה צריכה מנוחה. ובכל זאת. בטח הייתי מתחרפנת משעות טלוויזיה ארוכות כשאני בעבודה.
הבטחתי שבשנה הבאה כולנו פשוט ננוח. חוץ מסמסטר הקיץ שלי ואני רוצה גם נופש משפחתי בחו"ל קרוב. וזהו.

ואז אנחנו נוסעים כולנו לצפון, לסופשבוע ארוך כדי לא להסיע ולהחזיר ושוב להסיע ולהחזיר את המרכזית, וישנים בחוף אכזיב, קמפינג, והכי חשוב – הולכים לראות איפה צילמו את גאליס!
עוד תכנונים. קניות. מי ישמור על כלבה. פרסמנו מודעות למסירה. אין אף תגובה. אבא שלי כמובן. הוא והיא סיפור אהבה. וציוד. ולהזמין חברים או לא? כאילו המוח מתחלק לאלפי חתיכות שכל אחת צריכה לחשוב על משהו אחר, כאילו הוא כבר מתפוצץ.

כמה פעמים אני משמשת במילה הזו.

ויש לי עוד להכין מערכת ללימודים שלי בשנה הבאה. כן, נוסף לכול אני הולכת גם ללמוד. אלוהים יודע איפה זה ייכנס.
מה עוד? לצאת לטייל עם הכלבה. לצאת לטייל עם שחר. כבר לא שחר. פספסתי את הרגע שעוד היה קריר בבוקר. פשוט הייתי מוכרחה לכתוב.