נעים להכיר – והפעם עם דגנית ברעם

שאלה: שרית חייט, ענתה: דגנית ברעם

ספרי לנו מי גר בבית?

אנחנו זה אמיר, בן זוגי היקר, להטוטן במקצועו ומתפרנס מהופעות של ג'אגלינג.
אני דגנית, מטפלת בשיאצו, דולה ועובדת עם קול. פיתחתי שיטה לעבודה במודעות בקול ואני עובדת גם דרך זה. הילדים שלנו הם סתיו בן 17 שאוהב מאוד מאוד מחשב ומנגן על גיטרה חשמלית.
אסיה בת 12 שאוהבת עבודות יד ובלט ולומדת המון דברים מה YOU TUBE" " מסרטוניDIY של "עשה זאת בעצמך". היא אוהבת מאוד מיניאטורות ומכינה בעצמה.

אנחנו גרים ביבניאל ולאחרונה עברנו לגור בבית שבנינו במו ידינו, במו ידיו של אמיר, בעזרתי. אנחנו גרים על שטח של דונם בערך והבית שוכן בתוך בוסתן פורח מלא רק בעצי פרי וכל דבר שנותן אוכל. יש לנו גם לול תרנגולות, גינת ירק ומטע זיתים. עכשיו אנחנו מוסקים ביחד ומכינים שמן זית וזיתים כמובן.

אנחנו אופים לחם בעצמנו מחיטה אורגנית שאנחנו קונים בקציר וטוחנים בבית. השנה יצא לנו גם לייבש תאנים, שזיפים, עגבניות ופלפלים. היו לנו העונה סברסים, רימונים, תותים ותמרים, מהם הכנו סילאן. השאיפה היא לחיות בעיקר ממעשה ידינו.

איך הגעת לחינוך הביתי?

כשהגענו ליבניאל חבר של אמיר שהופיע איתו בג'אגלינג סיפר לו על החינוך הביתי וכמה זה מגניב. משום מה הוא הכניס אותנו לרשימה הצהובה ב"באופן". אני התנגדתי ואמרתי: "לא יקום ולא יהיה". הייתי מקבלת כול מיני טלפונים: "ראינו אותך ברשימה, תרצי להיפגש" והייתי אומרת: "חברה אני לא בחינוך ביתי, זו הייתה טעות. מאוד נחמד שאתם מדברים איתי אבל אני לא בחינוך ביתי."
כשסתיו עלה לכיתה ב' הוא החליט שהוא לא הולך לבית ספר. הוא התחיל לברוח בבקרים והיינו מחפשים אותו. הוא לא הסכים ללכת לשמחתו של אביו.

אז נכנעת?

לא הייתה לי ברירה. לא הרגשתי שיש לי "קייס". לקח לי כמה חודשים לבלוע את הצפרדע הזו. בעיני חינוך ביתי זה אנשים שיש להם בעיה והם לא יכולים להיפרד מהילדים שלהם. לא ידעתי מה לעשות עם סתיו וכל מה שהצעתי ירד מהפרק. הרגשתי ש"הרגנו את כל הפרות הקדושות, ומה נאכל עכשיו, אני רעבה…"

היה לי ממש קשה. אני חושבת שכמעט שלושה חודשים לא דיברתי עם סתיו. לא יכולתי. היה לי מאוד קשה. ואז הבנתי שאני מפסידה את הילד שלי ואני חייבת לדבר איתו ולהתייחס אליו.
בזמן הזה אמיר היה מאוד פעיל, הם יצאו לטיולים וזה היה כזה מן: "תראי איזה יופי אנחנו עושים חינוך ביתי".
לאחר השתדלות ועבודה רבה נרגעתי קצת, התחלנו לתקשר. עדין רציתי "להכניס" אותו לכל מיני מסגרות. דיברתי עם המורה שלו ועם המנהלת ולא יכולתי להחזיר אותו לבית הספר כי לא היה מי שיקבל אותו, מבחינתי. זה היה מקום שלא התאים לנו.
המורה התקשרה רק לאחר חודש שסתיו נעדר מהלימודים והיא התנצלה שהמנהלת אמרה לה להתקשר…

רגישות יתר..

לגמרי. דיברתי עם המנהלת ועם הפסיכולוג אבל אף אחד לא ראה באמת את סתיו, את הילד הזה. לא דיברו איתו. לא הרגשתי שיש לי על מי לסמוך. היה לי מאוד קשה וככה התחלנו את החינוך הביתי. בהמשך הגיעה לכאן משפחה נוספת שהחזיקה את "דגל החינוך הביתי" וארגנה מפגשים ופעילויות וברמה מסוימת משהו נרגע.

הילדים שהשתתפו במפגש היו בגילה של אסיה. סתיו לא השתתף, הוא היה מחוץ לסקאלה. האימהות במפגש התעסקו לרוב בבעיות של הילדים הצעירים כי זה מה שהן הכירו והתמודדו איתו. לא היו להן ילדים גדולים. בחינוך ביתי כל אחד עסוק במה שיש לו. מעטים מסתכלים לצדדים.
מה שיש לי – בזה אני מתעסק.
ואז כשהייתי באה ומשתפת שאני לא יודעת מה לעשות איתו, הוא רק רוצה להישאר בחדר מול המחשב, למורת רוחי. הרגשתי שלא היה לי עם מי לדבר כי הם לא "שם". הן גם היו נשים של "באופן" שיושבות הרבה על המחשב. הן אפילו רצו לפתוח קבוצה של "פארם וויל" לילדים כי זה מפתח אותם.

אני זוכרת את היום שהכנסנו את המחשב, אני רציתי למות. הייתי ממש "אנטי מחשב" וזה הוכיח את עצמו לגמרי. אני אמרתי אין מה להכניס את המחשב למרות כל האיכויות שלו. כל מה שאתה מרוויח בגיל צעיר בלי מחשב – הרווחת!. זה הזמן לשחק בבוץ, לצייר, להתחפש, להתפלש, לשחק בבובות. אם לא עשית את כול אלו בגיל צעיר, אתה עלול להימנע מהם בגיל מבוגר. הרגשתי את זה מאוד חזק ודחיתי את "רוע הגזירה". בכיתה ג' או ד' היה לחץ כללי, במיוחד אם אנחנו בחינוך ביתי, והמחשב נכנס. אני זוכרת שזה היה לי "יום שחור", לחץ גדול מכך שהכנסתי את המפלצת הביתה…

החששות התגשמו?

כן ולא. כן הוא ישב והתמכר מהר. הוא כזה שאוהב מסכים. ידעתי מגיל אפס שצריך להרחיק ביניהם. לא היו לו גם הרבה אופציות. היו לו חברים אחרי בית הספר משעה ארבע. וכן, הגבלתי אותו אז. עכשיו הוא כבר בלתי ניתן להגבלה.

ולמה לא? איזה נקודות טובות ראית בדבר הזה?

שאני לא יכולה לעמוד נגד הקדמה. ראיתי שהמחשב מזרז תהליכים חברתיים. ההיכרות הווירטואלית מאפשרת לסנן ולבחור להעמיק את הקשר ולהיפגש עם מי שמתאים לנו יותר. לא צריך יותר לפגוש המון אנשים ואפשר להכיר אותם דרך מה שהם כותבים במחשב. זה עוזר לייצר חברה.
אפשר ללמוד מזה לקרוא ולכתוב. גם באנגלית.
אז כולם היו ב"פארם וויל".

סליחה על הבורות, מה זה?

"פארם וויל" זה משחק רשת במחשב שהאימהות הביאו. אני התנגדתי. הן הציעו שאני אחבר את הבת שלי כדי שהיא תוכל להשתתף וכך התחיל החיבור של אסיה למחשב. אני רציתי למות מכול זה. זה היה פעם.
אני תמיד אמרתי שאני דואגת לסתיו, לא לאסיה. היא אקטיבית, והייתה לה חבורה ענקית. סתיו לא זוכר שמות של אנשים, לא מתחבר. אסיה איפה ששמים אותה – מתחברת.
הייתי אומרת: "היא טובה לחינוך ביתי, הוא לא!"
עם השנים זה התהפך. כל המשפחות עזבו והיא נשארה לבד. לו נשאר חבר אחד מהישוב ולה אין אף אחד. החבר הטוב של סתיו הוא ילד "רגיל" שהולך לבית הספר.

אתם מלמדים בבית?

אנחנו ב"אנסקולינג" חלק מהתסכול וחוסר האונים שלי היה ש: "לשרוך את הנעלים לא הצלחתי ללמד אותו איך אני אעשה חינוך ביתי???" זה היה בשבילי קושי מאוד גדול. כל האימהות מסביבי האמינו ויישמו חינוך ביתי חופשי, אך הבנות שלהן למדו לקרוא בגיל ארבע והילדה שלי עד גיל שמונה לא הבינה בכלל מה רוצים ממנה. ניסיתי כל מיני שיטות, שכרתי מישהי שתלמד וזה לא הצליח. שום דבר לא הצליח עד שהתייאשתי. אני לא הייתי מסוגלת ללמד אותה. ראיתי מסביבי אמהות שהן מורות בנשמה ואני לא הצלחתי לעשות את זה. פחדתי שהילדים שלי יגדלו בורים. הבנתי את כל התאוריות אך בפועל לא הייתי מסוגלת ללמד את הבת שלי לקרוא, איזה פדיחה.

רצית ולא הצלחת או שאת מאמינה שלא צריך ללמד?

אני לא יכולה ללמד.

והיית רוצה תהליך לימוד מובנה, זה האידיאל שלך?

אני לא יודעת. אני רק יודעת שכל מורה או כל שיטה שניסיתי פעלו נגדה והרחיקו אותה מקריאה,
אז מה זה משנה מה אני רוצה? למדתי על "אנסקולינג" דרך התוצאה.

היית אנסקולרית בעל כורחך…

כן.

ואיך היא למדה בסוף?

היא כנראה התחילה לקרוא קומיקס. סתיו אהב קומיקס והיו לנו המון חוברות בבית.
שנים אני לא האמנתי לה שהיא קוראת, למרות שהחלפתי לה ספרים בספריה. כשביקשתי ממנה לקרוא בקול היא לא הייתה מסוגלת. אז איך אני אדע שהיא קוראת??? אין לי מושג!
אמרתי לאורנה (שפרון) שאחד הקשיים הכי גדולים שלי הוא שאני לא יכולה לבדוק או לכמת את הידע של הילדים שלי, אני לא יכולה להגיד: הילד שלי יודע ככה וככה", אני לא יודעת.

לפני שנה סתיו בא אלי ואמר: "אני חושב שאני טוב במתמטיקה תביאי לי מורה לחשבון". הלכתי למישהי ושאלתי: "את מוכנה ללמד את הבן שלי מתמטיקה?" היא הסכימה ושאלה "מה הוא יודע?". עניתי: "אין לי מושג". ו"מה את רוצה שהוא ידע?", "אני לא רוצה כלום. רק קחי בחשבון שהוא לא כותב. הילד יצא מבית ספר ולא מוכן לכתוב ביד רק להקליד במחשב".

והוא למד מתמטיקה איזה תקופה עד שהוא הודיע שהוא לא לומד יותר. הוא גם למד שנה אנגלית. הוא היה בן 11-12 ויום אחד הוא בא ואמר לי: "אני רוצה ללמוד אנגלית". השגתי לו מורה שאהבה אותו מאוד. בשונה מאחותו הוא אפילו לא הכיר את האותיות. גם שם הייתה בעיה של כתיבה. בשלב כלשהו אמרתי לה "זה הילד, תעשי מה שאת יכולה, תעבירי אותו למחשב כי שם הוא כותב". במהלך השנה הילד הגיע לרמה של כיתה ז' ואז הוא החליט להפסיק. מאותו רגע הוא המשיך ללמוד לבדו. גיליתי שהוא קורא הוראות באנגלית כיצד לבנות משהו שהוא רוצה. זה העסיק אותו שבועיים אז אני מניחה שהוא קורא. השנה הוא אמר לי שהוא הדפיס לחבר את העבודה. שאלתי אם הוא מדפיס בצורה עיוורת או שהוא מסתכל על האותיות כשהוא מדפיס בעברית. והוא אומר: "לא. האותיות היו באנגלית".

אלו יכולות שאני יכולה לעקוב אחריהן.

עכשיו היה לי קטע עם הבת שלי. היא כנראית קוראת, נכון? כי היא קוראת הרי פוטרים והיא מתעצבנת אם הספר "דק", אז כנראה היא קוראת. היא גם מורגלת באנגלית היות והיא רואה מגיל צעיר סרטים בלי תרגום וגם סרטוני הן DIY הם באנגלית. רצינו שתינו שהיא תלמד אנגלית באופן מסודר. לקחתי לה מורה. זה היה קטסטרופה שנה ואז ירדנו מזה. מצאתי לה הרי פוטר יד שנייה גדול יפה באנגלית פתחתי אותו ואמרתי לה: "בואי תקראי, אני יודעת שאת מסוגלת לקרוא את זה". היא הצליחה לאט, קצת, בלב. היא רק הייתה צריכה לגלות שהיא יכולה.

במהלך השנים משהו בך נרגע בהקשר הזה, בתפיסה שלך את דרך הלימוד הזו?

כן. בהתחלה כל הזמן חיפשתי דרך ללמד והתבאסתי כשזה לא הצליח. ניסיתי להיות מאוד בסדר. הלכתי לוועדה עמדתי בכול מיני מצבים מביכים.

מה היה מביך בזה?

קיבלתי את הקב"סית והייתי צריכה להסביר לה על משהו שאני לא מאמינה בו. היה מאוד נחמד, הזמינו אותי גם לוועדה והחלטתי ללכת. היו לי שם ויכוחים בלתי אפשריים עם אנשים שחשבו שאני עושה פשע, שאני עבריינית שאני לא שולחת לבית ספר. לא הכרתי את הנוהל ושאלתי אותם מה אתם רוצים שהילדים יעשו? ביקשתי שיגידו לי מה ה"כללים", מה התכנית והם אמרו שלכול בית ספר יש את הכללים והתכנית שלו.

בסופו של דבר החלטתי שאני מוכנה להיות עבריינית בשביל שהילד שלי לא יפגע. בתום הועדה אמרו לי לא לפנות אליהם, שהם יצרו איתי קשר. הם גם לא אמרו לי אם הם נותנים לי אישור.
אחרי שנה גיליתי דרך הקב"סית שבעצם לא נתנו לי אישור והייתי צריכה להגיע שוב לוועדה. שנה אחרי גיליתי בדיעבד, שקיבלתי אישור. פעמיים לא עדכנו אותי והייתי בטוחה שאין דבר כזה "אישורים". הם לא באמת נותנים אישורים כתובים. עד שראיתי אישורים אצל משפחות אחרות חשבתי שזה פיקטיבי.

מה השתנה באופן שבו את רואה את הדברים?

הבנתי מה אני עושה וקבלתי את האידאולוגיה של החינוך הביתי על עצמי. הם בבית מבחירה. יישרתי קו עם החינוך הביתי.

אז את עכשיו מאמינה בצורת למידה הזו?

כן. סתיו רצה להיכנס לבית ספר לפני שנתיים. לקח לי הרבה שנים לקלוט שתמיד שבוע לפני תחילת הלימודים הוא רוצה ללמוד. הלכתי ל"בית ירח", בית הספר המקומי, לדבר עם המנהלת והרגשתי שזה לא מתאים. חזרתי אל סתיו ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאתאמץ לרשום אותו והוא ענה "עזבי".
תמיד זה קסם לי, הרגשתי שסתיו צריך להיות תלמיד חכם. לא היה לי פשוט לוותר על החזון הזה.

איזה אתגרים את מוצאת בחינוך הביתי, למעט הקושי למדוד למידה?

מלא. להיות כל הזמן עם ילדים בבית, כשיש מעט מאוד זמן לעצמי, לפחות בעשר השנים הראשונות. ההומיאופטית אמרה לי: "את כל הזמן מבשלת אותם באותו הסיר. הם רבים איתך, שמחים איתך, כל היום איתך, את לא מחליפה לה את הסירים, אם היית מחליפה היה לך יותר קל".

אני לא יכולה להעביר את האחריות. אין מבנים חברתיים שמחזיקים את השיגרה. זה תלוי בי.  אני מרגישה אחראית למהלך היום שלהם ולמעשיהם.

גם ההרגשה שההתפתחות האישית מואצת, אין לאן לברוח, אין שום הסחות דעת או אפשרויות בחירה, אתה תקוע עם הדברים שלך, ואתה חייב לתקן אותם, אחרת הם הורסים לך את הבית.

הצלחת לתקן?

כן חלק.
עברתי תהליך מאוד משמעותי עם סתיו. למדתי להתקרב אליו בלי דרישה, לקבל אותו כמו שהוא ואותי כמו שאני. למדתי שלא הכול תלוי בי והעולם מתנהל גם מעבר לי ושחוסר שליטה במצב הוא לא רק רע.

בשנה שעברה, בפארק הירדן הייתה תפנית מאוד גדולה בהתנהלות שלו. לפני זה הוא היה כול הזמן על המחשב ואני לא ידעתי מה לעשות. הוא לא רצה ללכת לשום מקום, הוא לא בא למפגשים ולא יצא מהבית. הוא לא אוהב לנסוע איתנו. הוא לא עשה כלום, משכיבה על המיטה, למחשב. הוא לא הצליח להירדם, היה קם ונרדם בשעות לא שעות ונראה מדוכא.

הייתי יוצאת עם אסיה לפעילות. הוא בחר להישאר ולא הסכים להצטרף. ובימים הללו הוא היה שוכח לאכול.

רוב הזמן דאגתי. שאלתי אנשים וניסיתי להבין לאן מוביל החינוך הביתי הזה חוץ מלאבדון. נעזרתי בהרבה חשיבה הכרתית של ימימה שלמדתי. הגעתי לקורס מחנכים של דני לסרי בעקבות קריאת הספר "מקום לגדול". דרך הקורס התגבשה בתוכי הבנה לגבי מה זה אנסקולינג. הצלחתי להבין, להסכים ולקבל את זה. לדעת מה זה. יכולתי להתחיל לשחרר את עצמי ואותו מהדאגה לו.

ואז גם הוא שחרר ופתאום פגש הרבה חברים ונהיה חברתי ופעיל והתחיל להתעמל ולדאוג לעצמו, לרצות דברים ולשמוח.

מה זה בידיעה שלך אנסקולינג?

אחד הדברים המהותיים הוא ההבנה שהתפיסה שלי היא לא התפיסה הרווחת. מצד אחד יש את הרצון שלי להיות "בסדר" ואל מול זה ההבנה שהחוקים החברתיים לא תמיד מקובלים עלי.
אני לא מקבלת בית חולים וחיסונים כמו שהם ואני לא מקבלת בית ספר כמו שהוא.
אין כלל חיצוני או משהו חיצוני שאני יכולה להתיישר בפניו ומהר מאוד צריך לפתח קו פנימי. אני ניסיתי להיות כמו המשפחות האחרות, "תגידי לי מי זה כולם ואני אהיה בדיוק כמוהו", ניסיתי להיות כמו אחרים ולא הצלחתי. הבנתי שעכשיו המודול הוא אני ושם אני צריכה למצוא את התשובה, בתוכי, היות ואני לא אמצא תשובות בחוץ.

איך נראה השבוע שלכם?

אסיה לומדת שלוש פעמים בשבוע בלט. פעם בשבוע אנחנו נוסעות בבוקר למפגש עד הצהריים-ערב. סתיו התחיל ללמוד בקידום נוער בטבריה, כל יום. הוא יוצא בשבע וחצי מהבית וחוזר בשתים וחצי, שלוש. אסיה קמה מתי שהיא רוצה ורוב הזמן עסוקה בענייניה. אמיר גם מעסיק את עצמו. אני מתנדבת פעם בשבוע בחדרי לידה בפוריה ומטפלת בשיאצו וקול.

הילדים עוזרים לך בבית?

אני לא יודעת לבקש. אסיה עוזרת לי לפעמים לבשל. היא גם יודעת לאפות לבד. סתיו פחות.

את רואה את עצמך שייכת לקהילה או לקבוצה?

כאן בפארק אני מרגישה חלק. כשהייתה הקבוצה ביבניאל זה הסתדר. כשהיא התפרקה חיפשתי המון. נסעתי פעם בשבוע לצפת ולמפגשים בתענ"כים.

אומרים לי יש לך ילדים חמודים ואני אומרת זה בגלל שלא הצלחתי לגעת, לא כי לא רציתי, לא הצלחתי למצוא דרך.

יש בסוף ה"טוב" של הסיפור שלך משהו מרגיע למשפחות בתחילת דרך.

אני לא יודעת, אני פתאום מרגישה מבוכה שאני מספרת. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יודעת מה לעשות, שלא הכול תלוי בי. הבן שלי אומר שאם יהיו לו ילדים הוא לא ייתן להם לשבת על המחשב. הוא מכיר את הבעיה שלו בגלל שלא הצלחתי להתערב בזה.

מה תאחלי לנו ולך לשנה הקרובה?

מאחלת לכולנו להרגיש את הטוב, את ההשראה ואת הכוח שהמילים שלנו נותנות. שיצטרפו אלינו עוד אנשים, שהעשייה תתרחב ותשפיע על החינוך בארץ. מאחלת לי ולנו שתתבהרנה השאלות, ושתעלנה התשובות. שתהיינה הבנות חדשות שיחזקו אותנו בדרכינו. שנצליח להישאר צלולים, פקוחים וערניים לעשות את הבחירות הנכונות. שנוכל לחוות עולם טוב ומעצים יותר, מעשיר ומשמח בעתיד.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על נעים להכיר – והפעם עם דגנית ברעם

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    וואו, איזו דרך מעוררת השראה

    אהבתי

  2. גלית ר. הגיב:

    ראיון מקסים ומרתק. הלבטים של דגנית בקשר לאנסקולינג מהדהדים את הלבטים שלי. כמה קשה לשחרר ולבטוח!

    אהבתי

  3. Naama הגיב:

    משפחה יפה 🙂
    דגנית, את מעוררת השראה!

    אהבתי

  4. Gilit Tal Koreh הגיב:

    כרגיל דגנית, מעניינת מצחיקה וייחודית, נשיקות

    אהבתי

  5. yael הגיב:

    מרתק לקרוא אותך. תודה!

    אהבתי

  6. בת_ציון הגיב:

    דגנית את מקסימה והאמתיות קורנת מדברייך. אווהבת אותך ומאחלת שפע טוב! בת-ציון

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s