מאת: לימור ליברמן
לא פעם מתרחשות בביתנו מריבות בין הילדים הכוללות צעקות, לפעמים (רחמנא ליצלן) נשמעות מילות גנאי, וממש לפעמים אפילו הולכים מכות… (בעיקר שהם קטנים).
לא פעם יש בביתנו רגעי הרמוניה מרגשים, משחק משותף של הילדים ביחד, ודיונים נעימים…
לא פעם אני רואה את עילאי וגאיה בשיחת מתבגרים מעניינת.
לא פעם אני רואה את סול וקשת משחקות שעות ביחד ואחר כך רבות וצועקות אחת על השנייה, ואחר כך שוב מתחבקות ורוקדות ביחד.
וכך לחילופין בין האחים…
רוב הזמן אני נעה בין תחושת התסכול לנוכח המריבות והצעקות שיש בין הילדים (טוב גם לפעמים לא רק מצד הילדים…) לבין תחושת ההודיה וההתרגשות לנוכח התמיכה ההדדית שיש בין הילדים, והכיף שלהם בשהות ביחד. ונראה שרוב הזמן הם נהנים זה בחברתו של זה …ומרגישים ביטחון שהם ביחד .
ארבעת הילדים שלנו (בגילאי 15.5-7.5) גדלו ביחד כל הזמן, כל היום. לא היה להם כמעט "חופש" אחד מהשני (וגם לא ממני (-J
הם נולדו למציאות הזו ולא הכירו אפשרות אחרת…
היום קורה שהם נפרדים למספר שעות, ואפילו לפעמים ליום שלם….ואני יכולה לשמוע מקשת (הקטנה):"אמא איפה גאיה/סול/עילאי? הרבה זמן לא ראיתי אותם, אני מתגעגעת אליהם"…(-:
מעוררות בי השראה משפחות שהקשר עם ההורים ובין האחים (שכבר מבוגרים ועצמאים) קרוב ותומך, שהם בקשר רציף, נפגשים לעיתים קרובות והתחושה שהמשפחה שלהם מאד מלוכדת והיחסים נעימים ועוטפים.
זו גם השאיפה שלנו….(-:
מהתבוננותי ומחוויותי עד כה אני מבינה שכולנו (גדולים וקטנים) פועלים מן המקום המבקש אהבה, ביטחון, שייכות, קירבה, קבלה, תמיכה, הקשבה.
המניע (אני חושבת שהיחידי) לפעולה בעולם הוא זה.
וכל המריבות, הקנאה, הריחוק ,הכעס וכיוצ"ב שניתן לעיתים לראות בין אחים (ובין אנשים בכלל) נובע מהתחושה של צורך ורצון בביטחון/אהבה/שייכות/קבלה וכד'…
את ההבנה הזו אני משקפת לילדיי כשהם נמצאים בפלונטר ביניהם, אני מראה להם את תחושתו של זה העומד מולם, ומבקשת מהם לקחת אחריות על חלקם בעניין.
אני רואה את עצמי כמתווכת ולא כמתערבת.
כך הם לומדים להיות מודעים למניע שלהם , ולפרשנות השגויה שלהם (או לא) של המצב.
(ניתן לראות זאת גם כמובן בין בני זוג ובמערכות יחסים באופן כללי..)
מתוך השאיפה שלי להיות מודעת למניעי פעולותיי, ומתוך השאיפה ליצור בחיי הרמוניה ביחסיי עם עצמי ועם סביבתי הקרובה והרחוקה – אני מלמדת את ילדיי את דרך החשיבה הזו.
ומתוך כך אני יכולה לראות איך נרקמת ביניהם מערכת יחסים בריאה – שאיננה נטולת כעסים, מריבות, ויכוחים, וההעלבויות, אך במקביל הם לומדים לקחת אחריות ולשתף את המתרחש בליבם ומתוך כך ליצור מערכת יחסים קרובה ואיכפתית אחד כלפי השני.
לדוגמא אם מגיע חבר אל אחד מילדי ואחיו או אחותו רוצים להצטרף. לא תמיד זה מתאים לאח המארח. מה עושים? איך אני מתווכת? באמצעות יצירת דו-שיח. אם קשת רוצה לשחק עם סול וחברתה, ולסול זה מפריע, אנחנו מדברים על זה ומחליטים איך יוצרים מצב שלכולם נעים. נגיד חלק מהזמן קשת תכבד את הרצון שלהן לשחק יחד וחלק מהזמן סול תכבד את הרצון של קשת להיות איתן. יש להן הרבה חברות משותפות. אני משקפת להן באותה סיטואציה מה כל אחת מרגישה ומחליטים מה עושים מתוך התחשבות אחת בשנייה. ולפעמים זה לא מוצא חן בעיניי אחת, והיא כועסת …וגם עם זה אני מתמודדת בהסבר המצב ו חיבוקים…לפעמים לא כולם מרוצים…
ככל שהם גדלים אני פחות מתווכת כי הם כבר למדו את דרך ההתנהלות והחשיבה. אך אם הם מבקשים עזרה אני עוזרת להם לראות את התמונה השלמה, כלומר את המקום של כל אחד בתוך הסיטואציה.
אמא שלי אמרה לי פעם, באחת המריבות ביני לבינה, שמשפחה נשארת לתמיד וכדאי להשקיע ביחסים בתוך המשפחה, כי חברים באים והולכים…
אני מסכימה עם האמירה הזו…אך צריך לדעת איך ליישמה. אימי לא השכילה ליישמה, ועבורי המשפחה ממנה באתי איננה דוגמה לכך…
מודה על האפשרות ללמוד על מה לא כדאי לעשות ואיך כן נכון לעשות זאת- וגם זאת בתפילה שאני עושה את הדבר הנכון עבור ילדיי ועבור המשפחה שהקמנו.
תוצרת בית 