נעים להכיר עם פטרה יעקובי

שאלה: שרית חייט  ענתה: פטרה יעקובי

נעים להכיר והפעם עם פטרה יעקובי, בת זוג לשי ואם לחמישה ילדים: בת שנתיים ושמונה, בן 9, בן 13, בת 15 ובן 17. הבכור היה בגן שנה, מגיל שלוש עד גיל ארבע וזהו. מאז אף אחד מהם לא היה במסגרת, עד תחילת השנה הנוכחית, בה הם התחילו ללמוד בבית ספר. בן ה-9 בכיתה ד', בן ה-13 בכיתה ז', בת ה-15 בכיתה ט' ובן ה-17 בי"ב באקסטרני בקידום נוער בצפון.

איך זה קרה?

אני חושבת שזה המשך של החינוך הביתי,  כמו שילדים בוחרים באיזשהו שלב לנסות חוג או שיטת יצירה, אז הילדים שלי החליטו שהם רוצים לנסות בית ספר. אנחנו גרים בישוב חדש, עברנו ליסוד המעלה לפני חמישה חודשים והילדים הרגישו כול כך משולבים עם הילדים ביישוב, הם הרגישו מאוד בטוחים. הילדים בישוב עודדו אותם, "וואלה כולנו נסבול ביחד, צרת רבים.. " אז הם החליטו שזה מקום בטוח וטוב לנסות ולעשות משהו שמסקרן אותם ומחזיק אותם אחרים ושונים מחבריהם. הם רצו לבדוק.  הילדים שלי אוהבים ומעדיפים להיות "דומים". נוח להם לא להיות שונים.

זה הכביד עליהם? היה להם קשה במהלך השנים עם השונות הזו?

אני לא הייתי מודעת לזה. אני רואה עכשיו בגיל ההתבגרות שלהם שהם מאוד אוהבים להיות כמו כולם. באופן חלקי, עד כמה שניתן, כמובן. הם אף פעם לא יכולים להיות כמו כולם. הם מאוד שונים. הם לוקחים בתוך החברה: במתנ"ס ובתנועת הנוער תפקידים מובילים. הם מאוד פעילים וכולם אומרים כל הזמן: "איזה יופי ואיזה עוצמות ומוטיבציה יש להם" כיוון שהם בוחרים בכול מה שהם עושים.
אז הם בחרו בית ספר, עכשיו הם בוחרים בזה.

הפתיעה אותך הקליטה החברתית הטובה שלהם, חשבת שזה יהיה ככה לפני שעברתם?

זה הפתיע הרבה אנשים אבל לא אותי ואת שי כי אני יודעת שהם מאוד חברתיים ומאוד מאוד נהנים מחברת אנשים. אנשים מסביבנו התרגשו: "וואו, הם לא היו בבית ספר". אנשים שהם לא בחינוך ביתי, לא מבינים לדעתי, כמה ילדים הרוסים מלהיות כל הזמן במסגרות עם מבוגרים וילדים שלא מכבדים אותם ושהם לא רוצים להיות איתם. החינוך הביתי היה יתרון ואפשר את ההשתלבות הטובה שלהם.

 את יודעת שהקטע החברתי מאוד מטריד אנשים בהקשר של החינוך הביתי

כן ואני אף פעם לא הבנתי למה. אני יודעת שיש משפחות בהם הילדים פחות חברתיים עם פחות רצון או צורך אולי אפילו כלים אבל אני חושבת שהמשפחות האלה היו כך גם בבית ספר ואלו הילדים שהיו סובלים הכי הרבה בבית ספר,  אלו שבחינוך ביתי קשה להם יותר בחברה.

אני חושבת שחלק מהקושי הוא זה שיש מעט

כן. אין לי ספק שאם היינו גרים במקום שבו יש עוד שמונה או עשר משפחות בחינוך ביתי הילדים שלי לא היו הולכים לבית ספר אבל כן היינו מארגנים להם דברים שדי דומים לבית ספר. הם רוצים עצמאות ממני, משי, מהבית ומהאחים שלהם. הם רוצים להיות עצמם בגיל ההתבגרות. והם גם צריכים דברים מאוד אתגריים, לאתגר את המוח שלהם שכלית. הם צריכים כל מיני דברים מעניינים. אני יכולה להציע להם רעיונות מבוקר עד ליל אך אם זה לא האופי שלהם הם לא יקבלו וכשמישהו מבחוץ מציע – זה אחרת.  נווה יושבת ועושה עבודה בתנ"ך ואני מסתכלת ולא מאמינה.  וזה מעניין אותה  והיא גם מאוד רוצה להצליח.
אני מסתכלת וכמה שרציתי וכמה שניסינו, זה לא הצליח…

 כשהייתם בחינוך ביתי הייתם בחינוך חופשי או מובנה?

ב"אנסקולינג" באופן יחסי. תמיד עשינו קצת מתמטיקה בחוברות ותמיד הם קראו המון באנגלית. שלושת הגדולים יודעים לקרוא בעברית, מספיק כדי לקרוא ספר אבל הם תמיד יעדיפו אנגלית. בשנים האחרונות עברתי שלבים שבהם אמרתי שמאוד כדאי להם להתקדם בכתיבה.  ראיתי שענן הגיע לגיל מסוים והיה לו קשה לכתוב את השם שלו. הוא ידע לכתוב אבל זה לא זרם בכלל. האימון הפיזי של הכתיבה היה חסר. הם מצוינים עם האגודל בהודעות SMS, הם מצליחים לתקשר עם כל אחד בשתי השפות והם מצוינים במחשב. הם יכולים לחפש מידע אך לא יצא להם לכתוב טקסט ארוך במחשב. גם להבין מה רוצים מהם מדפי עבודה זו מיומנות שהייתה חסרה להם.

אז הרגשת שאת רוצה לחזק שם?

כן. אני רואה עם בית הספר שזה קורה בקלות, מעצמו, כי הם חייבים להבין מה רוצים מהם.
אני באמת לא מרגישה שיצאנו מחינוך ביתי ושזה עדיין מן מקום של המשפחה, עם התארגנות מסוימת. בהתחלה גשם נשאר בבית. הוא היה ממש מדוכא ועצוב כשהם הלכו. אחרי יומיים שהאחים היו בבית ספר הוא הגיע ואמר לי: "הסיבה היחידה שאני לא הולך, היא כי אני לא יודע לקרוא טוב. אם הייתי קורא יותר טוב הייתי מנסה." אז אמרתי לו: "עכשיו הולכים! אין שום תירוץ כזה אצלנו."

איך באמת הוא הצליח?

הוא עובד עכשיו עם מורה פרטית. יש לו בבית הספר מורים עם רצון טוב, שמבינים את המקום שלו ומאוד עוזרים. באנגלית ומתמטיקה כמובן קל לו כי הוא מאוד טוב במתמטיקה ואני מאוד מקווה שלא יהרסו לו את הגישה ליכולות האלה.
הוא מנסה, יושב וכותב את האותיות. יש לו מוטיבציה והוא מושפע מהחברים שלו. יש ילדה שיושבת לידו, כותבת לו דברים ועוזרת לו. החברים בכיתה הם חברים מחוץ לבית הספר. הם היו חברים קודם. הוא יכול להיעזר בהם והם כולם חיוביים. הוא אמר לי: " לא משנה שמחוץ לבית ספר אנחנו קצת מתווכחים על כדור או על קבוצות אבל בבית ספר כולנו משפחה". ואני אמרתי: " וואו זה הרגשה מאוד נחמדה".

מרכז הכובד היה אצלכם מאוד במשפחה. גם כשהיינו בקבוצה זה היה קודם כול המשפחה ואחר כך קשר עם אחרים. את מרגישה שבעקבות השפעת קבוצת הגיל והמשפחה החדשה שהוא מצא בבית הספר משהו  השתנה?

זה מעניין לראות. אני עוד לא יכולה לומר שזה השתנה.

 התנועה הזו מאתגרת אותך?

אישית כן. קצת. יש לי נטייה להאשים את עצמי במה שקורה ואני צריכה להגיד לעצמי כל הזמן: "זה לא שנכשלתי". בנוסף, מצאתי את עצמי לבד בבית עם קשת וזה לגמרי חדש לי. כבר 15 שנה לא עשיתי את זה עם ילדה אחת קטנה, שאפשר לשבת ולשחק שעה וחצי. זה מדהים וזו הזדמנות להיות איתה ולהתחבר אליה. אבל, זו הזדמנות עם הרבה פחות אופציות של חברה עבורה. באזור שלנו, כלומר בקיבוץ חולתה ויסוד המעלה, אליהם אני יכולה להגיע באופניים יש מעט מאוד ילדים. אני צריכה ממש להתאמץ ולמצוא ילדים בבית, אפילו צעירים יותר, בני שנה וחצי לדוג'. קשת תשמח מאוד לפגוש אותם.

מבחינת המשפחתיות אני חושבת שהבסיס אצלנו די חזק. שי ואני מזכירים לעצמנו לצאת לטיולים, לעשות דברים רק אנחנו כמשפחה, וכבר אין לנו שותפות מלאה לזה. ענן בדרך כלל לא רוצה להצטרף. יש לו תכניות משלו. יש לו חברה רצינית כבר 4 חדשים. היא חמודה מאוד. זה מאוד יפה לראות ולחוות את זה ולשתף אותה בכול מה שאנחנו עושים גם. לתת גם לה מקום. זה נחמד. ובאופן כללי ענן מתגייס עוד שנה וזה יהיה עוד שינוי.

הוא רוצה?

כן. יש לו מוטיבציה מאוד גדולה להיות כמה שיותר קרבי. הוא קיבל באופן יחסי ציונים טובים בצו הראשון והוא מנסה.

זה גם עוד פחד שיש בחינוך הביתי שזה פוגע בציון הקב"א  שמקבלים ואז זה מצמצם אפשרויות

אבל הוא לא נחשב ילד של "חינוך ביתי". הוא למד פעמיים בשבוע, בפרויקט של קידום נוער בגילאי 16-17 והפסיק היות וביחידה במטה יהודה היו אפשרויות מצומצמות והחברה לא התאימה לו לדעתנו, אז הוצאנו אותו. כשהוא הגיע לצו הראשון הוא התנהג כאילו הוא עדין לומד כי ידענו שהוא ימשיך.  כאן, בצפון, לומדים את נושאי הליבה ובנוסף ניתן להשתתף בשיעורי מוסיקה, בישול, צילום, וידאו ועוד כל מיני דברים מעניינים. הם יוצאים לטיולים ובדיוק הם חזרו מטיול של שלושה ימים באזור ירושלים.

זה פתרון ממש טוב, להשתתף בפרויקט כזה שהוא בעצם כמו חוג או פעילות או ללכת לאוניברסיטה הפתוחה וזה מסדר את העניין של הבגרות והגיוס.

זה מעניין. אני מכירה בנות שרוקדות 4-5 פעמים בשבוע, 3-4 שעות בכול יום,  והן ב"חינוך ביתי" אבל ילד שרוצה ללמוד ולעשות את הבגרויות שלו נחשב ב"בית ספר" מבחינת ההסתכלות של אנשים בחינוך ביתי. אני חושבת שזה משחרר ומאפשר למשפחות להכיר אפשרויות נוספות. זה מאוד רלבנטי למשפחות עם בני נוער. זה גיל של עומק. הם רוצים להעמיק.  ואם יש רצון להתגייס, הילד מגיע לראיון ומבין שהוא לא שונה. הוא כמו כולם. הם צריכים להגיע עם בטחון שהם בדיוק כמו כולם והם באמת כמו כולם. אני רואה עכשיו מגוון של ילדים בגילאים האלה ולכולם יש תחביבים. הם הולכים לבית ספר במרבית הימים אבל בגיל הזה הם מתחילים לבחור את החיים שלהם. גם במשפחות רגילות בחינוך הרגיל.

יש לך טיפ להורים למתבגרים?

לנשום עמוק ולחכות. שמעתי שצפריר אמר באחד המפגשים שלו שצריך לראות את הילד ולתמוך בו,  ולא במעשיו, להתרכז בו, במקום במה שעושה. ואני מנסה לעשות את זה. ולהבין לראשונה שזו באמת פרידה מאוד משמעותית, שלי כאמא עם הבכור שלי.

פרידה שלך ממנו?

פרידה שלו ממני. כמו בלידה. יש פרידות כל הדרך, כשהילד אומר "לא" והולך לבד בלי לתת יד וגם מסתובב חופשי.  אז יש עוד פרידות, ומאוד חשוב לדעת. אני לא שמעתי שסיפרו לי על זה. גם שי וגם אני בסוג של אבל. כי הוא מקסים. כולם מאוד אוהבים אותו. הוא מצליח. עם נווה אנחנו מתחילים לראות את השינוי הזה. אולי כי המשפחה שלנו כול כך מגובשת ו"ביחד" וגם כי הוא הבכור, הוא היה צריך לבעוט חזק כדי שנבין שהוא רוצה ובוחר אחרת.

הוא בעצם סוגר את הגבולות שלו.

כן זה יהיה מעניין.

איך מייצרים מרחב שמאפשר לכל אחד להיות מי שהוא? בחינוך הביתי יש אילוצי זמן ומגבלות מקום. יש השפעה מאוד גדולה שלנו, ההורים עליהם, של הבכור על הצעירים. איך תומכים בייחודיות ובנפרדות של כל אחד?

אנחנו משתדלים לתת לכול אחד זמן איכות עם משהו שהוא אוהב. לדוגמא גשם הוא דייג, דייג טבעוני.

הוא מחזיר את הדגים למים?

הוא מתעלל בהם ומחזיר אותם למים. כל עוד והם לא מתים הכול בסדר. הוא מאוד אוהב לדוג. דיברנו על זה ארוכות. הוא עוד לא ביקש לאכול אחד אבל הוא בטח יבקש. הוא דייג. אנחנו גרים ממש על נהר הירדן. הוא מגיע על אופניים והוא דג. שי הרבה פעמים לוקח אותו לדוג. הם ביחד וזה טוב.

זה מבחינתכם אפשרי בכול גיל, להביא ערכים שסותרים משהו כול כך מהותי בבית,  להגיד "אני רוצה!" או שזה חלק מההתבגרות שאתם מאפשרים? אם הוא היה יותר צעיר..

כן. זה נדחה עד עכשיו. הוא דייג מאז שהוא נולד. הוא רוצה לדוג. כול הזמן הוא אמר אני רוצה חכה. הוא שיגע אותנו מגיל צעיר. הם לומדים להיות עוד יותר עוצמתיים ולהביא את עצמם.
לדוג', הלכנו עם ענן לקנות ציוד לבית הספר, אני, הילדים ויסמין החברה שלו.  נווה ויסמין עזרו לו לבחור את הציוד ואחרי זה ישבנו לאכול במרכז הקניות. אכלנו סושי כי זה האוכל הטבעוני היחיד שמצאנו וענן התעקש ללכת ל BBB  לקנות המבורגר ולאכול אותו מולנו. הם לא עדינים! שי ואני מרדנו בהורים שלנו אבל בעדינות בהרבה כבוד והם  in your face man …

זה מעולה. אנחנו רוצים שהם יהיו מחוברים לעצמם, לכוחות שלהם, גם כשזה נגדנו

בדיוק. הם עוצמתיים ברמות. זה מדהים אותי. לראות את נווה בבית ספר עם האתגר שלה להתרכז. לראות אותה מבקשת לקום בחמש וחצי כי יש לה עוד שיעורי בית להכין ולשמוע אותה חוזרת ומספרת שעשו בדיקה לבחון את הרמה שלהם במתמטיקה והיא הגיעה למקום שני בכיתה. נחנקתי. זה מפתיע לטובה. אבל הם עוצמתיים ויעשו בדיוק מה שהם רוצים.

לפני יומיים נווה שמה קצת מסקרה, ממש מעט יחסית לבנות גילה ולילדות אחרות ושי העיר לה שזה לא יפה ואמר: "את ילדה כול כך יפה, תפסיקי עם הדבר הזה. זה נראה כאילו משהו הכניס לך משהו לעיניים". והיא ענתה לו: " כל פעם שאתה אומר לי כזה דבר בא לי ללכת ולשים עוד!". זה היה כול כך "לפי הספר", כול כך ברור ולה אין בעיה להגיד את זה. נחמד לי שאלו שיחות בין שווים לגמרי. זה משמח אותי.

איך ראית את התפקיד ההורי שלך בחינוך הביתי? מה חשוב לך בגידול הילדים?

אני חושבת שהמשפחתיות. לבנות משפחה חזקה, סגורה יחסית, ייחודית. לא משנה איפה שמים אותנו, יש לנו אחד את השני וזה מקור כוח.
שי בא ממשפחה מאוד שורשית וחזקה, לעומת המשפחה שלי. אני תמיד הרגשתי שזה מה שאני רוצה והיה לי חשוב לבנות את ה"ביחד" שלנו.

הבחירה שלנו בחינוך הביתי נבעה פשוט מהרצון שהם יהיו שמחים.  שהם יגדלו להיות "מענטש", להיות עצמם כמה שיותר. כשענן היה בגן ראינו שהוא מהר מאוד השתנה. הוא היה עצוב. הוא היה בורח מהגן, מתחבא בחדר קטן וסוגר את עצמו. הוא בעצם כיוון אותנו והיה מורה הדרך לחינוך הביתי.

הילדים שותפים בעבודות הבית?

כן. עד תחילת שנת הלימודים הנוכחית, בבית הספר, כל בוקר הם עזרו, על פי המשימות שלהם. היו לנו רשימות של דברים שצריך לעשות.

מאיזה גיל את מתחילה?

גשם מגיל שש לוקח את הפח והקומפוסט, בכול יום.
קשת עכשיו עוזרת לי להוציא את הפח. היא מחזיקה ועוזרת לי. אני לא אוהבת להיות "מסעדה". הילדים תולים כביסה. עכשיו כשהם מתמודדים עם בית הספר, לי יש יותר זמן ולהם יש הרבה פחות, אני וקשת עושות ביחד יותר. ביום שישי,  כשהם לא לומדים, הם מתעוררים לרשימת המשימות. לקפל ולתלות כביסה, לרוקן את מתקן הייבוש כלים, לנקות שירותים. בעבר הם היו שוטפים כלים, כל אחד בארוחה אחרת. הם יודעים טוב מאוד להפעיל בית. היה שלב שהם רצו לבשל וכול אחד היה אחראי על ארוחה אחרת. זה היה ממש נחמד.

אני מצד אחד רוצה אבל אני לא באמת רוצה אלא כי "צריך",  כי אם אני אעשה לבד מה זה אומר עלי, וברגע האמת  לא תמיד יש לי אורך רוח וסבלנות למחיר של השיתוף הזה לפחות בהתחלה

בטח. כשהם שטפו כלים הייתי מגיעה לכיור ומשתגעת למצוא כיור לא נקי עם כלי מלוכלך שנשכח, שיש מלוכלך. זה היה מטריף אותי. כשאת לא עושה בעצמך את לא שולטת בזה. אפשר להתחיל בדברים קטנים כמו לקפל את הכביסה שלהם, דברים שפחות אכפת לך מהם.
כול כך חשוב לשחרר. זה דבר נוראי להגיד אבל הבנות יצטרכו את הידע הזה. אם אין להם בן זוג שיודע ומוכן לעשות את הדברים האלה, רוב הפעמים זו עדין המלאכה שלהן בבית.

זה חשוב כי אם אני חולקת איתן את האחריות והשותפות זה מאפשר להן ללמוד אחריות ושליטה על החיים שלהם. ואם אני לא משחררת אז להן לא נשאר, זה פוגע בהן.

אפשר גם להכין תיקים לטיולים. לארוז לבד תיק לפעילות.

יש לך טיפ למשפחות בתחילת הדרך שלהן בחינוך הביתי, מהניסיון שלך מה חשוב בעינייך?

לקחת הכול ממש כבדיחה כי שום דבר לא כול כך רציני.  לחיות יום יום, שעה שעה ולא לחשוב שמישהו אחר חי חיים קלים יותר או טובים יותר.  אנשים בחינוך הרגיל אומרים: "וואי זה נראה כול כך קשה להיות בחינוך הביתי"  ואני אומרת:  "לא, זה קשה לשלוח את הילדים שלך לבית הספר ולתת למישהו אחר את השליטה".

כשהייתם בחינוך ביתי איך הייתה החלוקה בין ימי "בית" לימי "חוץ"?

תמיד נאבקנו לעוד ימי בית. רצינו עוד ימי בית, אבל ידענו ששומרי הגן זה מאוד חשוב וקרמיקה זה מאוד חשוב והגן חיות זה מאוד חשוב…

אז איך נשאר לך ימי בית? אני לא מצליחה שיישארו לי…

צריך להתעקש על ימי בית. צריך לפחות יום בשבוע שאת בבית, שהם קמים ויודעים שהם בבית ויש להם את הזמן. חלק ממה שחינוך ביתי מאפשר לדעתי, זה את הזמן הפנוי, הריק, המשעמם, להגיע לשעמום הזה כדי לאפשר את ההתפתחות  של כול אחד וזה לא קל.
גם כשאנחנו מארחים חברים זה כמו פעילות ואפשר להגביל את זה. אצלנו לדוג' לא היה מקובל ללון אצל אחרים ושילונו אצלנו. לא הבנתי איך הורים אחרים עושים את זה. זה אתגר אותי כשיש ילד בבית שאני לא מכירה וצריכה לדאוג לו. מצד אחד זה מצוין לילדים ומצד שני אני עדיין רוצה שהמשפחה תפעל כמשפחה..

כי לך חשוב לשמר מרכז כובד פנימי ויש כאלה שאצלן מרכז הכובד הוא על הקהילה והקבוצה…

נכון אצלנו הקהילה תמיד באה אחרי המשפחה.

את הרגשת שייכות לקהילה או קבוצה, חלק מ..?

הרגשתי מאוד קשורה לקבוצה של האנגלוסקסים שמגיעים לגן החיות התנ"כי ולקבוצה באשתאול.

השייכות לקהילה הייתה משמעותית עבורך?

כן. גם העובדה שאני עולה חדשה היא חלק מזה. אני לא שייכת לפה, למרות שאני גרה כאן כבר 18 שנים.  תמיד הייתי אחרת.  הקבוצה בגן החיות התנ"כי מורכבת מעולים ולכן הרגשתי יותר שייכת אליה. תמיד קיבלו אותי מאוד יפה בכול קבוצה שהגעתי אליה. היו מאוד נחמדים אלי.

אפשר לעשות חינוך ביתי כמשפחה בלי קהילה. אם אתה גר לדוג' בחוות בודדים. אני לא הייתי בוחרת לעשות את זה. אני אוהבת חברה. כשאני יוצאת לקניות עם קשת, אנחנו מדברות עם הקופאית ועם העובדים בחנות. אנשים מסביב חושבים שאנחנו משונות כשאנחנו מדברות עם כולם אבל זה האופי שלי. זה לא בגלל שעכשיו אנחנו מתרגלים מיומנויות תקשורת וחברה. אני פשוט אוהבת אנשים ומדברת עם כולם והילדים שלי גדלו ככה, לאהוב אנשים.