ריפוי רגשי טבעי

­­­­­

מאת: אורנה שפרון

לפני מספר שנים התארחו בביתנו מספר ילדים. בעת משחק תופסת נפל אחד הילדים על מדיח הכלים וקיבל מכה במצחו. במשך מספר ימים לאחר מכן התנוססו על מצחו שריטה קטנה וחבורה קצת יותר גדולה. צבעה של החבורה הפך לאט לאט מכחול לצהוב, הנפיחות התחילה לרדת, השריטה הגלידה ומצחו חזר להיות כשהיה קודם. במדיח הכלים שלנו נותר עד היום קמט בפח.

הקמט הקטנטנן במדיח מזכיר לי בכל פעם את יכולת הריפוי המופלאה של הגוף.

ברשימה זו אנסה ללמוד ולהבין את יכולת הריפוי הרגשית שמקבילה במידה רבה ליכולת הריפוי של הגוף ואיננה נפרדת ממנה כלל.

***

בימים טרופים אלה, אולי יותר מתמיד מחפשים הורים תשובה לשאלה כיצד מצבי סכנה, בהלה, פחד, מתח ולחץ משפיעים על נפשם הרכה של הילדים ומה עליהם לעשות כדי להקל על הילדים ולמתן את השפעת הנסיבות המאתגרות עליהם. כדי למצוא תשובה לשאלות אלו יש להבין תחילה את אופן פעולתה של המערכת הרגשית.

המערכת הרגשית פועלת על פי נתונים המתקבלים מהחושים ומעובדים במערכת העצבים. תהליך זה כולל בתוכו ארבעה שלבים:

  1. קבלת מידע – מתקבל מידע מבחוץ המתריע על סכנה. דמו לעצמכם אנטילופה רועה בשדה כשלפתע נשמע רשרוש. היא נבהלת, זוקפת את אוזניה – מגיבה למידע שאמור להתריע על סכנה.
  2.  זיהוי – האם באמת מעיד הרשרוש על סכנה? יתכן שכן ויתכן שלא. האנטילופה זוקפת את ראשה, מתבוננת, מקשיבה כדי לקבל עוד מידע שיבהיר את המצב.
  3. פעולה – כאן ישנה התפצלות לשני כיוונים מנוגדים. אם אכן מדובר בסכנה אמיתית, תתחיל האנטילופה לברוח. אם לא מדובר כאן בסכנה, תשוב האנטילופה ללחך עשב.
  4. רגיעה – מערכת העצבים חוזרת למצב של מנוחה, האטילופה חשה רגיעה, עד שיתקבל מידע חדש.

זוהי פעולתה הטבעית וההכרחית של המערכת הרגשית. קבלת מידע באמצעות מערכת העצבים, עיבוד המידע, זהוי הפעולה הנדרשת, פעולה וחזרה לרגיעה. כך היא עובדת על פי רוב אצל בעלי החיים.

נקודות תורפה

אצל בני האדם תפקידה של מערכת זו אינו שונה אולם יש לנו כמה תכונות שמקשות על פעולתה:

  1. ידיעת העתיד – היכולת האנושית לדעת את העתיד עלולה לפגוע בשלב הרביעי – שלב הרגיעה. בני אדם יודעים שיש עתיד, וגם יודעים שהעתיד אינו צפוי, לכן החזרה לרגיעה עלולה להשתבש. למעשה הסכנה לעולם איננה חולפת ואנחנו עשויים להיות נתונים לפחד קבוע ומתמשך.
  2. זיהוי שגוי – לעיתים אנחנו מזהים סכנה גם כאשר לא נשקפת סכנה אמיתית לחיינו ולכן המערכת הזאת עובדת בעומס מאד גדול. בכל פעם שמישהו כועס עלינו או מדבר לידינו בתוקפנות או שכך אנחנו מפרשים את דבריו, אנחנו מזהים את המצב כסכנה ופועלים בהתאם, גם אם בפועל לא באמת נשקפת לנו סכנה.
  3. מסיבות שונות אצל בני אדם השלב האחרון של שחרור המתח ממערכת העצבים לא תמיד יעיל ולכן מצטבר עומס מתמשך במערכת העצבים ובשל כך עומס רגשי מתמיד.

הפגיעה בתפקוד של שני השלבים הללו – שלב הזיהוי ושלב הרגיעה יוצרת עומס קבוע על המערכת הרגשית ויעילותה של המערכת כולה פוחתת.

פחד מתח לחץ

בהלה, פחד – אלו הן התגובות הבריאות של המערכת הרגשית. בהלה הנוצרת כתוצאה מחשיפה למידע המתקבל במערכת העצבים, כגון רעש חזק, תנועות לא ברורות, ריח רע. הפחד מעיד על ההבנה שישנה כאן סכנה והוא אמור להתפוגג כשנעשית הפעולה המתאימה להגנה מפני הסכנה.

מתח – כאשר הפחד לא משתחרר אחרי השלב השלישי – שלב הפעולה, לא יכולה להווצר רגיעה והוא מצטבר כמתח במערכת הרגשית. בפעם הבאה שיתקבל מידע על סכנה, מערכת העצבים כבר תהיה דרוכה ויעלו הסיכויים לזיהוי שגוי.

לחץ –  מאפיין את שלב הפעולה כאשר המערכת הרגשית נתונה למתח מתמשך. פעולה במצב של מתח מתמשך נעשית בלחץ. היכולת להעריך את הנסיבות ולקבל החלטות יורדת. יעילותה של הפעולה להשגת המטרה יורדת.

תהליך טבעי

אפשר לדמות את תהליך הקורה במערכת הרגשית – החשיפה לסכנות ודרכי ההתמודדות איתן לפעולתה של המערכת החיסונית.

המערכת החיסונית מזהה מידע על פולש המסכן את הגוף, היא מתארגנת כדי לפעול להרחקתו או השמדתו כדי שהגוף יוכל לחזור לבריאות. החשיפה לגורמי סיכון היא שמאפשרת למערכת זו ללמוד ולהשתכלל ולא המנעות מוחלטת מחשיפה אליהם. מובן שכדי לשמור על בריאות נחוצה מידה של שמירה על היגיינה, אולם בעידן זה, בו האפשרות להגיע לרמת הגיינה גבוהה מאד הינה אפשרית, מתברר שהמנעות מחשיפה לגורמי סיכון דוקא מחלישה את מערכת החיסון משום שהיא לא מאפשרת לה ללמוד. יעילותה של מערכת החיסון תלויה אם כן ביכולתה ללמוד ולהשתכלל.

הדבר נכון גם לגבי המערכת הרגשית. מה שמאפשר לה ללמוד ולהשתכלל היא דוקא החשיפה לסכנות ולא המנעות מוחלטת מהן. כמובן שבדומה למערכת החיסון כאשר החשיפה לגורמי הסיכון היא לגמרי לא מבוקרת  – המערכת עלולה לקרוס.

מה הבעיה

הבעיה אם כן, איננה החשיפה לסכנה. המערכת הרגשית אמורה להתקל במצבים של פחד ובהלה. היא ערוכה לכך. למעשה זהו תפקידה – להתריע בפנינו על מצבי סכנה. ויותר מכך חשיפה לגורמי סיכון אפילו הכרחית למען שכלולה של המערכת. הבעיה היא חוסר היכולת לזהות מצבים של רגיעה: אם בשל חוסר היכולת להבחין בין סכנה אמיתית לבהלת סרק, או חוסר היכולת להגיע לרגיעה בשל התחושה הקבועה של סכנה, וכן בשל פעולה לא יעילה של שחרור המתח המצטבר במערכת העצבים.

תפקידי ההורים

על ההורים מוטלים שלושה תפקידים:

  1. להשתדל ככל שניתן להמנע ממצבי סכנה.
  2. לשמור על הילדים מפני סכנות נוכחות.
  3. אחרי שהילד נחשף לאירוע מפחיד, מבהיל, מטריד, לעזור לו להגיע לשלב הרביעי – למצב של רגיעה.

אי הבנה

אי הבנה של פעולת המערכת הרגשית גורמת להורים רבים להאמין שמניעת סכנות תיטיב עם הילד והוא יגדל להיות אדם שמח ובוטח.

אבל למעשה ההיפך הוא הנכון. המערכת הרגשית זקוקה לאתגרים כדי ללמוד להתפתח ולהשתכלל. תחושת בטחון מושגת דווקא כאשר מתגברים על פחד או על קושי ולא כאשר נמנעים מהם. אם מונעים מהילד חשיפה לאתגרים המערכת נחלשת, בדומה להחלשות המערכת החיסונית בשמירת יתר על סטריליות.  מובן שאין כאן הצעה לחשוף את הילדים בכוונה לקשיים וסכנות כדי שיתחשלו, אלא לאמץ עמדה חיובית ביחס לאתגרים רגשיים.

ובכל זאת – איך אפשר לעזור?

למירב התמיכה זקוק הילד בעיבוד החוויה וחזרה לרגיעה. כאשר הילד יכול לחזור לרגיעה, המערכת הרגשית חוזרת למנוחה, לתחושת בטחון בסיסית וממצב זה היא פנויה, מוכנה להתמודד עם אתגרים חדשים ביעילות הולכת ומשתכללת.

במילים אחרות – השאלה החשובה שלנו כהורים היא לא איך להמנע מחשיפה לסכנות, אלא כיצד אפשר לעזור לילד לחזור לתחושת בטחון ורגיעה. ושאלה זאת רלוונטית במקרים קיצוניים של אסון או מלחמה למשל, אבל גם במקרים מתונים יותר של אירוע מבהיל, ריב אם אחים, כעס של הורים, חוויה קשה שהילד עבר או כל חוויה אחרת שמעורבת בה תגובה של פחד, בהלה, אי נוחות וכו'…

איך?

כדי ליצור תחושת ביטחון אצל ילדים יש לפעול במקביל בשני מישורים:

  1. יצירת סביבה המקדמת תחושת ביטחון אצל הילדים בלי קשר לאירועים כאלה ואחרים. זהו נושא רחב המחייב תשומת לב לשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד, לצרכים שלו, לצרכי הסובבים אותו, ליכולות שלו בכל רגע נתון. לא אוכל כאן למצות את דרכי הפעולה לאור רעיון זה. אולם עצם ההבנה של הצורך הקבוע של הילד בבטחון יכול לשפוך אור על הרבה מההתנהגויות שלו ולעזור לנו למצוא להן מענה שבאמת יחזיר לו את תחושת הביטחון.

חזרה לתחושת ביטחון באופן נקודתי אחרי אירוע מסעיר. גם לעניין זה ישנם היבטים רבים. אתייחס כאן על קצה המזלג לכמה עקרונות שיכולים להנחות את ההורים לפעולה אחרי אירוע מסעיר:

חזרה לפעילות. פחד גדול או בהלה פתאומית יוצרים הרבה פעמים שיתוק. חוסר האונים שחווה הילד משפיע על יכולתו להתגבר על האירוע. חזרה לפעילות מזכירה לו את הכוחות שלו ואת יכולתו להתמודד עם הנסיבות. הורים יכולים למצוא פעולות פשוטות שהילד יוכל לעשות בעצמו למען עצמו או למען אחרים, שיעזרו לו לצאת מתחושת חוסר האונים שלו ולחזור לתחושת יכולת. (תומכת בכך האמונה העממית שהדבר הראשון שצריך לעשות אחרי נפילה מאופניים הוא לשוב ולרכב עליהם.)

את שלושת העקרונות הבאים למדתי מקרן סטרנג', http://karenstrange.com/  מיילדת שחוקרת צרכים של אמהות וילודים. היא פיתחה כלים יעילים ליצירת תחושת ביטחון לאחר אירוע מסעיר. היא מכנה זאת "כלים פשוטים".

  • הפרדה בזמן. אחד המכשולים במעבר מפחד לתחושת רגיעה הוא חוסר הכרה בכך שהאירוע הסתיים. כשממשיכים להרגיש פחד כאילו האירוע לא הסתיים אי אפשר להרגע למרות שבפועל הסכנה חלפה. הפרדה בזמן תזכיר לילד או לאדם שעכשיו כבר לא מסוכן. עכשיו הוא נמצא במקום בטוח. "קודם היה מסוכן, עכשיו אנחנו נמצאים במקום בטוח".
  • הפרדה במרחב. כאשר ההורה נסער מסיבה כלשהי – מפחד, כועס, מאוכזב, הילד עלול לחוות את רגשותיו של ההורה כרגשותיו שלו. במצב כזה כדאי להפנות את תשומת הלב של הילד לכך שלרגשות הסוערים של ההורה אין קשר אליו. "אני כועסת ומרגישה פגועה. זה לא קשור אליך". בהקשר הזה טוב לזכור לספר לילד גם כשמרגישים יותר טוב. "קודם הייתי עייפה וכועסת, עכשיו אני מרגישה יותר טוב."
  • אהבה. אוקסיטוצין – הורמון האהבה יוצר הרגשה טובה. אפשר לגרום להפרשתו הן אצל ההורה והן אצל הילד על ידי שימוש רב במילה אהבה על כל נגזרותיה: "אני אוהבת אותך ילדונת אהובה שלי" וכן ועל ידי מחוות של אהבה – חיבוקים, נשיקות, ליטופים וכל העולה על הדעת.

במקום שליטה

הרצון של הורים ליצור סביבה מיטיבה בעבור הילדים הוא טבעי ובריא. מאמצים גדולים מושקעים בנסיבות החיצוניות – יצירת ביטחון על ידי מניעת סכנות. עמדה זו מקבלת גיבוי מהתרבות והחברה. עוד תקנות, עוד כללים, עוד המנעויות שיבטיחו את בטיחותם של הילדים. גישה זו מחלישה את הילדים ומונעת מהם להתמודד עם אתגרים שיחזקו את יכלותיהם. (אסור ללכת יחפים בגן, אסור לצאת לטיולים, המתקנים בגן המשחקים צריכים לעמוד בסטנדרטים מחמירים וכו') .

אבל למעשה איננו יכולים להמנע באופן מוחלט מחשיפה לסכנות. לא יועילו לנו כל ההשתדלויות. הפחד המלווה את הגישה הזה פוגע באיכות הלמידה שלנו ושל הילדים ומחליש את יכולת ההתמודדות עם אירועים בלתי צפויים של הורים וילדים כאחד.

ההכרה ביכולת הריפוי הטבעית המולדת של בני האדם והבנה של מנגנון הריפוי מאפשרות לשחרר את השליטה על מה שאין ביכולתינו לשלוט ולהפנות את הכוחות שלנו ואת תשומת הלב לשכלול הכלים שיתמכו בתחושת היציבות והבטחון לעצמינו ולילדים.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s