מאת: אורנה שפרון
יצא לי לפגוש זוג צעיר ומקסים ששוקל חינוך ביתי לילדיו עוד טרם נולדו. זוג משכיל. מכירים את פוקו ואת התיאוריות שלו על מוקדי הכוח בתרבות. שניהם אומנים, חיים את חייהם בשלמות, לא על פי הנורמות המקובלות בהכרח. קשובים, אחראיים.
מבינים את האחריות שלהם לילדיהם שעוד אינם, רוצים לקחת אותה בלב שלם ובנפש חפצה. הם יודעים בדיוק למה הם רוצים לעשות חינוך ביתי. יודעים להגיד שחברה יש בכל מקום, וממילא בבית הספר לא לומדים שום דבר חשוב במיוחד שאי אפשר ללמוד לבד אם צריך. ויודעים גם שאפשר להשתלב בחברה בהמשך. (הם מכירים כמה בוגרי חינוך ביתי שמצליחים במדדים החברתיים המקובלים).
לכאורה – אלו התנאים שנדרשים על מנת לחנך ילדים ללא המסגרות המקובלות. אמונה עמוקה, בטחון, חיים מלאים ושלמים.
ותוך כדי השיחה הזאת הבנתי.
זה לא זה. אלה לא התנאים שנדרשים מההורים כדי לחנך את ילדיהם בבית. מה שנדרש בתחילותו של המעשה הזה, במהלכו ובסופו הוא רצון להיות עם הילדים. לבלות את הימים בחברתם.
זה לא עניין של אידאולוגיה, רעיונות חינוכיים, או אמיתות מדעיות. זה עניין של רצון.
ולכן השאלה היא לא האם זה מיטיב עם הילדים אלא: האם אני רוצה לבלות עם ילדי את מרבית הזמן בתקופת ילדותם.
זה לא: בית ספר הוא מקום מסוכן ולכן על מנת לשמור על ילדי אשאיר אותם בבית
זה לא: הלמידה בבית הספר פוגעת ביכולת הלמידה הספונטנית היעילה של הילד.
זה לא: ילד צריך להתחיל את חייו בתנאים מיטביים – חממה, כדי שיוכל לצאת מוכן לחיים.
זה לא: השהייה בחברה חד-גילאית מגבירה את הלחץ החברתי.
זה לא: איך אני אדע מה עובר עליו במשך כל היום אם הוא לא יהיה איתי.
זה: אני רוצה להיות עם הילדים. השהייה בחברת האנשים הצעירים האלה משמחת אותי, מסקרנת אותי, מעשירה אותי.
אם האנשים הקטנים הללו הם האנשים שאתם רוצים לבלות, אפשר להתגבר על המכשולים. ויש מכשולים. פחדים שעולים, בדידות, חוסר שייכות, לחץ חברתי או משפחתי וכו'
אם השהייה בחברת האנשים האלה לא מעניינת אותכם, משעממת אותכם, גורמת לכם לתחושת אובדן של חרותכם, יתכן שחינוך ביתי הוא לא בשבילכם. תנו לכם ולהם את המרחב לשמוח ולגדול, גם אם זה לא ביחד כל הזמן.
אם קשה לכם אבל אתם רואים בשהיה בחברת ילדיכם אתגר לחיים, השאירו אותם איתכם. במהלך הדרך תלמדו הקשבה, התבוננות, סבלנות, אמפטיה, אהבה והתפתחות שלכם ושל ילדיכם.
תוצרת בית 
מדויק ונהדר! 🙂
אהבתיאהבתי
כל כך יפה
אהבתיאהבתי