שיחה גדולה ושיחות קטנות

מאת: קרן הבר, פרוסם בבלוג "אוטוביוגרפיה של חירות אמנותית"

בבוקר האתמול ישבתי לי במרפסת וכתבתי. היה שקט יחסי כזה שיכול היה לגרום לי רגע להאמין שאני לא כאן, זאת אומרת החום והשיחות שהגיעו מהפארק לא ממש סייעו לאוירה ההולנדית שניסיתי להשיג אבל זה היה הכי קרוב שיש. הניסיון הפסטורלי לדבוק באמונה שאני באמסטרדם ויש לי את כל היום לעצמי בשקט הולנדי מלטף כתיבה, הועם מעט לאור הידיעה שיש לי שעתיים עד למסיבת יום הולדת שכוללת המון ילדים וחום בלתי נסבל. אז אם לסכם – רציתי לחשוב שאני לבד אבל ידעתי שהם תכף מתעוררים, רציתי אמסטרדם אבל שמש ישראלית במרפסת לא ממש מאפשרת את זה ורציתי קפה בעיקר אבל לא היה חלב ולהתחיל בוקר עם אספרסו אחד זה ממש לא כמו להתחיל אותו עם רצף מינימלי של שלוש כוסות קפה עם חלב. אבל למה להיות קטנוניים? יכולתי לדשדש בכל מה שאין אבל החלטתי לא לשקוע במירמור אלא להנות בכל זאת ולהשלים את כל מה שאין בעזרת הדימיון.

בעודי נכנסת מטאפורית לתוך המטאפורה שבניתי בעמל רב הגיע הבכור. מכיון שעוד  לא נכנסתי לדמות ההולנדית נטולת הילדים, זכרתי מי הוא. אמר מה שאמר, לקח שניה זמן עד שקלטתי את המצב. ניתוח מהיר ותובנה. זה הזמן – כולם ישנים, הוא ואני לבד, בדיוק הסנריו שבניתי לשיחת ההתבגרות הראשונית. זה מרגיש לי אסור לספר לכם מה היה שם, קצת כמו בגידה באמון ולכן אאלץ להיכנע לתכתיב. אבל היתה שיחה קצרה יותר ממה שחשבתי, קולית ונינוחה עם משפטים מבריקים שלו שככל הנראה ישארו חקוקים אצלי לנצח, נראה לי שאחד אפשר לשחרר: "אז בעצם זרע זה קצת כמו פלנקטון, לא?" תכל'ס. אבל יש מצב שאסור להשוות.

בכל מקרה שמחתי שהחלטתי להפוך את "השיחה" למספר שיחות קטנות. השינויים של גיל ההתבגרות הם לא רק פיזיים, הם גם נפשיים והאיזון ביניהם, בטח בתחילת התהליך הוא עדין מאוד. פעמים רבות השינויים הפיזיים מקדימים את השינויים הנפשיים ולכן השיחה צריכה להיות מתואמת עם מה שעובר על הילד. לפעמים כל מה שהוא צריך לשמוע זה פשוט למה כל השינויים האלה קורים ולהבין את ההתפתחות בלי שום "בקרוב" של מה עוד עומד לקרות, בלי חשיפה מיותרת  כשתכל'ס נפשית הוא עוד בכלל לא שם. ושוב מצאתי את עצמי מברכת שהילדים שלי בחינוך ביתי ויש להם את הליווי שלי בהתאם לדרישה שלהם, שאין להם את התחושה של לבד, שתשומת הלב נמצאת בפרטים הגדולים, הקטנים ובהתאם לצרכים. ילד צריך שיראו אותו, הוא גם צריך לבד וצריך עצמאות, אבל כל אלה נבנים כל כך הרבה יותר טוב כאשר ניתן ללוות אותו בצעדים האלה שלו. לא פשוט להיות בחינוך ביתי, צריך גם לשים לב לצורך של הילדים להיות גם בלעדיך ולהסתדר לבד או בחבר'ה. צריך לדעת לשים גבולות לעצמך מתוך הצורך לראות את מה שהם באמת זקוקים לו ולדעת לייתר את עצמך כשצריך.

חינוך מיני הוא דוגמא מצויינת, בעיקר כי ההתפתחות של כל ילד היא שונה. המערכת לא יכולה להסתכל על כל ילד באופן פרטני, היא מוכרחה להכליל. ודווקא פה יש צורך במינון עדין. בנושא של חינוך מיני, המערכת לא התאימה את עצמה גם לא בתקופה שלי. היום זה הרבה יותר בולט כי המערכת כבר לגמרי לא מסונכרנת עם הילדים, הלקוחות האמיתיים שלה. היום יש שילוב קטלני של עובדות שחוברות זו לזו ומייצרות חשיפה מוגברת של ילדים לתכנים לא נכונים מגיל צעיר והיא משולבת בהיעדר פנאי של ההורים להתייחסות לילדים ובמערכת שבאמת לא יודעת לשים דגש על צרכי הילדים, בתוך כל זה ילדים רבים הולכים לאיבוד. כן, הם יסתדרו, כן הם יתבגרו, כן זה ישפיע עליהם לכל החיים ולא בהכרח לטובה. כשיש כל כך הרבה ילדים שרואים סדרות שאין שום סיבה שהם יכירו, הם נחשפים לעולם שלם שהם לא היו אמורים להכיר עדיין ותוסיפו לזה היעדרות הורית, פורנו בהישג יד ואנחנו מקבלים ילדים שכאילו יודעים אבל תכל'ס הם מאוד מבולבלים. הם כאילו בעלי ידע, אבל הם לא ואנחנו כאילו שם אבל אנחנו לא באמת.

השלב ההתחלתי הזה של שינויים גופניים, לא מלווה בדרך כלל גם בהתבגרות מנטלית, הגוף מקדים את הנפש ויוצר את ההכנה הנכונה. השינויים האלה הם איטיים, מדורגים ומאוד מבולבלים והורמונליים. כהורים וכבעלי ניסיון, אנחנו צריכים להבין את זה ולהפוך את החוויה הזו לחוויה מעצימה לילדים שלנו, שמלווה בהיכרות שלהם עם הגוף שלהם, עם התהליך והשינויים. כזו שהופכת את הנושא לטבעי ולא למביך או מוצל. כזו שהייתה אולי קצת חסרה לנו כשאנחנו עברנו את השינויים האלה. לכן שיחה גדולה כזו, היא משהו שאנחנו כהורים מנסים לדחות כמה שרק אפשר. משום החשיפה הזו שמרבית הילדים עוברים, כל דחייה שלנו מאפשרת להם לפתח תודעה בנושא שהיא לא כל כך מתאימה ובסופו של דבר מגחיכה את קיום השיחה. כי איזו שיחה אמיתית אפשר לנהל במצב בו יש הורה נבוך וילד שבעצם כבר יש מאחוריו קילומטרים של סרטי פורנו בהם הוא כבר ראה הכל? ובעצם לא בטוח שהבין את מה שצריך היה שיבין… מעבר לזה זה גם נורא מגוחך – המחשבה הזו של הורה שמתפתל בין מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיד ומה שהילד שלו כבר ראה ויודע…

לא פשוט לגדל ילדים, הרבה יותר קשה לגדל אותם קצת בשלט רחוק ועם הרבה מיקור-חוץ. אני לא מאשימה, אני לא חושבת שככה זה בכל המשפחות, אבל כשאני מסתכלת במבט רוחבי אני מזהה בעיה כללית. אני יכולה תכל'ס לדבר רק על עצמי – אני בטוחה שגיל ההתבגרות הוא לא כזה נורא ולמען האמת מהקצת שאני רואה, אני לגמרי לא מפחדת מפני הבאות. להפך, אני אני רואה אותם גדלים ומתעצבים ומפתחים את עצמם זה עושה לי טוב והדבר היחיד שאני רוצה שהם ידעו זה שאני שם בשבילם ושאין דבר בעולם שהם יכולים לשאול עליו ושאני אהיה מובכת. העובדה שאני איתם מאפשרת לי לשים לב לפרטים הקטנים, לבנות מערכת שלמה של אמון הדדי ובעיקר כהורה גם מכינה אותי לכל הניואנסים הקטנים שיכולים להיתפס מביכים כשפתאום אתה מבין שהילדים שלך כבר לא ממש קטנים. למשל כשאת יושבת במרפסת בבוקר ופתאום מגיע הבכור ומספר לך משהו שלא ממש היית מוכנה אליו, אבל אז את מגלה שבעצם כן…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שיחה גדולה ושיחות קטנות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    קרן,איזה יופי כתבת
    עירית

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s