מחשבות (ועובדות) על עירום

מאת: רני כשר

 פתיח

נסענו לבניאס. מצאנו מקום בצד השני של הנחל, שהגישה אליו היא רק דרך הנחל. פינה נסתרת שאם מישהו יגיע אליה, נדע זאת מראש.
היה חם. אני התפשטתי ונכנסתי למים.
ילדיי, חמש ושבע, נכנסו למים עם בגד-ים. אף אחד מהם לא ייחס לעירום שלי חשיבות. הם רגילים לראות אותי רוחץ בירדן ללא בגדים.
הצעתי להם להתפשט גם-כן, שהרי אף אחד לא יכול לראות אותנו כאן.
הם סירבו בנימוס.
ידעתי שאין טעם לנסות לשכנע אותם.

בנקודה זו לא הצלחתי "לסחוף" אחריי אף אחד מבני משפחתי.
האמת – גם כמעט אף אחד מקהילת "באופן טבעי".
גם בפינות "מוגדרות" בפארק הירדן, בהם יודעים שאפשר להתרחץ עירומים – מעט מאד מבני הקהילה אוזרים אומץ ומתפשטים.
למה זה נראה לי חשוב?
למה אני מאמין שהדבר יכול להביא רק טוב לנו ולילדינו?
על כך – במאמרונצ'יק זה.

סצנה אחרת, מדומיינת  אך ריאלית ונכונה היסטורית)

המקום: עיר הבירה החדשה של מצרים –אחתאתון, כ-300 ק"מ דרומית לקהיר של היום, הגדה המזרחית של הנילוס.

תאריך: חודש פברואר 1356 לפני הספירה.

המלך אָחֶנְאָתוֹן מלך מצרים, ביחד עם אשתו-שותפתו למלוכה המלכה נֶפֶרְטִיטִי, יוצאים לגינת הארמון לעוד יום עבודה מהנה. במבט מקרוב מסתבר שהמלך אינו לובש מאומה. כך גם המלכה. כאשר המשרתים מביאים להם את ארוחת הבוקר, אותה הם סועדים במשטח חשוף לשמש בין עצי התמר הגבוהים, אפשר לראות בבירור שגם הם עירומים. מאוחר יותר מצטרפות לסעודה גם שתיים מבנותיהן של הזוג המלכותי, וגם הן ללא בגדים כלל.

לאחר הסעודה הם פונים אל השמש, מודים לה על החיים שהיא נותנת, על הטוב שהיא שולחת אלינו, ונכנסים אל הארמון כדי לקבל את הנתינים בבקשותיהם ובטענותיהם.

גם זה – בעירום.

מאוחר יותר נקבעה לנפרטיטי פגישה ארוכה עם הפסל המלכותי. הוא אמור לפסל פסל בדמותה, אך את הראש בלבד.

אף אחד מהם לא ידע, שפסל זה יהיה כל-כך מפורסם 3300 שנים לאחר מכן, ושהיא תחשב למלכה המצרית היפה ביותר הידועה לנו כיום.

 

המלך אחנאתון – מקדם העירום הציבורי הראשון?

המלך אחנאתון התחיל את מלכותו כאיש צעיר וחולמני בן עשרים וארבע (שמו המקורי היה "אָמֶנְחוֹתֶפּ הרביעי") בשנת 1362 לפני הספירה, וכיהן כמלך מצרים במשך כ-20 שנה, ביחד עם אשתו נֶפֶרְטִיטִי (שפִסלה המפורסם מוצג כיום במוזיאון הישן בברלין). הוא הנהיג מהפיכה דתית, כמעט מונותאיסטית, שהאל היחיד בה היה גלגל השמש (אָתון), שהוא היבט נוסף של אל השמש רָע. הוא אסר על הכהנים המצריים להמשיך במלאכתם בעבודת האלים הרבים שהיו, כולל צלמיות בבתים פרטיים. כדי להתרחק ממרכז הכוח של הכהנים, הוא העביר את עיר הבירה מנֹא אמון (כיום לוקסור) לעיר חדשה שהקים ליד הכפר "עמרנה", שקיבלה את השם "אחתאתון". לאחר מות נפרטיטי ומותו של אחנאתון, עברה המלוכה לחתנו (בעלה של בתו) שביטל את המהפיכה, ונקרא "תות-אנח-אמון".

כדי לקבל את הטוּב של השמש, דגל אָחֶנְאָתוֹן בטוב שיש בטבע, והנהיג עירום ציבורי ופומבי כדי לקבל את קרני השמש למען בריאות גופנית ונפשית. בתקופתו מצרים הפסידה שליטה על שטחים שונים בעקבות המנעותם של המלך והמלכה להכנס למלחמה, ובעקבות כך קופת המלך הלכה והתרוקנה.

בלוחות החימר שנתגלו בה בשנת 1887, מצויירות סצנות ריאליסטיות רבות בהם נראים המלך והמלכה, וכן אנשים נוספים בארמון, אוכלים סעודות שפע ושותים יין, מבלים בארמון, בגני הארמון ובבריכות השחייה, כל זאת כשהם עירומים או לבושים בבדים כמעט שקופים. הלוחות התגלו בתקופה הויקטוריאנית, ולכן היה קשה מאד לחוקרים לקבל את הדבר

יש חוקרים המתארכים את יציאת מצרים עם תקופת שלטונו, אחרים טוענים שאחנאתון היה מבשר המונותאיזם (רעיון שקודם ע"י זיגמונד פרויד בספרו האחרון "משה האיש ואמונת הייחוד"), ויש אפילו כאלו שמזהים את אחנאתון עם משה עצמו.

 

מעט על ההיסטוריה של העירום

הסיפור של אחנאתון ונפרטיטי הוא הזדמנות להביט על סוגיית העירום מעט מלמעלה ולצדדים, כדי לקבל מעט פרספקטיבה. כמו בנושאים רבים שאנו עוסקים בקהילת "באופן טבעי", בתחילה נדמה לנו שהאמונות והדעות שאנו מחזיקים יושבות היטב על ההיגיון והאמת, אך כשאנו מתחילים לחפור אנו מוצאים שאלו בסך הכל בחירות תרבותיות, שלעתים נקלענו אליהם במקרה.

לעירום בחברה המערבית כיום יש כמעט אך ורק קונוטציה מינית, אולם לא כך היה בעבר.

אם ללמוד על שבטי הלקטים-ציידים מאלו המעטים שנותרו, ברור שלפחות באזורים החמים והנעימים, הלבוש שימש תמיד כאביזר קישוטי ופולחני, ולא כהכרח המציאות. שבטים אפריקאים, אוסטרליים, ובוודאי ממרכז אמריקה, אינם רואים בעירום סוגיה מינית אלא עניין של נוחות.

אבל גם בתרבויות יותר "מפותחות", כמו מצרים העתיקה (לפחות ב-20 שנות שלטונו של אחנתון…), יוון העתיקה, ואפילו בשבטים נורדים צפוניים – גוף האדם מקבל כבוד וייקר לא בשל היותו סקסואלי, אלא בעצם היותו… אנושי.

 

עירום ביוון העתיקה

ביוון העתיקה קידשו במשך תקופות ארוכות את בריאות הגוף ביחד עם בריאות הנפש, ואלו התבטאו (לפחות בקרב שכבת האזרחים) בספורט, רחצה במרחצאות, דיונים וויכוחים לחידוד החשיבה, וגם אוכל טוב (למרות שבמקרים אחדים היו כאלו שאכלו קצת יותר מידי…).

בנוסף הם קידשו את שלמות הגוף, מה שגרם בסוף התקופה היוונית לגזרות אדריאנוס על היהודים למניעת ברית המילה [טקס שאומץ ע"י היהודים דווקא מ… הכוהנים המצריים במצרים]. אבל עוד קודם לכן (ואולי בגלל זה), נהגו יהודים "למשוך בעורלתם" כדי שיוכלו להיות אזרחים מן השורה ולהיראות כמו יוונים. היו אלו המתייוונים, אשר כחלק מקבלתם לאזרחות היו חייבים לעסוק בספורט בעירום, והיות שהמילה עד אותה תקופה היתה קיצוץ "מינורי" של קצה העורלה, הם היו יכולים "לשחזר" את העורלה ע"י משיכתה ומתיחת העור עד שנראה כאילו הם בעלי עורלה שלמה. בעקבות מנהג זה תיקנו החכמים את תקנת ה"פריעה" ["מל ולא פרע כאילו לא מל"], שהיא קיצוץ כל העורלה מבסיסה, וכך לא יכלו עוד היהודים "להפוך" ליוונים (ואלו הפסיקו ללעוג להם ולקרוא להם "קצוצי עורלה")

אינני בטוח שהרתיעה מעירום אצל היהודים קשורה דווקא לכך, אבל עובדה היא שבתרבויות בהם יש חשיבות לגוף כפי שהוא, וההתייחסות אליו איננה רק מינית, נמנעים מלפגוע בו בכל צורה, בוודאי לא בצורה של קיצוץ איברי המין. לא אמשיך לדון בסוגייה זו, אולם ברור שיש קשר בין ההתייחסות התרבותית לגוף, ובעיקר למיניות הגוף, לבין הטקסים והמנהגים הקשורים בדיכוי היצר המיני, בין אם אצל נשים (לדוגמא, מילת נשים, או החשיבות הניתנת לקרום הבתולין) או אצל גברים (לדוגמא, מילת גברים רפואית, שהתפתחה בתקופה הויקטוריאנית, ובמקורה נועדה למנוע אוננות).

 

עירום ומיניות בתרבויות המזרח

ההתייחסות לגוף האדם כמשהו חשוב ומכובד היה קיים גם בתרבויות המזרח, הן בהודו והן ביפן וסין, אם כי בכל מקום ההקשר היה מעט אחר. בחלק מהמקרים ההתייחסות למיניות היתה חופשית הרבה יותר מזו המקובלת אצלנו (והיום גם אצל ההודים שאימצו את התרבות האנגלית), ואפשר לפגוש זאת במקדשים בעיר קהג'ורהו במרכז הודו, על פסלי העירום הרבים שעל קירותיהם שנבנו בין המאה העשירית למאה השנים-עשר ע"י מלכי צ'אנדלה.

אמנם חלק מהמקדשים בעיר זו קשורה לפולחנים של פוריות, והדמויות שם אירוטיות, ובחלק מהמקרים גם בתנוחות שונות של משגל, אולם חלק אחר, שונה במקצת, שייך לדת הג'איניזם. דת זו התפתחה לפני כ-2,500 שנה והיא מתייחסת בכבוד לכל יצור חי בטבע, כולל לחרקים. בני הדת, כחמישה מיליון הודים, הינם צמחונים אדוקים. הנזירים לבושים בבגדים לבנים וחלקם עירומים לגמרי, ומקיימים עקרון חשוב מאד בהודו – "אהימסא", שפירושו: "אי-פגיעה". על-פי עקרון זה מחוייב כל אדם לחמול על כל יצור חי באשר הוא. לכן הולכים הנזירים עם מטאטא קטן ומסלקים את החרקים לפניהם, את המים הם שותים דרך בד כדי לא לבלוע שום יצור קטנטן, ואת השערות הם תולשים ולא גוזרים, כדי לא לפגוע בטעות בכינים (אותם נפגוש בהמשך המאמר, בהקשר אחר…).

במקדשים הג'איניסטיים, לפסלים אין הקשרים אירוטיים, אך הפיסול המדוייק מדגיש את הכבוד שניתן לגוף האדם, ללא התנצלויות ועכבות.

 

50 גוונים של עירום

מובן שהסקירה ההיסטורית לעיל על העירום איננה מלאה כלל, ויש עוד הרבה מה לחקור ולכתוב על היחס אל עירום בכלל, ואל עירום הקשור במיניות בפרט, למשל בתרבות היהודית בעבר וכיום (ידעתם שיש עדיין תרבויות יהודיות שיחסי המין בין בעל ואישה מתקיים רק בחושך, כדי לא להחשף לעירום הזוגי?), בתרבות הנוצרית הקתולית, בתקופה הויקטוריאנית (בתקופה בה היצר המיני עשוי היה להתעורר גם למראה רגליים "סקסיות" של… פסנתרים), ואולי אעשה זאת בעתיד.

כדאי לאפשר לדון בעירום על היבטיו השונים, אנסה להגדיר כמה מצבים של עירום, ולהפריד ביניהם, כדי שיהיה ברור יותר מה הוא מה.

  • עירום פרטי – אני וגופי נפגשים בכל רגע ובכל שנייה. כאשר אנו בשירותים או במקלחת אנו נזכרים זה בזה, וגם כאשר אני מתלבש לקראת יום חדש, או מתפשט לקראת לילה חדש. בעירום הפרטי רק אני וגופי נוכחים, ואין לאף אדם אחר (לכלבים ולחתולים מותר…) להיכנס לתוך תחום זה.
  • עירום זוגי – כאשר אני וזוגתי נמצאים לבד, רק שנינו, ואנו ללא בגדים, זהו עירום זוגי. הדבר יכול לקרות במקלחת משותפת, בחדר השינה, מתחת לשמיכה במיטה, או בפינה מבודדת בטבע. לעתים מתלווה לעירום זה גם פעילות מינית חלקית או מלאה, אך אין הכרח שבכל עירום זוגי יהיה גם מרכיב מיני.
  • עירום משפחתי – כאשר אני נמצא בעירום ביחד עם בני משפחתי הגרעינית (בת-זוג ו/או ילדים), זהו עירום משפחתי. הדבר טבעי לכולם כאשר התינוק בן 5 חודשים, ונראה לאחדים פחות טבעי כאשר הילד בן שש, אולם בהרבה משפחות בעולם, העירום המשפחתי ממשיך גם לגילאי-ילדים גדולים יותר, בעיקר בהזדמנויות של נופש שכולל רחצה במים. במקרים כאלו העירום הזוגי והעירום המשפחתי מתמזגים יחדיו, כאשר כמובן אין מרכיבים מיניים בתוכו, לא בין הזוגות הבוגרים וכמובן לא בין הבוגרים לילדים.
  • עירום ציבורי – כאשר אני נמצא במקום ציבורי, בו "מותר" או "מקובל" להיות ללא בגדים, זהו עירום ציבורי. הדבר קורה באופן טבעי בחדרי המלתחה של בריכה ציבורית וגם ב"מקווה" בכל יום שישי. במקרים אלו, אזור העירום הציבורי מוגבל לבני אותו מין בלבד, כלומר נשים בלבד או גברים בלבד. העירום הציבורי קיים גם בחופי "נודיסטים" או "נטורליסטים", אבל אז הוא נכנס לתחום של "עירום חברתי", להלן.
  • עירום תכליתי – כאשר אני הולך לרופא והוא צריך לבדוק לי את התחת, אני צריך להתפשט. העירום הוא לתכלית הבדיקה, וגם אם תהיה שם רופאה, לא יהיה שום הקשר מיני לנושא. כך גם כאשר אישה יולדת בבית היולדות, או מיניקה באזור ציבורי. גם כאשר אישה עושה פירסינג בפטמה, או הולכת לקוסמטיקאית לעשות "גבות-שחי-קו הביקיני", היא צריכה להתפשט לתכלית זו, וזהו עירום תכליתי.
  • עירום חברתי – דומה במהותו לעירום ציבורי, וקורה במקומות המיועדים לכך, כמו חופי-ים או אגם ואתרי נופש. לעתים מגדירים אירוע באופן מיוחד ולזמן מוגדר כאירוע בו מותר להיות עירומים. האתרים בהם מותר כל הזמן להיות עירומים מוגדרים בדרך-כלל ככאלו שמותר להמצא בהם ללא בגדים [או במילים אחרות: Clothing Optional]. חופים או אתרים כאלו קיימים בכל העולם המערבי, ויש ארצות, כמו בדנמרק, שם כל החופים הם כאלו. ברוב המקומות הללו חל איסור לקיים פעילות מינית בציבור, ולכן אלו מקומות המתאימים לעירום משפחתי ציבורי. לילדים עד גיל 5-6 מותר להיות עירומים גם בחופים שאינם מוגדרים כ"לבוש מותר", אולם מגיל מבוגר יותר כבר יש אנשים שמרימים גבה.
  • עירום מיני – כאשר תכלית העירום היא לעורר את היצר המיני, זהו עירום מיני. השימוש בעירום מיני הוא נרחב מאד כיום, ואפשר למצוא אותו בכל מדיה אפשרית, לעתים בחלון הראווה (אתרים פורנוגרפיים) ולעתים בחדר האחורי של החנות (אתרי סלבס, בידור, פרסומות וכד'). עירום זה הוא לא תמיד מלא, ולעתים הוא מרומז, כך שכאשר רואים פרסומת של הלבשה תחתונה, בושם או שמפו, לעתים קרובות יהיה בו עירום חלקי של נשים או גברים, עם הקשרים מיניים כלשהם.

 

האדם העירום – היונק העירום

האדם שייך למחלקת היונקים, אשר אחת ההצלחות האבולוציוניות הכבירות שלהם הוא השיער או הפרווה, אשר מעניק להם בידוד נגד קור וגם נגד חום. כמעט כל היונקים מכוסים בפרווה, אולם יש כמה יוצאי-דופן.

קבוצה אחת של יונקים חסרי פרווה היא אלו שהאדם "יצר" וטיפח במכוון בהכלאות – חתול קירח (ספינקס וגזעים נוספים), כלב קירח (מקסיקני, סיני וגזעים), חזיר בית וקביה ("חזיר ים") קירחת.

קבוצה אחרת הם היונקים שעברו לחיים במים, שם הפרווה איננה יכולה לשמש כבידוד, ובמקומה התפתחה שכבת שומן עבה מתחת לעור. אלו הם למשל כלב הים, פיל הים וכמובן הלוויתנים (כולל הדולפינים).

הפילים, הקרנפים וההיפופוטמים חסרי פרווה אף הם, וכדי לקרר את גופם הם טובלים במקווי מים, ובנוסף יש חולדה קירחת שחיה במחילות ובקושי רואה, שם איננה זקוקה לבידוד בשל הטמפרטורה הקבועה והנוחה.

 

מתי האדם איבד את פרוותו?

האדם התפתח בתוך משפחת קופי האדם, אשר כל נציגיה מכוסים בשיער. למרות שנערכו מחקרים רבים על האבולוציה של האדם, ויש כיום הסכמה מסויימת בין החוקרים על השושלת של אבות האדם מאז שהתפצל מאבות השימפנזה לפני כ-6 מיליון שנה ועד היום, הרי שרוב הממצאים המאובנים הם חלקי עצמות, ואילו השיער לא נשמר. לכן קשה היה לדעת, עד לאחרונה, מתי "איבד" האדם את פרוותו.

המחקרים שכנראה כן הצליחו לגלות את הסוד, הם דווקא מחקרים שעוסקים באבולוציה של כינים.

 

הכינים מספרות לנו על איבוד השיער במהלך האבולוציה

לאדם, בניגוד ליונקים אחרים להם יש "כינה אחת לכל מין", יש 3 מיני כינים.

"כינת הראש" היא הכינה הנפוצה, והיא חיה בעבר על כל גופו השעיר של האדם, היא מותאמת לשיער צפוף ודק, וכיום נותרה לה אצל האדם רק סביבת הראש.

"כינת הערווה", או ה"מנדבוצ'קס", היא מין אחר שמסוגל לחיות בשיער עבה יותר ופחות צפוף, והקרובה לה ביותר, למרבה הפלא, היא כינת הגורילה. שני מינים קרובים אלו התפצלו לפני כשלושה מיליון שנים, ולכן, ע"פ הסברה (מעוררת המחלוקת, יש לומר), האדם איבד את שיער גופו ונשאר רק עם שיער הראש ושיער הערווה ובית השחי, לפני שלושה מיליון שנה. זה אומר שגם אבותינו הקדומים – כולל מינים רבים בעלי שמות מוכרים (אוסטרלופיתקוס, הביליס, ניאנדרטאלי, אם לנקוב רק בכמה מהם) – כל אלו היו אף הם עירומים במידה זו או אחרת. עם זאת, יש משמעות רבה גם לגזעי האדם בנוגע לשיער הגוף, ויש להניח שהאדם הניאנדרטאלי היה הרבה יותר שעיר מהגזעים השחורים של האדם הנבון של ימינו, שהמשיכו להתפתח באפריקה בתנאי אקלים חמים יותר.

"כינת הגוף", או כינת הבגדים, ומתרבה רק בתוך בגדים. כינה זו, ע"פ מחקרים גנטיים, התפצלה מכינת הראש לפני כ-650,000 שנה. כלומר, כאשר אנשים החלו להשתמש בלבוש, כנראה עם התפשטותו של האדם לאזורים קרים יותר מאשר מוצאו החם בסוואנה האפריקאית. בערך באותה תקופה, כנראה, גילה האדם גם את השימוש באש.

[חוקרי הכינים אגב, מתלוננים שמאז שנכנסה לאופנת הורדת השיער השיטה הברזילאית, מרבית הנשים והגברים משתמשים בה, וקשה מאד למצוא באזורים רבים בארה"ב כינים למחקר, בעיקר לא כיני הערווה.]

 

מה קיבלנו בתמורה לאיבוד הפרווה?

אולם, ביחד עם איבוד השיער חייב היה האדם לפצות את עצמו על איבוד כיסוי הגוף, בעיקר לצורך הגנה בפני השמש. פיצוי אחד היה המעבר להליכה על שתיים, מה שאולי מסביר מדוע השיער נותר על הראש ולא אבד אף הוא, והפיצוי השני הוא התפתחות בלוטות זיעה על כל הגוף, בצפיפות שעשויה להיות בין 620 לסמ"ר בכפות הרגליים, ל-60 לסמ"ר על הגב. בלוטות זיעה אלו (בלוטות אקריניות) מפרישות בעיקר מים ומלח, ומשמשות לקירור הגוף. האדם הוא כנראה היצור המזיע ביותר בעולם היונקים, משום שברור שאין שום משמעות להזעה כאשר הגוף מכוסה בשיער צפוף.

בלוטות הזיעה האחרות, האפוקריניות, מצויות בסמוך לשיער שעל גופינו שאיננו על הראש – באזור הערווה, בבית השחי, ובאזור הפטמות. זיעה זו מורכבת בעיקר מחומרים אורגניים, ובמקורה שימשה כחלק ממנגנון המשיכה המינית בין הזכרים והנקבות (בלוטות אלו מתפתחות רק עם ההתבגרות המינית). חשוב לדון בבלוטות אלו כאשר דנים במשמעות שיער הגוף בתרבות שלנו כיום, הן החברתית והן המינית, וחשוב גם לדעת, שלמרות שאנו מייחסים לשיער זה ריח רע (שנוצר כאשר חיידקים מתחילים לפרק את החומרים האורגניים), הרי שתזונה בריאה, ורחצה בתדירות מתאימה, גם ללא שימוש בשמפו ובדאודורנטים, מותירים את הריח הטבעי והנעים בדרך-כלל.

 

הסרת שיעור – כן או לא?

הסרת שיער הגוף אצל נשים (שיער הגוף שנותר אחרי שהאבולוציה הסירה כבר את רובו…) היא מנהג רווח מאד בחברה המערבית, ומתפשט בשנים האחרונות גם לגברים. הסרת שער בית השחי והרגליים נפוצה מאד אצל נשים ופחות אצל גברים (מתי ראיתם לאחרונה אישה שאיננה מסירה את שערות בית השחי שלה?)

הסרה (או בד"כ סידור/קיצוץ/תספורת) שיער הערווה הולכת ותופשת תאוצה אצל נשים, בעוד הסרה כוללת של שיער הערווה נכנסת אף היא לעולם הגברי, וביחד עם כל אלו – תעשיית השמפו והדאודורנטים מתפרנסת יפה מאד מההשקפות התרבותיות שיש לאנשים כיום על עצם קיום השיער באזור הערווה ובית השחי, על צורתו, ובעיקר על הריח הנודף ממנו.

אני לא בטוח שההתקדמות הטכנולוגית (בתחום טכניקות הסרת השיער) ובטח לא ההשקפות התרבותיות המשתנות בתחום זה, מיטיבה עם האדם ועם יחסיו האינטימיים הן עם עצמו והן עם זולתו. באופן אישי אני שמח מאד לראות מידי פעם נשים שאינן מסירות את שערות גופן, ועבורי הן הפמיניסטיות האמיתיות שלא נכנעות לצווים הדרקוניים של התרבות המערבית.

 

בגדים

לאחר כל ההקדמה הארוכה הזו, ולאחר שהגדרנו את המושגים, ולמדנו שהעירום יכול לקבל משמעות ומובן אחרים בכל תרבות ובכל תקופה, אנסה לתאר את ההתייחסות לעירום כיום, בתרבות בה אנו חיים.

במשך היום אנו נפגשים עם אנשים רבים, מכל הגילאים. כולם לבושים, בדרך כלל בקוד לבוש מוסכם, התלוי במקום ובנסיבות. למשרד עורכי-דין הולכים עם חליפה ועניבה (לגברים) ועם בגדים אלגנטיים רשמיים אחרים (לנשים). על חוף הים אפשר להסתובב בבגד ים, גברים יכולים ללבוש חלק תחתון בלבד, אולם נשים חייבות לכסות גם את החזה.

אדם בחליפה על חוף הים, או אישה בביקיני בבית משרדים, יתקבלו בחוסר נוחות בולט, בעיקר מתוקף כך שהם "מורדים במוסכמות החברתיות" ואינם מקבלים את הקודים התרבותיים השולטים בחברתנו.

בנוסף, האפשרויות הרבות שיש לנו בבחירת הבגדים שלנו, מאפשרות לנו להביע את דימוי הגוף שלנו כלפי חוץ – האופן שבו אני מתלבש מספר על מעמדי החברתי, האופי שלי, האידיאלים שלי בנוגע לאופנה או לצורת הגוף הרצויה, ולעתים גם על מצב הרוח שלי כרגע.

הבגדים יכולים לכסות "פגמים" בגופי – א-סימטריה, שיער, כתמי עור או פגעי עור, שומן עודף או חסר, צלוליטיס, נמשים ועוד. כאשר אני לבוש ע"פ בחירתי, אני מרגיש היטב בעורי, משדר לסביבה מי אני (או למעשה מי אני רוצה שיראו בי). זהו כרטיס הביקור החיצוני שלי.

 

בלי בגדים

נכון, לא לכולנו נוח מאד בעורנו. העירום הפרטי שלנו לא תמיד נעים, ויש לא מעט אנשים שקשה להם להסתכל על עצמם במראה (גופנית, וגם רגשית או נפשית).

כאשר אידיאל היופי הנשי הוא דוגמניות רזות, שחלקן לוקות באנורקסיה, קשה לבנות ולנשים לקבל את גופן הטבעי. וכך גם לבנים וגברים. וכאשר זה קשה, הכי קל זה… להתעלם ולהדחיק, ובעיקר – לעשות כמו כולם.

אך מה קורה כאשר אני צריך להתפשט מול מישהו אחר? אפילו עירום זוגי קשה לעתים, בעיקר כאשר הוא מתקשר למיניות, ואלו ברי המזל שמצליחים לעבור את המבוכה של העירום הזוגי, זוכים בדרך כלל לחיים זוגיים וחיים מיניים טובים הרבה יותר.

העירום המשפחתי מסובך אף הוא, ויש הרבה הורים מתלבטים, ויועצים פסיכולוגיים שמתייחסים לשאלות כמו "מתי מותר להיות עירומים בבית מול הילדים".

תשובה מאוזנת לטעמי, ניתנה באחד האתרים ע"י דני עמית, פסיכולוג חינוכי ומרצה בכיר ב"מכון אדלר":

אין אמירה חד משמעית בעניין, אין נורמה אחת של התנהגות בבית, המחייבת את כולם. הדרך שלנו להתמודד עם עירום היא למעשה המסר החינוכי שלנו, ולגיטימי שבכל בית יהיו נהלים אחרים. עירום בבית בכלל, ובפני הילדים בפרט, שייך למרחב הפרטי והמשפחתי. כל הורה משדר את הגישה שלו לנושא. המסר שילד אמור לקבל הוא שעירום הוא מרחב פרטי ולא משהו שנעשה בפרהסיה. ישנם בתים שבהם מקובל להסתובב עירומים, כשלא מעט תפיסות תומכות בכך. תפיסות אחרות גורסות כי חשוב שההורים לא יסתובבו עירומים ליד ילדיהם, כשהטענה העיקרית היא שמגיל מסוים זה עלול לעורר מבוכה, ובגיל מבוגר יותר זה עלול לעורר תחושות מיניות שיכניסו את הילדים ללחץ. בכל בית ישנם קווים אדומים, המוגדרים לרוב על פי ההורים." 

ולגבי העירום חברתי, הבעיה העיקרית היא שהוא מתערבב, שלא בצדק, עם העירום המיני, ועל כך בחלק הבא.

 

עירום חברתי

נחזור לתחילת המאמר, ובעיקר לתהייה שלי – מדוע לא נכנס העירום החברתי כחלק אינטגרלי בתוך הרפרטואר הרחב של קהילת "באופן טבעי"?

בקהילות "דומות", העירום החברתי הוא חלק טבעי מהחוויה של שהייה בטבע. לדוגמא, במפגשי קהילת הריינבו Rainbow gathering)), שהם מפגשים לכל הגילאים כולל ילדים, מותר להיות עירומים בכל מקום ובכל מצב. כך גם בקהילת ה"לקטים", אשר מתקיימים בטיוליהם רק מהמזון שהם מוצאים בדרכם, ומקובל לטייל ללא בגדים או להתרחץ עירומים. מעניין שבמקרים כאלו, הביישנים הם יוצאי הדופן, ובדרך-כלל הם שמרגישים "שונים" בהתנהגותם.

אירועים והזדמנויות אלו בולטים מאד באווירה המאפשרת שלהם, ומעניין שרבות מהמשתתפות שמעיזות להתפשט הן גם אלו שלא דואגות להסיר את שיער גופם, ודימוי הגוף שלהן מאוזן.

 

מדוע קשה להתפשט בציבור?

אנסה למנות כמה סיבות ששמעתי מאנשים שונים מדוע קשה להם להתפשט, גם בסביבה מאפשרת.

  • אני רגיל להיות בציבור בבגדים, גם אם מעטים, והסרתם כליל מביכה אותי.
  • הגוף שלי לא מושלם, אני שמן/נה מידי / רזה מידי ואני מתבייש/ת בו.
  • מותר האדם מן הבהמה הוא הבגדים, ולא סתם נפקחו עיני אדם וחווה לאחר שאכלו מעץ הדעת.
  • הסרת הבגדים בציבור תשייך אותי לקבוצת האנשים המוזרים שנקראים "נודיסטים".
  • סביבת העירום החוץ-פרטית מתקשרת אצלי רק להקשר מיני, ואני פוחד שאקבל זקפה כתוצאה מהעירום שאראה סביבי.
  • אני מכירה רק עירום מיני, ולכן אני פוחדת שאם אתפשט אנשים יתייחסו אלי כאל אובייקט מיני.
  • אינני רוצה להיות בסביבה בה יש סיכוי גבוה יותר לבגידות בבן הזוג (בגלל העדר הבגדים וההזדמנות למשיכה מינית הדדית…).
  • אינני רוצה שיראו שאני מגלחת את שיער הערווה שלי.
  • הפין שלי קטן / עקום / עם עורלה / בלי עורלה.
  • עירום שייך רק למרחב הפרטי או הזוגי, ורק בן/בת הזוג שלי יכולים לראות אותי בעירום.
  • הילדים שלי כאן, ואני מתביישת שיראו אותי עירומה בציבור.

 

מדוע כיף להתפשט בציבור?

והנה כמה סיבות שאנשים שונים הסבירו מדוע הם אוהבים להתפשט בהזדמנויות של עירום חברתי, או מדוע הם אוהבים להיות בסביבה בה אנשים אחרים עירומים.

  • סוף סוף אני יכול/ה להיות בעירום, בלי להתבייש במי אני ובאיך אני נראה/נראית – אבל לגמרי!
  • אני מרגיש/ה מחובר/ת הרבה יותר לטבע כאשר אני בלי בגדים.
  • כאשר אני בחברת אנשים עירומים, אני מרגיש/ה שאין מחיצות בינינו, ואפשר לדבר על כל דבר בעולם, ואני אוהב/ת את כו-ו-ו-לם.
  • כאשר אני עם עירומים אחרים, אני מרגיש/ה שאני לא צריך להתחפש לעצמי – אני לגמרי אני.
  • כאשר אני רואה עירומים אחרים, אני נזכר שלא רק אני לא-מושלם – כולם כך!
  • כאשר אני רואה גברים אחרים עירומים, אני מבין שלא רק הפין שלי קטן/עקום/חתוך…
  • כאשר אני רואה נשים אחרות עירומות, אני מבינה שלא רק הפות שלי נראית משונה.
  • לאחר שהעזתי להציג את עצמי בציבור ללא בגדים, פתאום היה לי הרבה יותר נוח גם כשהייתי עם בגדים.
  • בגלל ההתניה התרבותית לבגדים, זה שאני מעז להתפשט בציבור מראה לכולם שאני לא שם עליהם ועל המגבלות התרבותיות שלהם.

 

כמה מילים על עירום וילדים

לאחר שהסברתי לעצמי מדוע העירום הוא לחלוטין משהו תלוי תרבות, ובוודאי הוא משהו שאני יכול לבחור בו, אנסה לענות לעצמי מדוע חשוב לי שהילדים שלי יהיו בסביבה של אנשים (אחרים) עירומים.

  • גוף האדם הוא לא איבר-מין, ועירום זה לא רק פורנוגרפיה.
  • גוף מושלם יש רק בפרסומות (לאחר פוטושופ). במציאות, לכל אחד יש גוף מעט שונה, ואף אחד מהם לא דומה לאידיאל כלשהו.
  • גם לאנשים מבוגרים יש גוף שמותר לראות אותו, ואף אחד לא מתבייש בו (בפרסומות עם ההקשרים המיניים יש רק צעירים…).
  • מי שמוכן להציג את גופו העירום בפני אנשים אחרים (למרות הקושי החברתי/תרבותי), סימן שהוא שלא חייב להיכנע לשום צו תרבותי אחר (כל-עוד כמובן הוא לא פוגע בזולת…)
  • ילדים וילדות בגיל ההתבגרות תוהים על השינויים שחלים בגופם. אם יראו גם אחרים בגילם, במצבי התבגרות שונים, יוכלו להבין שמה שקורה בגופם הוא טבעי ונורמלי לחלוטין.
  • אם לי, כמבוגר, כיף להיות בסביבת עירום חברתי, אני בטוח שגם ילדים יכולים ליהנות מכך.
  • מחקרים הראו שילדים שנחשפו לעירום משפחתי או חברתי בילדותם, הפכו בבגרותם לאנשים הרבה יותר בריאים בנפשם בתחום המיניות, וכן היו בעלי דימוי עצמי גבוה יותר.
  • בסביבה בטוחה, מאפשרת ותומכת, העירום החברתי מדגיש את הביטחון שיש לי בזולת.
  • מחקרים אחרים הראו שבחופים נודיסטים מספר ההטרדות המיניות או הפשעים המיניים נמוך יותר מאשר בחופים רגילים.

 

סיכום

גם לי, בתחילת דרכי עם העירום החברתי, היה קשה להתפשט בציבור, מה עוד שבדרך כלל הייתי כמעט היחיד שעושה כך, אם-כי רק בסיטואציות שנראה היה לי שמותר ומקובל – רחצה במים בטבע. גם היום, לאחר כמעט עשרים שנה של ניסיון להכניס את העירום החברתי לקהילה, אני עדיין כמעט היחיד, ואלי מצטרפים (בשנים האחרונות בעיקר מצטרפות) בודדים בלבד.

אבל, בגלל החשיבות שאני רואה, ובעיקר בגלל שאני מאד נהנה מכך ומאד רוצה שגם אחרים ייהנו איתי, אני ממשיך לפעול כך, בתקווה שלאט-לאט יצטרפו ההמונים.

הילדים שלי, אשר התרגלו מינקות לראות אותי עירום, ובבית גם פה ושם את אמם, מתייחסים לעירום חברתי בשוויון נפש, גם כאשר מצטרפים אנשים אחרים לחגיגה. לעומת זאת, לא הקטנים ולא הגדולים מוכנים להצטרף ולהתפשט, בינתיים לפחות, ואפילו זוגתי עדיין לא איתי בנושא זה, אבל לפחות היא התרגלה למעשיי, וכבר לא קשה לה עם בעלה ה"מסובב".

לעומת זאת, לעתים אני נתקל בחוסר נוחות מסוימת של אנשים סביבי, אשר נשארים לבושים בעוד אני מתפשט. אם אני יודע על כך מראש, אני נמנע מלהתפשט, ומחכה שהם ילכו. מעט מאד פעמים ביקשו ממני להתלבש, וכמובן שכשביקשו התלבשתי מיד. אני מודע למבוכה של אנשים שאינם רגילים לראות עירום, כולל ילדים, ואני רק מקווה שבמהלך השנים הבאות, העירום החברתי יתפוס יותר בקהילתנו, משום שאני מאמין שגם למבוגרים וגם לילדים טוב מאד להיות בסביבה תומכת ומאפשרת כזו, בין אם הם עצמם עירומים או לא.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מחשבות (ועובדות) על עירום

  1. נטע הגיב:

    מאמר נהדר!

    אהבתי

  2. פינגבאק: -

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s