אחים בראייה רב דורית

סבתא שלי כבר בת 95. היא בקושי רואה ובקושי שומעת. יש לה המון זמן פנוי לחשוב. ובזמן הפנוי הזה היא מרבה לחשוב על המשפחה שלה. בעיקר המשפחה שהיתה לה. ההורים שלה ניספו בשואה. היא והאחים שלה עלו לארץ עוד לפני המלחמה. חלק גדול מן המחשבות שלה מתמקד באחים שלה.

מכיוון שהיא טיפוס יקה חשבונאי, היא מרבה להתחשבן איתם. בראש כמובן. מי מהאחים חיכה לה כאשר ירדה מהאוניה כשהגיעה לארץ (אף אחד – הם היו שם שבועיים קודם, אבל האנייה התעכבה). את מי היא ארחה אצלה בדירה הקטנה בזמן המלחמה, האם הנשים שלהם עזרו בבית?

כשאני שומעת אותה מדברת, אני מופתעת כל פעם מחדש. איך חוויות שקרו לה לפני כמעט 9 עשורים נחקקו בזכרונה באופן שמשפיע עליה עד היום. עד כמה האישיות שלה מושפעת מכך שהיא היתה בת יחידה בין 5 בנים. עד כמה פגועה היא מרגישה אפילו היום, ממרומי גילה המופלג, מכך שהבנים לא חיבבו אותה. מכך שזרקו לה את עגלת הבובות שמצאה ברחוב ואביה שיפץ עבורה. חוויות קטנות וכמה משמעות מקופלת בתוכן.

יש לה אח אחד שאותו היא אהבה במיוחד. הוא כבר לא בין החיים. לפני הרבה הרבה שנים הם רבו. מריבה כזאת שאחריה הם יותר לא דיברו. למרות שהיו נסיונות פיוס הם לא צלחו. כגודל האהבה, גודל האכזבה. אם יש נקודה אחת שהיא חוזרת עליה שוב ושוב, היא כמה היא התאכזבה. היא לא מבינה, איך האח האהוב עליה, זה שתמיד דאגה לו התנהג באופן שמבחינתה היה לא צפוי לחלוטין.

ובקפיצה בזמן אני עוברת לאחיות ולאח שלי. כמה אני אוהבת אותם. היחסים ביננו ממש קרובים (במיוחד עם האחיות שלי). הן החברות הכי טובות שלי. אנחנו מדברות כמעט כל יום. נפגשות לפחות פעם בשבוע (ולפעמים הרבה יותר). אני יודעת שאם אני אצטרך אותן, הן תמיד יהיו שם בשבילי. אני יכולה לסמוך עליהן בעיניים עצומות.

וזה לא שתמיד זה היה ככה. כשהיינו ילדות, לא הסתדרנו בכלל. הן היו עולות לי על העצבים. תמיד ניסו להפריע לי כשרציתי להיות עם החברות שלי. הן מצידן לא סבלו אותי – הכינוי שלי היה "המפלצת". הרבה תסביכים הן סחבו בגללי. אבל משהו שקרה ביננו בילדות, כנראה חיבר ביננו. אנחנו לגמרי שונות אחת מהשנייה, אבל יש ביננו חיבור שהוא משמעותי שקשה לי להסביר במילים.

ואני מסתכלת על הילדים שלי. ארבעת המופלאים שבגלל הבחירה שלי בחינוך ביתי, מבלים כל כך הרבה זמן ביחד. וכמה קשה לי לפעמים לתת להם זמן איכות אחד על אחד, וכמה זה קשה לפעמים ליצור נפרדות. ואיך זה מסובך לא להשוות, לתת לכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך, למרות שכל המשפחה הרבה פעמים מתלווה כולה – למפגשים, לפעילויות, לחוגים.

לפעמים הצעקות והמריבות שלהם מוציאות אותי מדעתי. ולפעמים אני נפעמת מלראות את החיבורים המשתנים בין הגילאים השונים. ואיזה דברים נפלאים הם עושים ביחד, וכמה הם נתרמים אחד מהשני. ואני מתפללת שכשיהיו מבוגרים, היחסים האלו ישארו איתם. שהם יזכרו לחיוב את הזמנים שבילו ביחד, או לפחות יראו עד כמה הם תרמו אחד לשני. והכי הכי אני מקווה, שכשהם יהיו זקנים, הם לא יצטערו על יחסים שהתפספסו. שיצליחו לראות אחד את השני כמו שהם באמת ולהנות מההיכרות המעמיקה והחד פעמית הזאת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אחים בראייה רב דורית

  1. דינה הגיב:

    איזה יופי :). בעיני זו גדולה זכות לשמוע את ההתחשבנויות של סבתא שלך
    כשאת כבר אישה ואמא…

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s