אהבה זה דבק טוב

מאת: ענת גביש

מי שעובד במערכת החינוך מכיר ודאי את האימהות האלה. נדבקות, נדבקות. לא משחררות ולא עוזבות. יש להן תירוצים למכביר אבל האמת הפשוטה היא שהצינור שמוליך אליהן אויר, שפיות, שמחה וקשר הגיוני כלשהו לחיים, נמתח בין הנשמה שלהן לגוף של הילד שלהן ולהתרחק ממנו נדמה כמעשה בלתי סביר, בלשון המעטה. אני מכירה את סוג האמא הזאת היטב כי הייתי היא, ממש. אני עדיין היא, אבל פחות. 

פעם היה לנו מין מצב מוזר בבית. ילדה אחת הייתה בבית ספר ושתיים בחינוך ביתי. ונהגתי לכתוב על רגעים מתוך המצב הזה:

בבית הספר, אני מרגישה כמו מעי.

חיוני, אבל לא לעניין לראות אותו, להראות אותו, לדון בו, ודאי שלא, ולהינתק ממנו, חס וחלילה. אחרי כמה שבועות של הידבקות במעי לחצר האחורית של בית הספר, בצל הקר, בין מחטי האורן ועם תינוק מבסוט שאוכל חופנים של חצרות בית ספר אחוריות, בתמיהה מוחלטת על הגילגול המשונה שעובר עלינו, הנה קיבלתי רשות ללכת לשעה לספריה. התקשרתי לאמא שלי כשדהרתי החוצה מהשער שמנעולו נפתח לכבודי- כמעט נישקתי את השומר- כמו בדהרה החוצה מבסיס טירונות, וטלפנתי מיד לאמא שלי לספר שהשתחררתי !!!!!!!!! והיא סיפרה בגאווה מוסתרת מתחת לטון יבש, שנתנה לה "שטיפה" בטלפון, שהיא גדולה ולמה היא לא מרחמת על אמא שלה ומה זה ככה שעות להושיב אותי שם, ולא סיפרה לי על זה. אמרתי לה אויש אמא, באמת? ובלב אמרתי תודה אמא.

יחי החופש. אוי איזה מין מקום זה בית ספר. אל אלוהים. והילדות שלי מרוצות, והתינוק מרוצה. והמנהלת אומרת לי בחיוך חם "סבלנות, היא בטח תשחרר אותך, אל תלחצי עליה" , והשומר מרוצה. הוא הכי מרוצה. וככה עברנו לגור בבית הספר. מוזר ומעניין. השומר, אז הוא נגד כל זה מה שהולך היום. אני יגיד לך, הוא אומר לי. מאז שיש זכויות לילד, נהרס כל החינוך. תשמעי מה שאני אומר לך. אנחנו היה לנו ככה? היינו עומדים כמו נרות, גם את הרי, שרק היה נכנס המורה. ולא תגידי מהפחד! לא!!! ואז הוא מנמיך את קולו ואומר בהתרגשות ובלחש חורק כזה "כי היה כבוד! כבוד היה! זה למה. היום תראי ככה? איפהההה. צוחקים על המורה בפרצוף, שלא תגידי גם מוכנים לדחוף אותה ולהשפיל אותה. ואם תקראי להורים, מה יעשו את יודעת? את יודעת? לא, אני שואל אותך, את יודעת? יצדיקו את הילד! את יודעת שיש דבר כזה היום? שלא תביני אותי לא נכון…"הוא מנמיך שוב את הקול ומרים בתנועה חסודה את כפו לעברי ופורש אותה "לא שלהורים זה קל. אני יודע שלא. אבל זה הכל מאז הזכויות הילד! נראה אותך מביאה לילד שלך איזה פליק בטוסיק שיהיה יותר מחונך. נראה אותך מעיזה. נראה לך שהוא לא יתקשר למשטרה לגיד אבא שלי עשה לי ככה וככה וככה? אז הנה יש לי חדשות בשבילך: יתקשר ועוד איך יתקשר". הוא מסתובב ומעיף עין בטחונית על חצר בית הספר הריקה, מתעכב על התינוק הלועס כל שלי, גבתו מתעוותת באי שביעות רצון קלה מאד, וממלמל , אולי כבר לעצמו, "לא, זה לא טוב ככה. הלך כל החינוך. חרא. זה מה שזה."

ביום שירד הרבה גשם, יום שישי, בהפסקה הגדולה, הבת הקטנה שלי רצה ישר לתוכו ועמדה בו מאושרת. פתאם היא באה פנימה אלי בפנים אדומות ולחשה "אשה אחת צעקה עלי"

אחותה, שישבה אתי ועם אחיה התינוק שמעה מה שאמרה וקמה בעצבים, לקחה אותה ביד, והן נעלמו. אח"כ הסתבר לי שהן הלכו אל המורה הזאת, שמסתבר שצעקה עליה "בואי הנה מיד מה את חושבת לעצמך את רוצה שאני אכעס עלייך לא אז בואי הנה מיד" ואמרה לה כך:

היא לא ילדת בית ספר, היא ילדה בחינוך ביתי והחוקים פה לא חלים עליה!

והמורה התנצלה. ואז נזופת הגשם אמרה בשקט "כאילו שאם כן הייתי ילדת בית ספר לא הייתי מרגישה רע ממנה. מה היא חושבת, שילדים בבית ספר ולא בבית ספר מרגישים שונה?!"

הנשיפות בערפי קולניות מאי פעם. חשבתי שבילד שלישי זה כבר עובר. אבל כולם מצפים שבילד שלישי זה כבר יהיה קטן עלייך, כל ההיסטריקה הזאתי עם הילדים וכל הזמן בבית ולא לתת להם להשתחרר ממך וכל זה. שבילד שלישי כבר תפסיקי עם השטויות האלה, וצחוק צחוק, היתה לנו סבלנות שלא תגידי שלא, אבל די כבר להיות נטל על הסביבה כולה, ולו רק עם מראה הפוזה הנגררת הזאת עם המנשא והמיטה הענקית המשונה הזאת וכל הטירחה הזאת סביב הילדים כאילו אין לך חיים וכאילו אף אחת לא עשתה את זה לפנייך ולא הסתדרה גם בלי כל המגבלות האלה. ככה אני מרגישה שאנחנו נראים. במיוחד כשקשה לנו. מיד המעט חן שהיה לכל הפוזה מתנדף כמו אתם יודעים מה. ואז מגיעים הגשמי ברכה האלה, וחופש חנוכה, ואני סגורה עם שלושה ילדים בבית יום שלם ועוד יום שלם. והכל ברור וטוב. וכל הנשיפות והשאלות מקבלות בדיוק את גודלן המתאים, נקודת אבק זעירה על מרבד השמחה הרחב, ובחוץ ניתך גשם כל כך עז, עוד ועוד ועוד, ופתאם שלושה סוסים נכנסים לנו אל החצר ואוכלים וכמעט מתקרבים לקולורבי, שזה הדבר היחיד שממש התפתח בגינת ירק, ואנחנו יוצאים ומגרשים אותם ומוקסמים מהם ומריעים להם ומגרשים אותם. אין שום דבר בעולם כולו שאני אוהבת יותר מלהיות עם הילדים בבית. והיום אני כבר יכולה להתחיל להיפרד לשלום מהצורך להסביר את זה למישהו.