הרהורים על בתים

מאת: לילך שגב, פורסם בשנת 2003 בגיליון מס 46 של "באופן טבעי"

בבית ובחוץ

שלושה ימים לא יצאתי מהבית. לא הרגשתי בחסרונו של החוץ. האמנם נשים לא זקוקות לחוץ? כמובן שאני זקוקה לחוץ. אני זקוקה לטבע. לחברה. מדי פעם הסתכלתי מהחלון וראיתי את החתולים המשחקים, את השקדייה הפורחת, את הגשם היורד, את העננים הולכים ובאים. שמעתי את הקולות של החוץ, ילדים חוזרים מבית הספר, דנדון הפעמון של האוטובוס.

רוב הזמן הייתי עסוקה מכדי לשים לב שלא יצאתי החוצה. חלק ניכר מהצורך החברתי שלי מתמלא על ידי הטלפון. חלק על ידי בעלי. חלק על ידי ילדותיי. כמובן שלא מספיק. בכול זאת, מדובר רק בשלושה ימים.

האם בעלי היה יכול להיות שלושה ימים בבית? הוא היה מהלך כארי בסוגר. מדי פעם היינו שומעים שאגות. אבל אולי זה רק עניין של הרגל.

מאמר מוסגר: אוטו
(לאבא)

כשנשים לא יודעות את הדרך למקום שאליו הן צריכות להגיע, התגובות שלהן נעות בין פאניקה לבין קריאת מפה. כשגברים לא יודעים את הדרך, או-הו! אזי הם מתמלאים און ומרץ. זאת הרפתקה! עליהם לתפוס את הציד, עליהם להתמצא במרחב, עליהם להפעיל את חושיהם. הם כבר יגלו אותו!

לעבור מן החוץ אל הבית
(לשירי)

האם צריך לעבור? זאת אומרת, האם יש מצב ביניים? האם כשבעלי חוזר מהעבודה הוא צריך לנוח? אני חושבת שכן. האם הוא נח? לא. איך הוא עושה את זה? אני אשאל אותו.
העבודה שלי היא בבית. האם המעבר שלי פשוט יותר? לא. האם העבודה והבית הם עולמות שונים? אני חושבת שכן.
הפוקוס אחר. כדי לשנות פוקוס צריך לעצור ולכוון את המצלמה. גם אם אתה בתוך הבית.
אם כי לפעמים אני עובדת בבית תוך כדי. בלי לשנות פוקוס. למשל תוך כדי ארוחת בוקר עם הילדות. (לא מתחייבת על איכות העבודה).
פסיכולוג אמר לי על זה פעם: יכולת גבוהה מאוד לנוע במרחב הפנימי בהעדר מרחב חיצוני. הוא ראה בזה בעיה; אני מוצאת לעצמי מקום בכול מקום. גם כשכאילו אין לי מקום.
בעצם, התחלקתי לשניים. עדשה אחת לפה ושנייה לשם. אז גם לי אין מנוחה במעבר בין העולמות.
בעצם, אם הם עולמות שונים גם כשהם בתוך הבית, אז אין פה עניין של מעבר מן החוץ אל הבית.

מאמר מוסגר: כתיבה
מה חושבים על הכתיבה שלי? אני לחוצה מאוד. אני יכולה לדעת (או לפחות לנחש) מה חושבים עלי אנשים כשאני משוחחת איתם פנים אל פנים. אפילו בטלפון. אבל כשאני כותבת זה הרבה יותר מסובך. אני לא יודעת מה חושבים עלי. אני חושבת את הגרוע ביותר. אני חושבת- לא הגיבו, אז אני לא מעניינת. אני חושבת – אולי אני מעצבנת. יהירה. אולי אני לא מובנת. אני נרתעת. אני מפסיקה לכתוב.

בתים של אחרים

אני נכנסת בפעם הראשונה לבית של מישהו, וקודם כל, לא יכולה להתאפק ולא לימדו אותי נימוסים בקיבוץ, מסתכלת ומסתכלת ומסתכלת. על הספרים, על הדיסקים, על הרהיטים, על הסדר (או הבלגן), על התמונות, על המדפים, על הבית. ולומדת מי האיש הזה. בעצם, לא הכל, אבל משהו על האיש הזה.

וקצת על הבית שלו.
איזו אנחת רווחה כשאני מגיעה לבית מבולגן, חי ונושם. שלאנשים שמארחים אותי אין מספיק כיסאות והם בדיוק חותכים את הסלט ושכחו לשים מזלגות (אצל אמא שלי תמיד כשמגיעים השולחן כבר ערוך למופת והמנות מגיעות בתזמון מדויק).
איזה חיל ורעדה כשאני מגיעה (במיוחד עם הילדים) לבית מעוצב ומצוחצח עם אהילים תואמים לווילונות וואזות נמוך על השידה ושולחן זכוכית עם פינות חדות באמצע הסלון וספה לבנה. אני חושבת לעצמי, רק בית שלא נמצאים בו אפשר לשמור על כזה סדר.
אני לא יכולה להיות חברה שלהם. לא באמת.
אני אוהבת אנשים שהחיים חשובים להם מהבית. אנשים לא ממש מאורגנים (רגע אחד, סליחה אנשים, נשים), שבעיני הם גם יותר פתוחים, סקרנים וזורמים. כי אם הכול אצלך נורא מסודר, משהו נסגר. הכול ברור ומובן, ואין תהיות ואין מחשבות. שלא נורא שיישפך להם משהו על הספה כי הם קיבלו אותה מדודה שלהם כשהיא קנתה חדשה. שהסלון שלהם מלא צעצועים, ושכיות החמדה שלהם מאופסנות גבוה גבוה, כך שלא צריך להגיד לילדים "לא" כל הזמן. נשים שמעדיפות מלחמת כריות וצבעי ידיים על שמירה על סדר וניקיון.
הרבה יותר נעים ונחמד ונוח לי להיות אתן. אני יכולה להיות חברה שלהן.
אה, ואני גם לומדת. למשל, איך לארגן את הבית שלי. כמו שאני אוהבת אצל אחרים.

 

הבית שלי
(לליאת)

בהתחלה, לא ממש יודעים איך לסדר בית. איך לארגן חיים. אני חושבת שלומדים את זה תוך כדי.
אני התחלתי על דרך השלילה. לא במודע, בדיעבד. לא כמו אמא שלי. אם היא לא משאירה ספל בכיור – אני ארחץ כלים רק כשהכיור עולה על גדותיו. אם היא קונה תמיד יותר, שיהיה – אני אקנה בדיוק כמה שצריך, ורק כשייגמר. אם המקרר שלה מלא – שלי ריק. אם הארונות שלה מסודרים  – שלי מבולגנים. אם היא מנקה כל פעם קצת (כלומר כל לכלוך שהיא רואה) – אני אנקה פעם בשבוע את הכול.
אם הבית שלה מלא בקישוטים – לי אין קישוטים (אפילו אהילים ווילונות עוד אין בכל הבית). במקום אלפי פרחי פלסטיק – כמה עציצים חיים, במקום מיליון תמונות – אחת גדולה על קיר שלם.
טוב, הבנתם את הרעיון. רעיון טוב? לא ממש. והנה תזה סותרת לגמרי לזו שפתחתי בה ("בתים של אחרים").
קשה לי לחיות בבית שיש בו בלגן. לפעמים אני ממש נטרפת. לאט לאט אני הולכת ונעשית אמא  שלי. כלומר, מארגנת לי את החיים, עושה לעצמי סדר, בבית ובראש. כי לא נעים להיות בבית מבולגן. בייחוד אם נמצאים בו.

עדיין, כשבאים אלי אורחים אז אין מספיק כיסאות ואני בדיוק באמצע הסלט. אבל הנה, קניתי סט חדש של עשר צלחות! ולקחתי מישהו שיעזור ב"ניקיונות הכבדים" שאני לא מגיעה אליהם, והוא מנקה פעם בשבועיים וזה מרווח את נשימתי תרתי משמע. ולא עושים צבעי ידיים אחרי המקלחת.

עדיין, הארונות שלי נשפכים החוצה רוב הזמן (מדי פעם אני עושה סדר), וגם הסדר בבית (כמו סדר היום) לא עומד בסטנדרטים מאוד נוקשים, אבל, ועכשיו אני מיישבת את הסתירה, עומד בסטנדרטים שלי.
אני מסדרת את הבית. כמו שנוח לי: אין שולחן בסלון אבל יש צעצועים. אין חפצי נוי, אבל יש ספרים. ובסוף היום הכול בחזרה במקום. לא כל הצעצועים בארגזים כי אם הם סגורים הבנות שלי לא נוגעות בהם, אבל הם כולם במקום של הצעצועים, עם כל החלקים. והשערות של הכלב טוטאו והרצפה במטבח נקייה. כלים אני עדיין עושה פעם ביום ואין לי שום בעיה עם כוס בכיור.

הנה אני לומדת לאט לאט לסדר את הבית שלנו ולארגן את החיים שלי כך שיהיו טובים ומתאימים לי.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s