טיפוח המיניות הבריאה

מאת: צילי פז-וולק

*בכתיבה, בהתייחסות לילדים, השתמשתי בלשון זכר יחיד ורבים לשם הנוחות בלבד.

שנים רבות התנדבתי ועבדתי במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, ובמקביל כתבתי גם דוקטורט בנושא. בעשור מכריע של חיי, בעת שהפכתי לאם וילדתי שלושה ילדים, הייתי מוקפת בפגיעה, ובדיון הער והוותיק, והמדכא לעתים, כיצד ניתן למנוע אותה ולהתמודד עם נזקיה לאחר שהיא מתרחשת.

בכדי לנשום בחופשיות בתוך המערכת שיצרתי לעצמי, וכחלק מההתמודדות האימהית שלי עם הנושא, השקעתי לא מעט מחשבה דווקא בערוץ המקביל, והלא פחות חשוב, שבו מתחוללת מיניות בריאה, שמחה, סקרנית ומספקת. תהיתי איך בעולם שבו פגיעה מינית מתרחשת בכל מרחב, כולל הבית האמור להיות בטוח, מגדלים ילדים בריאים מינית, נטולי פחדים ותסביכים, שעדיין יודעים לשמור על עצמם ומבינים מתי ההתנהגות המינית של האחר פוגעת ואמורה להידחות.

מצאתי שבעוד הפגיעה, כולל הלפני והאחרי שלה, היא נושא נחקר ועשיר בפרסומים מכובדים וראויים, הנורמה הבריאה אינה כזו. את הפרסומים הקיימים מצאתי נגועים בשלל תיאוריות פמיניסטיות (מה שלרוב לא מרתיע אותי, בתור פמיניסטית בעצמי), במיני הפחדות ובמיקוד גדול באברי המין במקום בגוף השלם. כלומר, השיח על המיניות הבריאה רק לעתים נדירות עומד בפני עצמו. בשאר הזמן הוא בעצם נגזרת של ההנחות הנוגעות לפגיעה מינית, והוא צומח על רקע ההבנה שהפגיעה היא בכל מקום ולכן צריך לפחד, להזהיר, לשמור ולמנוע. ומה שנמנע בעיקר – היא המיניות הבריאה.

בכתיבה כאן אני משתפת בכמה רעיונות, חלקם תיאורטיים וחלקם מעשיים, וכולם נוגעים לחיים המשותפים בבית. את ההתמודדות עם המיניות מחוץ לבית אשאיר למאמר הבא.

השיתוף מגיע מנקודת מבטי כאם ולכן הוא אישי, אולם חשוב לזכור שהמיניות של ילדינו היא נגזרת של כל מבוגר משמעותי שמטפל בילדים, החל מאב או אם נוספת, דרך סבים וסבתות או דודים ודודות שמבלים זמן רב עם הילדים. גם את הדינמיקה עם הגורמים הללו סביב נושא המיניות אני משאירה לעת עתה מחוץ למאמר הנוכחי, ומוסיפה עוד תת פרק עתידי למאמר הבא.

ההבנה הראשונה שלי, והטריוויאלית ביותר, היא שאין לצפות שהיחס של ילדיי אל המיניות שלהם יהיה שונה בהרבה מהיחס שלי ושל האיש שאיתי אל המיניות שלנו – כל אחד בפני עצמו ושנינו ביחד. כלומר, שבמקום בו אנחנו חשים מבוכה, או בושה של ממש או אשמה או רתיעה או פחד, שם היא תימצא בסיכוי גבוה גם אצל ילדינו. אם המגע בינינו כהורים אינו קיים, או שהוא מהוסס וחרד, צפוי שהתדרים הללו יירשמו בסופו של דבר גם אצל ילדינו. לו נזקקנו לסיבה טובה לטפל במיניות שלנו – הנה היא. כמו כל שדר אחר שלנו, מילולי או שלא, גם המיניות שלנו מטיילת לה הלאה, לטוב ולרע.

מעבר לטיפול המבורך בנקודות הללו, אפשר, מהצד הבריא, פשוט לטפח מבט חומל על העצמי המיני, ולשים לב אליו כשהוא קופץ בצורתו המאתגרת, זו שעוצבה לאורך השנים גם בחוויות הפחות טובות שחווינו. לראות את הדרך שבה העצמי המיני הפגוע גורם לנו להגיב, בפחד או בלבול או מבוכה או תוקפנות, ולסמן אותו בדיוק כפי שהוא – הנה העצמי המיני הפגוע שלי, מבקש להגיב גם הוא. לשמוע אותו ולהמשיך לחפש גם קולות אחרים שיש בי, מבוהלים פחות, או אפילו שמחים וסקרנים. להתבונן בריבוי הקולות שיש בתוכי, כך שהעצמי המיני הפגוע (אם קיים אחד כזה) יהפוך להיות חלק ממערך של מיניות המדברת בכמה קולות, ולא ישתלט על הדיון הפנימי שלי.

מתי אנחנו נפגשים בדרך כלל עם המיניות של ילדינו?

כאשר הם נוגעים באברי המין של עצמם או מבקשים לגעת באלו של אחרים, כולל שלנו ההורים, או כאשר הם שואלים אותנו (או בסביבתנו) שאלות ישירות הנוגעות למיניות בכלל או זו שלנו, ההורים.

מחשבה מקדימה לעניין המגע – בתרבות שלנו, ובעיקר במחשבה המגדרית, נהוג לסמן את המיניות דרך אברי המין. כאשר אברי המין לא מעורבים קל לנו לחשוב שהמיניות איננה ואין צורך להתייחס אליה. כאשר אברי המין נוכחים, לכאורה אין מנוס מהתייחסות למיניות.

האומנם כך?

לגישה הזו יש בעיקר חסרונות, ולדעתי, הבסיס של המיניות הבריאה טמון בהתייחסות לגוף השלם כמיני. קודם כל אצלנו, ההורים, ומשם אצל ילדינו.

כאשר אברי המין מקבלים את כל היחס המיני, הם מסומנים כמרכזי עונג מיוחד וזוכים כך למשמעות עצומה. כאשר אברי המין חס וחלילה נפגעים, בכוונה או בטעות, השבר גדול במיוחד בשל המשמעות שהונחה עליהם, כאילו כל המיניות נפגעה ביחד איתם. אי לכך, תזכורת להיות הגוף כולו מיני, בכל גיל וכל הזמן, משחררת את העוקץ של המיניות המוכרת לנו מהתלות באברי המין. היא משחררת את המחשבה שיש שם משהו חריג לטובה או לרעה ובמקום זה מסמנת את הגוף כולו כמקור לגיטימי לעונג מיני.

איך מעודדים את התפישה הזו במעשה?

באופן פרדוקסלי, שמים לב לאברי המין, ולחשק שלנו להעיר ולפעול דווקא כאשר דברים קורים סביבם. כאשר ילד נוגע באברי המין של עצמו או מנסה לגעת באברי המין של אחרים. כאשר ילד מגלה סקרנות במבט חודר לאברי מין חשופים סביבו או כאשר הוא שואל שאלות ישירות על אברי המין של אנשים המוכרים לו.

התגובה המבוגרת האוטומטית אצל רבים היא מבוכה או בושה, שעוברת מיד אל הילד, גם אם באופן בלתי מילולי. הרבה פעמים עולה הרצון שהדבר לא יהיה, יתבטל, ואבר המין המדובר לא יהיה מדובר או נוכח או תובע התייחסות.

זהו המקום שבו אפשר לעצור לרגע, למחשבה לפני תגובה כלפי התנהגות או לפני מענה לשאלה. העצירה הקטנה הזו יכולה להסתיים בכל מיני דרכים לגיטימיות באותה מידה, אבל חשוב שתהיה בה נתינת הדעת על מיניות הגוף כולו ועל הכפתור שנלחץ אצלנו, כהורים, כאשר אברי המין מקבלים נוכחות פתאומית.

ילדים רבים זוכרים היטב את תגובת הוריהם, השלילית בדרך כלל, לאוננות שלהם בגיל צעיר (גם כשהיתה פרטית אבל נחשפה פתאום, וגם כשהתרחשה ברחבי הבית). רבים גם זוכרים את משפטי המחץ כלפי מגע משחקי פשוט באברי המין, או התגובות הבלתי אוהדות כלפי הניסיון לשוטט עירומים. הזיכרון לרוב מורכב מהפסקה והסתרה. הפסקה של המגע או של הניסיון למגע, והסתרה של אברי המין הנחשפים.

מה יקרה אם לא נתערב במגע של הילדים בעצמם? אם נרשה אותו בלי להעיר עליו או להגיב, או אם נמשיך לעסוק בעניינינו כאילו לא קרה דבר, כאילו העביר הילד את ידו בשיער ראשו או ליטף את ידו…

וכאשר רוצה הילד לגעת בשלנו, מה עושים?

מותר לאפשר את הסקרנות הזו עד תומה (במגע) ומותר גם לאפשר את עצם הסקרנות בלי המגע. ובכל מקרה, להכיר באופן מילולי בסקרנות הבריאה הזו, בלי בהלה, ולהחליט במקום מה אני, כהורה, מסכים לקבל ועד כמה. ומותר גם לבחון את המניעים שלי ואת מקור קבלת ההחלטה. האם אני מסכימה למגע הזה מתוך ציפייה לעונג (כן, חובה לשאול גם את זה, ומוטב לענות בכנות)? האם אני מסכימה מאחר שאיני יודעת מה לענות ואין לי דרך הגיונית למנוע מגע שבעצם לא רצוי לי? האם אני דוחה את המגע רק בגלל שאני עצמי שבויה בתוך איסור חברתי? האם אני דוחה אותו כי הוא מביך אותי?

כל תשובה טובה, והמודעות כלפיה חשובה ממנה בכל מקרה. אז לשאול. ולענות בכנות. ולתהות לרגע האם המניע שלי מוצא חן בעיניי או שמא מוטב לי לשקול אותו מחדש, שהרי הבקשה למגע (אם לא תדחה בצורה ברוטלית) סביר שתשוב ותעלה, ויש בתוכה חן ויופי והיא יוצרת את הבסיס לבקשות מגע עתידיות. דחייה חזקה או לא מנומקת תיצרב בזיכרון, לעתים באופן טראומתי.

חשוב לי לציין שאיני מעודדת כאן הורים לקחת חלק במגע מיני עם ילדיהם, אלא להכיר במיניות של המגע, ולחשוב מראש, ותוך כדי, על ההשלכות של התגובות שלהם על המיניות הבריאה של ילדיהם ככוללת מרכיב של סקרנות וגילוי, רצון לגעת ורצון לקבל מגע.

ענייני מגע נוספים עולים בין אחים ואחיות, והדבר מקבל משמעות מיוחדת כאשר פער הגילאים הוא כזה, שבו לאחד הילדים ישנה הבנה עמוקה יותר של מיניות מזו של הצד השני. כלומר, כאשר לפחות אחד מהילדים המעורבים מפגין התנהגות מינית ברורה.

משחקים מיניים עלולים לגרום לבהלה לא מבוטלת אצל הורים וצורך דחוף להפסיק את המשחק. בהקשר הזה חשובה מאוד התערבות, אולם לא בהכרח מהסוג המקובל, המפסיק והאוסר. ההתערבות במשחק יכולה לכלול אופי בודק, המכוון את הצד הפעיל יותר לחקור את תגובות הצד השני.

כאן חשוב לומר שלמיניות הבשלה, שלא בגילאי הילדות המוקדמת, יש כבר ריח וטעם משלה. אפשר לנסות להכחיש את המיניות הזו, אך הדבר לא יגרום לה להיעלם. גם אנחנו, כמבוגרים, יודעים היטב לחוש במיניות. זוהי נוכחות ברורה מאוד עבור אנשים בריאים, אולם הלמידה החברתית של רובנו מבטלת אותה בהינף יד. "זה בטח לא זה". "זה בטח לא מה שאני חושבת".

ובכן, זה כן זה. זה כן מה שאת חושבת. בעומדי מול אינטראקציה מינית יידלק בי האור שמסמן למוח שלי ולשאר הגוף שהמיניות נוכחת. הבחירה שלי לגבי עיבוד המידע הזה היא כבר סיפור אחר, אבל מן התחושה הברורה אי אפשר לחמוק.

אי לכך, כאשר אנחנו ניצבים מול ילדינו, ונדמה לנו שאחד הילדים מפגין באופן בולט את המיניות שלו, קיימת סבירות גבוהה מאוד שכך אכן הוא הדבר.

סיטואציה כזו אמורה, לדעתי, לחדד את התפקיד שלנו במתן כלים להתבוננות באחר ובתגובותיו, והדבר צריך להיות מדובר ומונחה – לבדוק אצל האחר איך נראים פניו? מה אומרת שפת הגוף שלו? זה נעים לו? איך יודעים בעצם? אולי כדאי לשאול אם לא בטוחים? ואת המידע המדובר הזה אפשר לאמת או להפריך בשאלה נוספת אל אותו "אחר" שהתנהגו אליו באופן מיני. לעודד שיח פתוח ומדויק שמבהיר מה נעים ומה לא. הערך של דיאלוג פתוח שכזה גבוה מאוד, ומכין את הקרקע לפעם הבאה שבה לא יהיה הורה נוכח בשעת התרחשות הסיטואציה הזו.

ואחרי כל זה, מה עושים אם לכולם נעים מאוד, ואני כאמא עדיין מבוהלת או נרתעת מהאפשרות של מגע מיני בין ילדיי?

כאן עומדת לי הבחירה האם לתת מעמד לטאבו החברתי או להימנע מכך. את הטאבו החברתי על מגע מיני בתוך המשפחה אני יכולה להציג לילדיי בדרכים מגוונות. אני יכולה להציג אותו בתור עמדה חברתית ולהסביר מה עומד מאחוריה. אני יכולה להציג אותו כעמדה אישית שלי. אני יכולה להתדיין על המשמעות של הדבר ועל ההשלכות שלו בתוך המשפחה שלנו, ויש עוד…

נטייה הורית מוכרת בנוגע למיניות היא לקבוע מסמרות (מסוג "כך עושים", "כך לא עושים") או להתחמק מהדיבור כולו. דרך ביניים יעילה היא לדבר ולדבר בלי שום צורך להגיע למסקנה התנהגותית (לבד מאיסור על פגיעה), כך שמהות ההתמודדות עם המיניות תהיה עצם הדיאלוג בכל פעם מחדש. מטרת העל היא טיפוח המיניות הבריאה והסקרנית, והמטרה שתחתיה היא מניעת פגיעה באחר שלוקח חלק בהתנהגות המינית המדוברת. המטרה השלישית תהיה הקניית הרגלים לשמירה על העצמי המיני מפני נזק שהאחר עלול לגרום, בטעות או בכוונה.

ומה עושים עם כל השאלות? איך באמת נוצרים ילדים? ודרך איפה הם יוצאים? נשיקות עם הלשון זה לא מגעיל? ואיך מונעים הריון כשלא רוצים עוד ילדים? ומה עושים אם נכנסים להריון ולא רוצים אותו?

לשיחות הללו ישנם שני מימדים. הראשון הוא זה שבין ההורה והילד. השני, במשפחות בהן יש יותר מילד אחד, הוא זה שבין השיחה עצמה לאוזניים קשובות נוספות. מה עושים איתן? זה מתאים לגיל של האוזניים הנוספות האלה?

אני מציעה לענות על כל שאלה שהיא כמיטב היכולת ובאופן כמה שיותר אישי, בלי שום התחשבות באוזניים נוספות ובלי לסנן החוצה שום מידע שהוא, בהינתן שמטרת העל היא לעודד סקרנות ושמחה ולא להפחיד או להרתיע. הורה שמוכן להעמיד את המיניות של עצמו לדיון משדר בכך מסר חשוב לילדים בנוגע למהות של המיניות כלגיטימית. המעבר הנוח יותר לתיאוריה ולהסברים מלומדים, כאילו כל זה לא ממש נוגע לאבא או אמא, היא תוצר של הגנה ויצירת פרטיות מול הילדים. מדובר, כמובן, בבחירה לגיטימית לחלוטין, אולם לטעמי יש לה מחיר ביצירת הרחקה של נושא קרוב מאוד.

ילדים יודעים היטב לרמוז לנו, או לסמן באופן מפורש, כאשר השיחה הסתיימה והם אינם רוצים בה עוד. הם ידעו להחליף נושא, לקום וללכת, לבקש משהו או לצחקק. זהו סימן בשבילנו לעצור. העצירה יכולה להיות רגעית או מוחלטת, ואין זה משנה אם הגענו לאמצע המשפט או שבדיוק נשאר החלק הכי חשוב להסביר.

במקום להניח (בדרך כלל, בטעות) מה הילד שלנו רוצה לשמוע ויכול להכיל, מוטב לתת לו פשוט להסביר לנו בעצמו, בדרכו שלו. וכך גם לגבי אחים ואחיות בגילאים אחרים, שידביקו אוזניים סקרניות לשיחה הזו. יכול להיות שיגלו השתתפות פעילה ויכול להיות שיקומו וילכו.

בכל מקרה, השיחות הללו חוזרות על עצמן בגילאים שונים, כאשר חלק מהמידע נשכח ונדרש מחדש וחלקו מבקש הבהרה או העמקה.

איך אפשר להתכונן לשיחה הזו, במידה ואנו צופים שהיא תאתגר את גבולות הסבלנות או המבוכה שלנו?

קודם כל, כדאי לזהות חסמים בדרך לפתיחות מלאה. למשל, גיליתי על עצמי שקל לי מאוד לנהל שיחות כאלה בהיעדר מבוגרים אחרים בסביבתי. כאשר אני לבד עם ילדיי שום שאלה לא תביך אותי. בנוכחות מבוגרים אחרים, מבוכתם הצפויה תקשה עלי להתרכז בעיקר. כך שכאשר עולה שאלה בנושא בנוכחות מבוגרים אחרים, סביר שאומר שזה חשוב ומרתק ונדבר על זה ממש תכף. בהזדמנות הראשונה שאמצא אעלה מחדש את הנושא ואבדוק האם יש בו עדיין עניין.

הורים אחרים מוצאים שקל להם יותר לנהל שיחות כאלה בחושך והם מכוונים אותן לשעת ההשכבה. יש מי שקל לו לנהל שיחה כזו תוך כדי פעילות אחרת ועדיף מחוץ לבית, כמו טיול משותף או רכיבה על אופניים. כלומר, לעתים החסמים הם טכניים ונוגעים לתנאים הסביבתיים ולאו דווקא לתוכן עצמו. כדאי לשים לב לכך ויש דרך קלה לבדוק זאת בעזרת דמיון מודרך.

דמיינו את עצמכם מנהלים את השיחה הזו ועונים על השאלות הללו. היכן היא מתרחשת? איפה אתם נמצאים? מי עוד נמצא איתכם? מהאופן שבו בניתם את הסרט הזה בראשכם תוכלו לדעת מה יקל עליכם ויעודד פתיחות. לדעתי, מוטב לנהל את השיחה הזו בנחת ובפתיחות במועד מעט מאוחר יותר, מאשר לדחוק אותה באי נוחות לרגע שבו היא עולה.

כלי נוסף יכול להימצא בניהול של שיחה כזו על הכתב, עוד בטרם השאלה עולה. כתיבה תקל מאוד לראות מה תקוע ומה זורם, מה מבקש תשומת לב, מה נדחס לתוך מושגים עקומים או ילדותיים והיכן איני נותנת אמון בהבנה של ילדיי. בכל פעם שאקרא את מה שכתבתי, ואולי אפילו אשכתב אותו, יעלה הסיכוי שבזמן אמת אצליח לענות להם באופן מדויק יותר. את המבוכה והבושה אשאיר כך על הנייר.

ומה לגבי היעזרות בספרים ייעודיים, המסבירים לילדים את מה שלנו קשה להסביר? מצד אחד – בטח, למה לא? מצד שני – האם גם נושאים אחרים שבהם אתם בקיאים לגמרי אתם מסבירים בעזרת ספרים? אם השימוש בספר נעשה מתוך מבוכה וקושי, אין לצפות שהמבוכה והקושי ידלגו מעל ראשו של הילד. להפך – המבוכה והקושי יהיו נוכחים אך לא מדוברים. כדאי, לכן, להרהר בינינו לבין עצמנו בטרם קריאה, ולוודא שההקראה איננה סוג של קביים, אלא תוספת מצוירת וכתובה למה שיכולנו לומר בכל מקרה בעצמנו.

ואם כבר בענייני קריאה עסקנו – המיניות נתפשת אצל רובנו כמשהו שאינו דורש ידע מיוחד או חקירה תיאורטית, אך לעתים, מחקר שכזה עשוי להיות מאיר עיניים. כיום ניתן למצוא יותר ויותר חומר כתוב היטב על הפעילות ההורמונלית של הגוף בהקשר המיני, על המיניות הגברית, על שיטות טבעיות לכניסה להריון או מניעת הריון ועוד. חומרים אלו, שפעם היו נגישים פחות, נובעים מתוך חשיבה על המיניות הבריאה ומעודדים אותה, ולכן הם עשויים להקנות לנו ידע רב ערך ואיתו – תחושה גוברת של ביטחון, שמתוכה יהיה קל יותר לשוחח עם הילדים.

איך לסכם? בקלות רבה:

נסו לאפשר את מה שקורה ממילא, אלא אם אתם מזהים פגיעה או צופים אותה בסבירות גבוהה.

במגע עם מה שקורה ממילא נסו להתערב כמה שפחות (שוב, בהיעדר פגיעה) ובעיקר להגיב כאשר אתם נשאלים או מתבקשים לקחת חלק.

התגובה עצמה כדאי שתהיה במודעות עצמית כמה שיותר גבוהה (למניעים, והחבילה הפרטית שהגב סוחב) עם כמה שיותר רכות וכמה שיותר כנות. קודם כל כלפי עצמכם…

מסקנה – טיפוח המיניות הבריאה לא שונה מטיפוח כל פן בריא אחר במכלול השלם של הילדים שלנו. לפעמים, בטעות, אנחנו שוכחים את זה. אז באתי להזכיר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על טיפוח המיניות הבריאה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    נושא מאד חשוב שיש נטיה להדחיקו.
    להורים רבים מאד, לא נח לדבר על מיניות עם ילדיהם.
    לרב גם אין ידע כיצד לגשת לנושא מול הילד, בכל גיל.
    ביה"ס אינו תורם דבר להורים, שלא לדבר על הסבר לילדים.
    לא מתקיימים מפגשי מבוגרים, בהם ניתן לדבר על מיניות בהתיחס לילדים.
    ועוד ועוד ועוד……………….

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s