בנות שתיים

מאת: שרית חייט

השנה, חלינו לראשונה בצורה מובהקת וניכרת במחלה הנודעת: "יומולדת לאחות", קרובת משפחה של "וירוס הפרק האחרון במחשב".
תופעות הלוואי שנצפו היו קינאה עזה, נטייה להתפרצויות זעם ובכי פתאומיות ומסכנות כללית.
סערת רגשות חלפה במרחב המשפחתי ונתנה את אותותיה בבני הבית.

חגיגות ההולדת ציינו את שיאה של תקופה מתוחה, מדודה והשוואתית, בה הצלחנו לבחון, להתלונן ולהתמקח על כל דבר, כמו לדוג' מי קיבלה את הלחמנייה ה"שמנה" מהמכולת או מי קיבלה מחמאה עם יותר מילים…

ארחנו במאור פנים ובלב פתוח את גברת "לא הוגן" ואת האדון "החבר שוויון".

מקטיני הערך העצמי שבתוכי הרימו ראש ויצאו לחגוג ביחד עם האשמה והביקורתיות. הרגשתי שטעיתי, סטיתי מדרך הישר, שנכשלתי בגידול וחינוך בנותיי, שפגעתי והרסתי.
רעש המדון צבע את עולמי וחוויתי דיסהרמוניה מתמשכת.

האמנם???

"גוזמה" טוען יאנוש קורצאק ב"כללים לחיים" (1930).
"אם נספור ונעשה חשבון, נמצא אצל אחים ואחיות שאינם חיים בשלום שתים, שלוש, ארבע קטטות ליום. נניח, שכל קטטה נמשכת חמש עשרה דקה. תהיה, איפוא, יחד שעה. שעה אחת-זה הרבה, אך לא כל היום. ואולי טוב יותר שעה אחת של מלחמה מרוגז תדיר ואי רצון נסתר וגדל והולך."

לדבריו, "אחים ואחיות יכולים לחיות בשלום, אך אין לתמוה על כך שמתגלעות מריבות.
בשל מה? – בשל כדור, בשל מקום ליד השולחן, בשל דיו; מי צריך ראשון להתרחץ, מי צריך להרים פיסת נייר. אחד רוצה לשיר והאחר רוצה שיהיה שקט. זה רוצה לשחק, וזה רוצה לקרוא."

ולנו המבוגרים הוא ממליץ לחקור ולדעת בדיוק איך היה במקום לדרוש מאחד מהם לוותר היות שלוויתורים מתוך הכרח יש תוקף קצר והם גורמים לתחושת עוול מתמשכת. עדיף לא להתערב כלל מלשפוט בלי חקירת סיבות המחלוקת.

אני קוראת את המילים שנכתבו בשנת 1930. אין חדש תחת השמש..

אני נדרשת להן כדי לזכור את שמתרחש לנגד עיני, ש"ויתורים מרצון בין אחים ואחיות מצויים הרבה". וש"לא ראוי למהר מיד לעזרה. מוטב לחכות קצת, עד שישקטו." והרי יודעת אני שמידת ההתערבות שלי תלויה במשאבים הפנויים העומדים לרשותי, במצב רוחי, ביכולתי לעצור, לבחור, לזכור ולנהל את מהלכי, באיזה כפתור נלחץ אם בכלל… מעטים המקרים בהם באמת נדרשת התערבות על מנת למנוע נזק אפשרי מידי.

את מרבית שעות היום מעבירות בנותיי ביחד ולחוד, ובעיקר ביחד מתוך בחירה, במשחק דמיון משותף או עשייה משותפת אחרת.
מדוע אם כך אני חווה את החיכוכים בעוצמה כה רבה ונותנת להם ערך כה שלילי?

טיפסתי אל מבט העל, להסתכלות מנקודת מבט גבוהה יותר על המתרחש. כזו המאפשרת לראות את התועלות הגלומות במצב.
הרי בסך הכול, אנחנו תלמידים החולקים את מרחב הלמידה, כשלכול אחד מערך שיעורים ייחודי המותאם לו אישית.
אני נדרשת להכיל את קולות החיות והשמחה כך שלא יחוו על ידי כצרימה רועשת ודיס-הרמונית.
בנותיי מלמדות אחת את השנייה שיעורי קווים: אחת לומדת להתפרע ולחרוג מהם והשנייה לומדת לזהות ולהבחין בהם. מי אני שאתערב ואפריע בלמידה חשובה זו?
וכולנו לומדים לקבל את עצמנו בשלל המצבים וההתנהגויות מבלי להתרגש, לעמוד על שלנו, לשמור על גבולותינו, להזין את עצמנו מכוחנו הפנימי, לאהוב ולחמול את עצמנו ומתוך כך את זולתנו.

איזו מתנה נפלאה אני יכולה להעניק לבנותיי אם ילמדו את רזי המשא ומתן בסביבה בטוחה וביתית, אם יצליחו לקבל את עצמן, כועסות, צועקות, רבות, חלשות, פגיעות. לאהוב את עצמן ולהכיר בערכן תמיד, בכול מצב, ללא קשר לקולות החיצוניים.
כמה שעות טיפול יחסכו מהן וממני..

אם כך, מהו תפקידי במערך?

לתחום גבולות גמישים ורחבים עד כמה שניתן כך שיאפשרו למידה בטוחה לכול אחד מבני הבית.

לקחת אחריות על מה שמשתקף בסביבתי הקרובה דרך בנותיי ולתת לו בראש ובראשונה מענה פנימי. ביתי מציפה אל מולי קורבנות. מעולה. במקום לטפל בה לבדוק: איפה עדין היא מתקיימת בתוכי?.
אני חווה מריבות וחיכוכים בסביבתי – מה אני יכולה לעשות כדי לקדם שלום פנימי בתוכי?

להישאר בהווה. להסכים להיפרד מהתוויות העבר שלי אל מול משפחתי הגרעינית. השיעורים שאני ואחיותיי בחרנו ללמוד יחדיו לא בהכרח רלבנטיים לבנותיי.

לשמור על איזון מבלי להתרגש מתוך ידיעה שכול מה שמתרחש הוא חיובי ומלמד. לוותר על שיפוטים והערכה שלילית כמו לדוג': בגלל החינוך הביתי הן כל הזמן ביחד, חסרה להן פרטיות, אין להן מספיק חברה, הן כל הזמן רבות.. כל דבר יכול להיתפס כחסרון או יתרון. הקרבה הזו תהפוך ליתרון משמעותי כשנצא לטיול משפחתי ממושך… הדברים דינאמיים ומשתנים.

להסכים לאפשרות שאולי מה שקורה הוא בעצם מיטבי..
למרות שלפעמים זה מעט מידי ולעיתים גם עם מה שיש אני מתקשה להסתדר.. הייתי רוצה אחרת, יותר, כמו ההיא וההוא שהם לא אני..

לדעת שתמיד ניתן לבחור אחרת ולשנות, להתאים את המציאות לרצונות.

לזכור "…שהרבה יותר, פי עשרה יותר, מרובה הטוב מן הרע, ואפשר לחכות בשקט עד יעבור רע. כל נפש חיה, ולא האדם בלבד, נוח לה בשלום יותר מבמלחמה…" (קורצ'אק, 1930).

בנות שתיים בובתיים,
שתיהן נשמות יפות, אוהבות, אהובות, אחיות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s