חינוך ביתי חינוך פמיניסטי

מאת: אביגיל ארנקרנץ חוצן

שני דברים ידענו בוודאות, אני ובת זוגתי, לפני שנולדו הילדות, שני דברים ידענו בוודאות שיעצבו את חיינו: לא לידת בית, לא הנקה, לא עקרון הרצף, ולא תזונה בריאה, שני הדברים שלא יכולנו לדמיין את חיינו בלעדיהם היו: אורח חיים פמיניסטי וחינוך ביתי. עוד לא ידענו בדיוק איך זה יראה, ומה הקשר בין השניים, אבל ידענו שזה מה שיהיה, פשוט כי לא הצלחנו לדמיין מציאות אחרת.

חודשיים אחרי שנולדו, חברה שהכרנו הכניסה אותנו לקבוצה הסודית של החינוך הביתי בפייסבוק. זה היה קצת מלחיץ, כאימהות לתינוקות קטנים, הרגשנו לא בעניינים, מעולם לא היינו במפגש, בעיקר כי חששנו להגיע עם תיק מלא פחיות סימילאק ומוצצים. אפילו שמענו פעם על תחושת הבושה שליוותה חברה שלנו שהגיעה עם עגלה למפגש של באופן טבעי, ולהערות השונות שקיבלה על מנשא הבייבי ביורן שנתלה לה על המותניים במבוכה. בקבוצה הפייסבוקית התחולל דיון סוער על אנסקולינג ועל הגבולות הנוקשים של הגדרת החינוך הביתי, איומי מחיקת משתתפות ותיאורים כועסים על הורים שמחנכים בזמן מפגש. אותה חרדת אי-הנקה שבה ותקפה אותי בכל פעם שרציתי להגיב או לשתף. לא הצלחתי לדמיין דרך בה אורח החיים הפמיניסטי, החברתי והביקורתי, ההכלה של כל אישה ואם באשר היא, החינוך הברור לגבולות הגוף והשפה יסתדרו בתוך קהילת החינוך הביתי, שנדמתה לי באותו הזמן כקהילה סגורה, מתגוננת ובועתית שהגישה השולטת בה היא אנסקולינג. הרגשתי יוצאת דופן ולכן הפסקתי לכתוב, ולקח יותר משנתיים עד שהעזתי להגיע למפגשים באופן קבוע. באותו הזמן, בכל מרחב פמיניסטי ואקטיביסטי, הרגשתי צורך ללחוש את הנכונות לחינוך ביתי, כי זה לא חברתי, כי זו פריווילגיה, כי אני נשארת בבית עם הילדים, במקום לעבוד, במקום "לפרוח", במקום להביא "ים" כסף הביתה.

אני לא יודעת אם קהילת החינוך הביתי השתנתה, או שהייתה זו נקודת המבט שלי, שהפכה למורכבת ומעמיקה יותר, או שפשוט הזמן שעבר הביא עמו חוויות חדשות והיכרות עם מגוון אימהות. אבל עם הזמן, תחושת התלישות וההתנגדות התרככו. הרגשתי בטוחה יותר לדבר במסגרות של חינוך ביתי על נושאים של מגדר, פוליטיקה, מלחמה ושלום, דיכוי והעצמה של נשים. שתי תפיסות העולם התקרבו והתיישבו, זו לצד זו, וזו בתוך זו: אני עושה חינוך ביתי כי אני מאמינה שאורח חיים זה, יאפשר לי להביא לידי ביטוי את מקסימום תפיסותיי הפמיניסטיות, ולא למרות זאת. אני נשארת בבית עם ילדותי, ולא עובדת ומתפתחת, כי אני מאמינה ששם זה המקום הכי טוב בשבילי, הכי מעצים וכי אני לא רוצה לשחק את המשחק, הכלכלי שהחברה דוחקת אותי אליו.

האם, הבת והעולם כולו

במרכז האימהות הפמיניסטית שלי ובמרכז החינוך הביתי שאני עושה, ניצבים למעשה אותם הערכים שמתגלמים בדגש על: האם, הילד/ה, והחברה. אימהות פמיניסטית, רואה באם כסובייקט, האם היא אישה, בעלת צרכים, רגשות ומחשבות. האם אינה רק כלי שרת בעבור ילדיה ובעלה והאימהות היא לא תפקיד מוגדר, אלא מרחב של עשייה, למידה, התפתחות, אחריות, והשפעה. כמו האם, כך גם ילדיה, בעלי דעות, צרכים, יכולות וגם להם שמורה הזכות להשפיע ולקחת אחריות על חייהם ועל חיי המשפחה. האם לא באה על חשבון ילדיה, וילדיה אינם באים על חשבונה. בחברה המערבית ובכלל, אימהות וילדות נתפסות כחלשות, ללא דעה, ללא יכולת השפעה, ללא כוח כלכלי וללא ידע מספק. "בתרבויות הפטריארכליות, הקפיטליסטיות והגזעניות, המבוססות על שליטה, לילדים אין זכויות […] התנועה הפמיניסטית היא התנועה הראשונה לצדק חברתי שהצביעה על העובדה שאנחנו חיות בתרבות שאיננה אוהבת ילדים, שרואה בהם רכוש של ההורים, הרשאים לעשות בו ככל העולה על רוחם" (בל הוקס, פמיניזם זה לכולם, הוצאת ספרות עכשיו 2002). בחינוך הפמיניסטי שלי, חשוב לי לשים דגש על זה שהצרכים והזכויות של האם, הילדות והילדים עומדים במרכז, בניגוד למה שהולך בחברה, בניגוד למה שהולך ברוב המשפחות.

בדומה לחינוך הפמיניסטי, גם בחינוך הביתי, נוצר דגש על הצרכים של האם וילדיה. הילדים משתלבים בחיי המשפחה כחברים מן המניין, הם אינם נשלחים למסגרות, הם נחשפים לחייה של האם במלואם, עם הקשיים שבהם ועם הדברים הנפלאים שבהם. ברגעים של מאמץ וברגעים של מנוחה. וכך גם ההפך. האם נחשפת לילדיה ולמגוון הצרכים, הרצונות והדעות שלהם, בכל שעות היום, תוך כדי החיים ולא בזמן קצוב, בין 16:30 ל19:00 ובימי שבת. ההגעה למפגשים מעצימה עוד יותר את הקשר שבין אימהות ככלל לילדים, מחוץ למסגרות ומחוץ לגבולות של דיכוי: במפגשים הילדים והילדות נחשפות למגוון רחב של אימהות, מגוון רחב של מבוגרים משמעותיים, עם צרכים, תגובות, ורגשות, שפשוט נמצאים שם, לא תחת מסכות של מקבלי שכר בחוזה קיבוצי.

הקודקוד השלישי במשולש הערכים שמוביל את החינוך הביתי והפמיניסטי שלי הוא החברה. כשאני אומרת "חברה", אני מתכוונת לקונטקסט החברתי בו החיים מתקיימים. החינוך הביתי והחינוך הפמיניסטי שלי לא מתקיימים בבועה מנותקת מהיום יום החברתי והעירוני, ומצד שני, בעזרתם אני מגנה עלינו מפני הקושי והדיכוי שבמציאות החברתית בה אנחנו חיות, ובעזרתם אני גם מנסה לשנות את המציאות סביבנו. אני זוכרת את האימה שהרגשתי, בימים שהייתי חולה וישבתי על החלון עטופה בשמיכה, ובדיוק בשעה שמונה, אחרי שנשמע הצלצול מבית הספר הקרוב, הרחוב הפך לשקט יותר. הרגשתי כאילו אני נמצאת בעולם שלא שייך לי, הרגשתי אורחת בעולם של מבוגרים בלבד. הילדות שלי חוות את החברה ואת הרחוב, בכל שעותיו, הן לא אורחות בעולם של מבוגרים, הן שותפות שוות, הרחובות שייכים גם להן. הילדות שלי חוות את הפנסיונרים שנוסעים למגדל המאה בעשר בבוקר, את כל סוגי התורים בדואר ובבנק, את המתעמלים בגינות, ואת ההומלסים לפני שהתעוררו. אני בוחרת לחנך את הילדות שלי בתוך הקונטקסט החברתי, תוך תיווך מתמיד של המציאות. הן לא מסתובבות ברחוב לבד, אנחנו הולכות בו יחד, לומדות אותו יחד, ומפגינות בו יחד. אנחנו מסתכלות על הפוסטרים של הדוגמניות, ומדברות שעות על מיתוס היופי, על עוני ועל עושר, על סוגי משחקים וסוגי חנויות, על כל שאנחנו פוגשות, על הילדות והאימהות השונות בגינה ובעיקר, על מה אפשר וצריך לשנות במציאות בה אנחנו חיות.

לסיכום, התהליך של המפגש בין החינוך הביתי לבין אורך החיים הפמיניסטי, הוא תהליך שלא נגמר ובכל יום אני מוצאת חיבורים חדשים ומגלה מורכבויות שלא שמתי לב אליהן עד כה. חינוך ביתי הוא לא בהכרח פמיניסטי, ואורך חיים פמיניסטי לא מחייב בחירה בחינוך ביתי. אך במקרה שלי, השילוב בין השניים הוא הדבר הכי נכון, הכי מרתק והכי מרגש שיכול להיות. גם החינוך הביתי וגם אורח החיים הפמיניסטי, מהווים שדות גמישים של מחקר שינוי, ובעיקר, התנגדות למציאות הקיימת, למסגרות המגבילות, לדיכוי, לניצול ולחוסר הצדק, של קבוצות מוחלשות, של אימהות ושל ילדות וילדים.