שלושה ספרים על מיניות

מאת: אורנה שפרון פורסם בשנת  2001 בעלון מספר 37 של "באופן טבעי"

"הנאות"

מאת: מרגרט לירוי, הוצאת "הד ארצי"

בספר זה סוקרת המחברת את המיניות בכל שלבי חייה של האישה בימינו, ומנסה לנתח את הסיבות למצב כפי שמשתקף מראיונות עם חמישים נשים בגילאים שונים. התמונה העולה מהראיונות הללו היא עגומה למדי. מסתבר שלמרות המהפכה המינית שהתרחשה עם המצאת הגלולה, ולמרות ההישגים של התנועה הפמיניסטית עדין קיימת התכחשות לדרך בה נשים חוות את המיניות שלהם, עדין קיים פער בין הדרך בה רוצות הנשים לממש את המיניות שלהם לבין מה שקורה בפועל. משיחותיה עם הנשים עולה כי נשים היום, למרות כל השינויים שהתרחשו במעמדן עדין נשלטות בידי התפיסות הגבריות של המיניות.

בראיונות שערכה, שואלת מרגרט לירוי על התחושות והחוויות המיניות של הנשים בכל שלבי החיים. החל משלב הילדות עבור דרך גיל ההתבגרות, נשואים, אמהות, גיל המעבר, וכלה בזקנה. הנשים שראיינה היו בנות גילאים שונים, בחלוקה שווה פחות או יותר על פני העשורים,  כך שמתקבלת תמונה הכוללת בתוכה את ההתיחסות לחוויות המתרחשות בתקופה בה נערך הראיון, ונוספים לכך גם הזכרונות מתקופות חיים קודמות. נראה לי כי יש לכך חשיבות רבה משום שבאמצעות הסיפור שמספרות הנשים על המיניות שלהן, מתוך הזכרונות דוקא, עולה ההקשר היותר רחב בו ממקמות נשים את החוויה המינית שלהן. והתמונה העולה מבין דפי הספר היא כאמור לא מעודדת במיוחד.

חיי המין של ילדות קטנות, עשירים ומגוונים על פי זכרונותיהן של הנשים שרואיינו. הם כוללים משחקי מין בצוותא, אוננות ופנטזיות. ילדות רבות מצליחות להגיע לסיפוק מיני בילדותן  אך בשלב כלשהו של גיל ההתבגרות הן מתחילות להרגיש כי "משהו לא בסדר אצלן". לירוי מבחינה בין רגשות אשמה טבעיים המגינים על הילדים מפני החדירה הדורסנית של מבוגר לחייהם הסודיים – כולל למקום של משחקי המין – ובין רגשות האשמה אשר מקורם באיסורים חמורים שמטילים המבוגרים על הילדים. רגשות האשם מהסוג השני גורמים לילדות לשכוח את הנאותיהן המיניות בהתבגרותן. מתוך הראיונות עולה כי נשים אשר הפסיקו לאונן בגיל ההתבגרות התקשו בבגרותן להגיע לאורגזמה. עניין נוסף המקשה על התפתחות בריאה של המיניות הנשית קשור במקומם של אברי ההנאה של האישה, והשפה המתארת אותם. מבוגרים נוטים שלא לקרוא לאברי המין בשמם המפורש. אצל ילדות העניין הוא בעל חשיבות מכרעת משום שאברי המין הנשיים מוסתרים, אפשר לומר שהם כמעט בלתי נראים, במיוחד הדגדגן שהוא מקור ההנאה הפיזית. עובדה זו בנוסף לכך שלעולם לא קוראים לדגדגן בשמו, הופכים את הנרתיק לאיבר המין הראשי של האישה ואילו הדגדגן הופך להיות נסתר גם מפני הבת עצמה, כך שהיא לא בדיוק מבינה או יודעת מה בדיוק גורם לה הנאה. חוסר ידע זה משפיע בצורה מכרעת על ההתנהגות המינית הבוגרת שלה. היא כאילו צריכה "להמציא את הגלגל מחדש".

מבין הנשים שראיינה מוצאת לירוי כי מספר הנשים שנוצלו מינית בילדותן תואם את אחוזיהן באוכלוסייה –  הערכה גסה מדברת על אחת משלוש. ההשפעה של התנסות כזו בילדות יכולה להיות מכרעת על התנהגותה המינית של האישה הבוגרת. ממחקרים עולה כי ארבעים אחוזים מבין נשים שנוצלו מינית בילדותן, דיווחו על ליקוי כלשהו בתפקוד המיני. לכן אומרת המחברת ראוי שנעמיד את החוויה הזו במרכז ההבנה של ההתנהגות המינית הנשית.

בפרק הבא מתארת מרגרט לירוי את הניצנים המוקדמים של שנאת הגוף הנשית, עם תחילת התפתחותה המינית. סימני המין הראשונים המופיעים, ראויים להסתרה – הוסת, או להרחקה – שיער הגוף. כך לומדת הנערה שגופה במצבו הטבעי לעולם אינו מספיק טוב, יפה ומושך. פרק נרחב מקדישה המחברת למקומו של משקל הגוף בהקשר המיני. רזה היא סקסית גורסת אמונת ההמון הבאה לידי ביטוי בפרסומות, עיתוני אופנה ותמונות של מפורסמות המופיעים בכל אמצעי התקשורת. לאמונה זו אין דבר וחצי דבר עם האמת על מיניותה של האישה, אבל היא השתרשה עמוק בכל שכבות האוכלוסייה. האנורקסיה היא ביטוי של אמונה זו אצל נערות צעירות. לירוי טוענת בצורה נחרצת, כי אנורקסיה נגרמת כתוצאה מדיאטה. היא מביאה מחקר שנערך סמוך לתום מלחמת העולם השניה בו נבדק מהו המינימום שיכול אדם לאכול כדי להתקיים בבריאות מלאה, מחקר הנערך מפחד הרעב המאיים. תוצאות המחקר מראות כי המתנדבים למחקר – כולם בחורים בריאים – התחילו לפתח את התסמינים הנפשיים של האנורקסיה: פחד מפני מזון, אובססיה למזון, בידוד חברתי, דכאון וכעס. מכך עולה המסקנה כי את הגורם לאנורקסיה יש לחפש קודם כל בעיסוק המופרז של נערות בדיאטה ולא במצבן הנפשי. להפתעתי הרבה, קביעה זו מקוממת רבים. מתוך שיחות שערכתי בהן העליתי את הסכנה שבדיאטה, עלו התנגדויות שנובעות מתוך האמונה הגורפת על פיה רזה = בריא = יפה.

גם בתפישת הרפואה משקל נמוך נתפש לעתים קרובות כ"נכון" ובריא לאשה. תפישה זו מושרשת כל כך עד כי במקרים מסוימים של חוסר פוריות, למרות שידוע שמשקל נמוך מהווה אחד מהגורמים לכך, ממליצים הרופאים על טיפול תרופתי ולא חלילה על העלאת קילוגרמים ספורים למשקל האישה, אשר עשויים להביא לפוריות טבעית וספונטנית.

כמובן שאין שום קשר בין יכולת ההנאה המינית של האישה ומשקל גופה, אך בעולם בו הנורמה הזו כל כך מושרשת מוצאות עצמן נשים אשר לא מתאימות לאידאל הנשי הדק מוותרות על זכות ההנאה המינית, ולכן עוסקות בצורה אובססיבית בדיאטות ובהתאמת גופן למראה הזוהר העולה מאמצעי התקשורת.

בנות העשרה מגלמות את האידאל המיני בחברה שלנו, אך חיי המין של הנערות אינם כה זוהרים ונפלאים כפי שנוטים לחשוב. בפרק העוסק בנערות בגיל הזה עולה כי הבלבול, הפחד וחוסר הידיעה מה הן רוצות, שולטים בנערה בתקופה זו של חייה. הדבר הבולט ביותר בהתיחסות של נשים לחוויות המיניות הראשונות שלהן מגיל ההתבגרות הוא העדר התענוג. נערות רבות נוטות לחשוב כי החדירה עצמה תביא אותן לידי אורגזמה. זהו רעיון רומנטי, ואחד מהמיתוסים המיניים הנפוצים ביותר. נערות אשר חוו אורגזמות מענגות בשעת אוננות מגלות כי החדירה כשלעצמה אינה מביאה לאורגזמה. מכיוון שגברים מחזיקים במיתוס הזה על האורגזמה הנשית רבות מהנשים אינן חובות אורגזמה במגעיהן המיניים הראשונים עם גברים. הסבר נוסף למצב זה ניתן למצוא ברעיון שעולה ממחקרים שונים כי גברים מגיעים לשיא אונם הגברי בגיל שבע-עשרה ואילו נשים רק בסביבות גיל ארבעים. לירוי שואלת האם זהו מצב ביולוגי או תרבותי, ומשערת כי אם לנשים היה יותר ידע על המיניות שלהן היה להן פוטנציאל גבוהה יותר לממש הנאה מינית גם בגילאים צעירים.

נשים צעירות בלי ילדים הן המודל ל"אישה החדשה". אישה צעירה, אסרטיבית, עצמאית, השולטת בחיי המין שלה. משיחותיה של המחברת עם נשים עולה כי אין למיתוס זה קשר הדוק למציאות. נשים בשלב זה של חייהן נשלטות בידי ההתנהגות המינית הגברית האומרת כי המשגל – החדירה הוא הביטוי המיני האולטימטיבי ומותרות על צרכיהן המיניים. צרכים המתבטאים בהרחבת המעשה המיני לקשר של שיחה ומגע, או בילוי משותף לפני המגע המיני עצמו, ולהמשך של הקשר המיני גם לאחר האורגזמה בהתכרבלות האחת בזרועות השני. ועוד, נשים מתבישות ומפחדות להראות לגברים שאיתם הן מקימות יחסים את הדרך לענג אותן. זה נובע משתי סיבות: האחת, שגברים לא תמיד מוכנים לשמוע ולהיענות לבקשותיה של האישה, השניה היא שנשים, בגלל נורמות תרבותיות, מתבישות להודות ברצון ובצורך שלהן למין. באופן פרדוכסלי דווקא הגילויים על האורגזמה הנשית במחקרים שונים, שוב, הפכו את האישה לשבויה בידי הגבר.  הצורך שלו להביא אותה לידי אורגזמה, דוחף את האישה לזייף אורגזמה כדי לספק את הגבר איתו היא מקיימת יחסי מין.

עוד עניין תרבותי אשר אינו חופף לגמרי את דרכי ההנאה המינית נשית הוא הצורך האובססיבי בגיוון בכל תחומי החיים. אנו חיים בחברה אשר התענוג מחייב את הצורך בגיוון, ואילו בהקשר המיני מדווחות נשים כי הן ספקניות לגבי הגיוון המיני כאמצעי להנאה. אומרת אחת הנשים המרואיינות על עברה המיני: "ניסינו את כל הדברים שהיו מקובלים בשנות השישים… אבל רק אחרי שהיה לי רומן הייתי מסוגלת לדבר על אהבה….. וחשבתי, כמה טיפשי הכל במקום הדבר האמיתי – להיות באמת חלק ממישהו אחר ולהתמכר התמכרות מוחלטת ומהממת לתענוגות עם אדם נפלא".

בפרק על נשים עם תינוקות דנה המחברת בהרחבה בסיבות המביאות נשים רבות כל כך לאבד את העניין במין בתקופה שאחרי הלידה. הסיבה המרכזית שהנשים מדווחות עליה היא העיפות. אבל שואלת לירוי מדוע נשים רואות במין עוד משהו תובעני אשר סוחט את כוחותיהן ולא מעשה ממריץ מעורר ומרגש? נשים רבות אינן מרגישות נוח במצב הזה. הן ערות לפגיעה הקשה שסופגת מערכת היחסים עם בן זוגן עקב כך, והערכתן העצמית נפגעת. לירוי מסבירה מצב זה בשלושה מישורים. ראשית, השינויים הגדולים המתחוללים בגוף האישה בנוסף למטלות התובעניות שמעמיד התינוק בחייה של האישה מביאים את האישה למצב של עיפות תמידית וכך לא נשאר כוח לשום דבר מחוץ לטיפול בתינוק ובילדים האחרים. אין להתעלם, אומרת המחברת גם מההשפעה של הלידה על יחסי המין. במקרים רבים גופה של האישה כואב עוד זמן רב אחרי הלידה ויחסי המין מפחידים ומאיימים.

המישור השני שוב נוגע בעניין התרבותי. נשים רבות מדווחות על ירידה בתחושת היותן מיניות כבר בזמן ההריון משום התעגלות הגוף וההתרחקות מהמראה הנערי הנחשב יותר מיני ומושך. מאמציה של האישה לרזות אחרי ההריון מונעים ממנה את התזונה הטובה לה היא זקוקה דוקא בתקופה זו, ושוב נגרמת לה עיפות וחולשה בשל הצורך לענות על צווים חברתיים.

המישור השלישי נוגע ביחסים בין האם והתינוק. בעקבות הולדתו של התינוק מוצפת האם ברגשות סותרים. רגשות כעס, זעם ופחד בצד רגשות אחריות כבדה, אהבה וצורך לגונן על היצור הקטן הנמצא באחריותן הבלעדית. לעיתים ישנה הרגשה שהמין יסיח את דעתן מהמחויבות הראשית שלהן בתקופה זו של חייהן. אך יש לכך פן נוסף. הטיפול בתינוק הוא גם מקור לשפע של הנאות גופניות, תחושת חמימות וחוויות חושניות למדי. הקשר החושני עם התינוק הוא שלם ומוחלט לפי דיווחי הנשים. יחסן הנינוח של נשים לחושניות שבאמהות מעיד על חוסר הנוחות ביחסן למין, טוענת לירוי.

בפרק זה מדגישה המחברת את תפיסתה כי יש הגיון רב לכך שהקצב של חיי המין גברים ונשים יושפע יותר ממעגל חיי האישה. מתוך כך שרצונו של הגבר במין קבוע ואילו צרכי המין הנשיים משתנים גם מדי חודש בחודשו וגם במעגלי ההולדה, יש הגיון רב שתהיה התיחסות רצינית יותר לשינויים הנשיים המאפינים את הנשים באשר הן, וכך תוכל להיווצר התאמה מלאה יותר בין גברים ונשים בתחום המשותף ביותר – חיי המין.

לא אמשיך ואתאר את פרקי הספר הנוספים העוסקים  במיניות של נשים בגיל המעבר ובגיל הזקנה, פנטזיות מיניות של נשים ועוד,  מפאת הקוצר במקום ובזמן. מתוך הבחינה של המחברת את המיניות הנשית עולה כי בחינה אמיתית של צרכי הנשים, לא דרך עינים גבריות, ומתן מקום של כבוד לצרכים אלה יביאו לשיפור ניכר של החוויות המיניות הנשיות. על הנשים לדעת יותר על מיניותן ולעמוד בצורה יותר אסרטיבית על רצונותיהן וצרכיהן. כך הן ישיגו את מה שהוא זכות מולדת: ההנאה והסיפוק ממין.

בתור ספר העוסק במיניות האישה אין לצפות ממנו שיגע ברצונות ובצרכים האמיתיים של הגברים ולא באלו הנובעים מהאמונות הרווחות. כאן, למעשה, בהפרדה הזו, בין נשים וגברים עולה החולשה של הספר. נימה של מאבק עולה מבין כל הפרקים של הספר. מאבק בין נשים וגברים באשר הם. אבל, הדרך לחיי מין מספקים ומענגים אינה יכולה לצמוח מתוך מאבק ולו רק בשל העובדה הטריוויאלית שהפרטנרים המיניים של רבות מהנשים הנם גברים. התיאור החד ממדי של המיניות הגברית מעורר  חוסר אמינות. האם לגברים באמת לא אכפת מבנות זוגן? האם גברים באמת מעונינים במין ללא קשר רגשי עמוק עם נשותיהן? האם גברים מרגישים נוח עם הנורמה שמחייבת אותם להוכיח אונות מינית ללא הרף? האם ההתמקדות שלהם בחדירה לא מונעת מהם תענוגות רבים ומגוונים הקשורים במין?

ההרגשה בתקופה שאנו חיים בה, היא שיש צורך בשינוי. שינוי בתחומים רבים של החיים אשר יאפשרו קיום מכובד לכל שכבות האוכלוסייה: גברים, נשים, ילדים, בני נוער וזקנים. קיום אשר יאפשר מילוי צרכיהם של כל בני האדם. מקום כזה יוכל להתממש רק מתוך שיתוף והדדיות ולא מתוך מאבק ודיכוי.

לו יכולנו, גברים ונשים, להוציא את המין ממסכת המאבקים בין גברים ונשים, בין איש לאשתו, היינו יכולים ליצור באמצעות הקשר הזה, שיכול להיות מלהיב כאשר הוא נותן ביטוי לשיתוף על פני מאבק, גשר שיוביל לאחווה בעוד ועוד תחומים מחיינו.

 ב. "דו"ח אינטימי"

מאת: שרה שמר, הוצאת "ספרית מעריב"

"דו"ח אינטימי" נכתב בישראל בראשית שנות התשעים. שרה שמר, המחברת, העבירה שאלונים הנוגעים לכל מעגלי החיים של נשים – מיניות, אמהות, זוגיות, עבודה וכו' באופן אקראי לכמות גדולה של נשים. השאלונים כללו חלק כמותי וחלק איכותי. החלק הכמותי הכיל שאלות הנוגעות לעמדות של הנשים כלפי החיים, בהן נתבקשו נשים להביע את הסכמתן או אי הסכמתן לעמדות אלו. בחלק האיכותי נתבקשו נשים לספר את סיפור חייהן בעזרת שאלות מנחות.

הספר פותח בחלק המוקדש למיניות האישה וזה גם התרוץ להכללתו בין הספרים הנסקרים בגליון זה. מדוע בחרה המחברת לפתוח את הספר דווקא בפרק העוסק במיניות הנשית?

את התשובה לכך אנו מוצאים בפתיחת הפרק. מצוטטת שם אישה האומרת:  "אני אוהבת שנוגעים בי, וחשוב לי שכל חלק בגוף שלי ירגיש וירצה. זוהי צורת ביטוי של הנשמה." "המיניות היא תמצית המהות הנשית…. היא נפש וגוף – משהו שלם, ולא סדרה של פעולות, שסופן התכווצויות רפלקסיביות מהנות" אומרת שמר בהסבר המלווה את דבריה של אותה אישה.

הספר כולו בנוי מציטוטים של דברי הנשים, ממצאים סטטיסטיים העולים מהשאלונים ומעמדותיה ומסקנותיה של המחברת עצמה. שמר מציגה עמדות פמיניסטיות מבית מדרשן של אדריאן ריץ' (בספרה: "ילוד אישה") ומרלין פרנץ' (בספרה: "מעבר לעוצמה"). הטענות המרכזיות שלהן אומרות כי ההויה הנשית הבאה לידי ביטוי בהתנהגות האופיינית לנשים, מקבלת ערכים שלילים בתרבות המבוססת על ערכים גבריים. הצורך והרצון לטפל ולדאוג לאחר, נראה כחוסר באסרטיביות; חוסר המיקוד של החוויה המינית הנשית בנרתיק נחשב כילדותי על פי משנתו של פרויד המאצילה מרוחה על כל התורות הפסיכולוגיות למיניהן; היכולת והרצון של הנשים לשתף ולהשתתף, מתפרש בעולם ההישגי כנחיתות מול יצר התחרות הגברי. את הפתרון לקושי הזה אין לחפש באימוץ נורמות התנהגותיות גבריות בידי הנשים, אלא דווקא במתן הערכה לאופני הביטוי הנשיים, והכללתם כדרך ביטוי לגיטימית על-ידי נשים וגברים כאחד.

בדומה ללירוי מחברת "הנאות", טוענת שמר, כי כל המחקר על ההתנהגות המינית שנערך בידי גברים מנסה לבדוק את אופי המיניות הנשית על פי ערכים של מיניות גברית ובכך חוטא להבנה מעמיקה של הנושא. "85 אחוז מהנשים שהשתתפו במחקר … ציינו כי קשר עם בן זוג הוא הדבר החשוב ביותר בחייהן. רק 40 אחוזים מהן הסכימו שמין תופס מקום מרכזי בחייהן." ובהמשך מסבירה המחברת כי אי אפשר להסיק מנתון זה שרוב הנשים אינן מעונינות במין כפי שאפשר לטעון, אלא שמין ללא קשר ואהבה מאבד מערכו לגבי נשים.

הבעיות בהן נתקלות נשים במימוש המיניות שלהן דומות לבעיות שמעלה מרגרט לירוי בספרה "הנאות": קשיים להגיע לאורגזמה דווקא בעת קיום יחסי מין עם בן זוג, חוסר התאמה בין רצונות מיניים של בני הזוג, קצבים שונים במהלך יחסי המין בין הנשים לגברים, השפעה מאוד משמעותית של קשיי היומיום על התשוקה המינית אצל הנשים, ועוד. אבל, למרות הקשיים העולים מספורי החיים של נשים, ניתן למצוא בהם גם הרבה שמחה, סיפוק, תחושת ערך ונחמה, דוקא בקשרים מספקים עם בן זוג אשר שרדו את הקשיים של תקופת גידול הילדים, ומגיעים לשיא המימוש שלהם כאשר גדלים הילדים, והקשר הזוגי חוזר לתפוס מקום מרכזי בחיים, הפעם מתוך בשלות והבנה מעמיקות יותר, הנובעות מנסיון החיים המשותף.

 ג. "היצר"

מאת: מרדכי רוטנברג, הוצאת "שוקן"

בספר "היצר" עוסק מרדכי רוטנברג במיניות האדם באמצעות כלים שונים לגמרי מהכלים בהם השתמשו לירוי ושמר בספריהן "הנאות" ו-"דו"ח אינטימי". בעוד שהכותבות השתמשו בבדיקת החוויה הסוביקטיבית של נשים באמצעות ראיונות, מחד ובמחקרים סטטיסטיים מאידך, כליו של רוטנברג הם בדיקת רעיונות תרבותיים נרחבים, המושפעים לדעתו, בצורה מכריעה מרעיונות דתיים.

הטיעון המרכזי שמעלה המחבר בספרו, הוא שתפיסת המיניות האנושית שואבת מסיפורי הבריאה של הדתות השונות. רוטנברג מיחס את התפיסה המקובלת בעולם המערבי של ביטוי מיני אגרסיבי לצד דיכוי מיני, לאתיקה הפרוטסטנטית כפי שעולה מהגותם של לותר וקלוין, הוגיה של המהפכה הפרוטסטנטית.

קלוין, במאה השש-עשרה, טען כי "לא הכל נבראו במצב שווה; אלא יש מי שנועדו מראש לחיי נצח, ויש שנועדו לקללת נצח". זאת אומרת שמעשה הבריאה הוא חד צדדי ושרירותי. קלוין ממשיך ואומר כי "מעשה מרושע הוא אך לחקור את הסיבות והרצון האלוהי." עוד ביסודה של האתיקה הפרוטסטנטית הפרדה מוחלטת בין גוף לרוח, כאשר הגוף הוא טמא ומביא לידי עברות, ואילו רוחו של האדם טהורה וחפה מחטא. על מנת לחיות חיי טוהר על האדם להתכחש לגופו, למיניות שלו – להתנזר ממין בכלל כמעשה הנזירים, וכך יוכל להקדיש את חייו לעבודת האל.

תפיסות אלו הופכות את המין למעשה ביולוגי גרידא מחד, ומאידך מביאות לביטויי סלידה מהמעשה המיני הנחשב לחטא. הזקפה והחדירה הופכות להיות המדדים היחידים של ההצלחה המינית ומכאן מובילה הדרך למין פיזי קר ואגרסיבי מחד, ולהתכחשות לפנים נוספות של המיניות האנושית מאידך. למרבה הצער הפמיניסטיות אימצו גם הן את התפיסות הללו (ראו ספרה של אריקה יונג "פחד גבהים" בו היא משבחת את המין ללא מחויבות רגשית) והן מחפשות דרך להשוות את העמדה המינית הנשית לעמדה הגברית הרווחת המתאפיינת בבוטות וחד ממדיות.

רעיונות העשויים ליצור מודל מיני מאוזן יותר, מוצא רוטנברג בתפיסות היהודיות הבאות לידי ביטוי ב"קבלה". סיפור הבריאה הקבלי כפי שמתואר בספר הזוהר הוא סיפור ארוטי של "הזיווג בין הזכר הקוסמי לבין הנקבה". מכאן עולה כי למעשה המיני יש איכויות רוחניות מובהקות, הבאות לידי ביטוי גם בשפה. המילים המתארות את האיחוד בין הזכר לנקבה מתארות גם פעולות מהרובד הרוחני: את המילה "לדעת" ניתן להבין באופן רוחני אך גם באופן פיזי "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד' א'); ה"מילה" היא מילה אך גם כינוי לאיבר המין הזכרי; ה"יצירה" הרוחנית מקורה  ב"יצר" שהוא ביטוי גופני, ולכן הם ביטויים של אותו השורש; את ההתעלות הרוחנית מתארים המקובלים במילה "דבקות" אשר מופיעה לראשונה במקרא בהקשר של קשר בין איש לאישתו – "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באישתו והיו לבשר אחד" (בראשית, ב' כד'). העיסוק במילים אינו מקרי. העולם על פי התפישה הקבלית נברא באמצעות המילה (תרתי משמע). זכות הבריאה הזו שמורה לכל אדם לטענתו של רוטנברג – הזכות לברוא את חייו מחדש באמצעות המילה. כך יכול האדם להעניק משמעות רוחנית לכל הפנים של חייו כולל אלה המיניים.

עוד מוצא רוטנברג בסיפור הקבלי, את מקומו של הסוד, של הפן החבוי של המעשה המיני. בתפיסה הקבלית אין ליחס לאלוהים מאפיינים מיניים בצורה גלויה ולכן נוצר צורך בשימוש בשפה מיסטית לתיאור הבריאה, מה שעשוי להשליך תובנות אלו על היחסים המיניים בין בני האדם. היום, בעידן שמיניות בוטה וגלויה נשקפת משלטי חוצות ענקיים, והפורנוגרפיה שזמינה בקלות רבה לכל אדם – מבוגר וילד, נושאת אופי אלים וישיר, אבדה איכות "הסוד" שביחסים המיניים. אובדן של הסוד ביחסי המין מייצרת תפיסות שטוחות וחד מימדיות לגבי מיניות והנאה ממין גם של נשים וגם של גברים, ושני המינים נפגעים מכך.

מונח קבלי נוסף – הצמצום, מקבל משמעות בתוך יחסים בין בני האדם. לפי מיתוס הבריאה על-פי קבלת האר"י, אלוהים ברא את העולם בצמצמו קודם כל את עצמו, כדי לפנות מקום לעולם של "האחר". כאשר מחילים עקרון זה על יחסים בין אישיים כולל אלה המיניים, מתקבל מודל הבנוי על צמצום האחד כדי לפנות מקום לצרכיו של האחר, ולא מודל הבנוי על התנהגות אסרטיבית על-מנת לספק את הצרכים של אחד הצדדים אפילו במחיר פגיעה באחר.

המיוחד ברעיונות המובאים בספר "היצר" הוא היכולת להסביר את המצוקות המיניות של בני שני המינים – הצורך הבלתי פוסק של הגברים להוכיח את האון המיני, וההתעלמות השיטתית מהצרכים המיניים הנשיים – לא בהקשר של המאבק בין המינים. רוטנברג מצא "אויב" אחר, משותף – התרבות המערבית-נוצרית. לפיכך, במקום להשתמש באסטרטגיות שונות של מאבק לשינוי המצב, מציע הספר דרך למיניות שוויונית, המאפשרת דרכים מגוונות יותר לביטוי המיני, והכלת האנרגיות המיניות על רבדים נוספים של החיים, כמו למשל הרובד היצירתי.

"היצר" הוא סיכום של סדרת הרצאות. הספר מתאר את עיקרי הרעיונות בצורה מאוד תמציתית בהתחשב בכך שקהל השומעים היה מורכב מאנשי מקצוע. מנחה הסדרה משלב במהלכן שאלות הבהרה אשר מובאות בספר, אלו מבהירות במקצת את הדברים. על מנת להבין לעומקם את הרעיונות הללו, יש, לעניות דעתי, להרחיב בקריאה של ספרים נוספים של אותו המחבר: "נצרות ופסיכיאטריה" הדן בהשפעת האתיקה הפרוטסטנטית על התרבות המערבית בכלל ועל הפסיכיאטריה בפרט, ו"הקיום בסוד הצמצום" המסביר לעומק את תפיסת הצמצום כדרך חיים וכאמצעי טיפולי.

בתקופה הנוכחית נוטים רבים ממאוכזבי התרבות המערבית לחפש תשובות בתרבויות רחוקות: רוחניות על-פי המסורת הטיבטית; גידול ילדים על פי המסורת האינדיאנית; טנטרה על פי המסורת ההודית. רוטנברג מוצא תשובות מבית. ההצצה לעולם ההגות היהודית מניבה גישה עתיקה- חדשה הנבנית על היסודות הקדומים המרכיבים את הנפש של כל אחד ואחת מאתנו. אין צורך בעבודת תרגום והתאמה של הרעיונות הללו. עובדה זו מאפשרת הטמעה טבעית של רעיונות עתיקים-חדשים אלה לתוך חיינו.

לירוי, מחברת הספר "הנאות", מסיימת את ספרה בציטוט מתוך דבריה של אחת המרואיינות: "…איתו זאת היתה חוויה נפלאה באמת, כמו גל, היה לנו מין עדין ואז היינו מגיעים יחד לאורגזמה וכשזה היה קורה הייתי מרגישה שאני עוברת למישור שלו ונפלא של צבע ואור…" החוויה הרוחנית שחוותה אותה אישה אינה נחלתם של גברים ונשים באופן תדיר אומרת לירוי אך זהו חזון שרבים ורבות שואפים אליו.

בספרו "היצר" טוען רוטנברג כי הדרך העשויה להוביל למקום המופלא הזה, גנוזה במסורת הקבלה היהודית. למרות שהספר תיאורטי ואינו נותן כלים מעשיים לישום הרעיונות שמעלה, קריאה בו והעמקה ברעיונותיו עשויות להביא לשינוי בתפיסת המיניות, ומכאן גם ליצירת מודל חדש ומורחב של המיניות.

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s