בין אני לאנו – אינדיבידואלים בפעילות קבוצתית או מה קורה כש"אצלנו זה ככה" נפגשים…

מאת: שרית חייט

חוקים וכללים זה איכסה. זה נוקשה, כבד, מגביל, מכליל וסותר את מהותי החופשית והייחודית. אם הייתי רוצה להתיישר לכבוד ובהתאם לכללים חיצוניים  – הייתי בוחרת ב"מערכת" ולא בחינוך ביתי.

כשאני מסתכלת על משחקי הילדים בסביבתי, אני רואה שמקובל להקדיש את הדקות הראשונות לקביעת הכללים ולהשגת הסכמה עליהם, בהתאם לרמת הגמישות שנוצרת, ההכרות המוקדמת, רצון המשתתפים להוביל ולהחליט וכו' 

והמשתתפים חלקם בוחרים להסכים ולהצטרף, חלקם מנסים להשתתף בהחלטה ולהשפיע עליה, לבטא את רצונם, חלקם נשארים, חלקם פורשים.

ברור להם, למדריכנו הצעירים שנדרש להקדיש זמן התחלתי לייצר הסכמה שמושגת במגוון דרכים ורק אז מתחילים. 

משוחררים הם ממשקלי העבר שלנו, מן התסביכים וחוסר הנעימות, מן המשמעות שאנחנו נותנים לפעולה הבסיסית הזו, המאפשרת את התקשורת ואת שיתוף הפעולה. 

שמתי לב שכללים מבטאים רצון אישי ושבנותיי ניחנות ביצירתיות רבה בהמצאת כללים, גם למשחקים מוכרים… זה מעין קיצור דרך שהרי כלל או חוק כולל מעצם הגדרתו סוג של ממלכתיות, אמת או צדק ואז אם אני מגדיר את הרצון שלי ככלל, כך הוא יכובד ויקבל מקום.

ומה אם הרצון האמיתי של כל אחד מאיתנו יקבל ביטוי ויכובד ראשית על ידינו, בעצמנו,  ועל ידי סובבנו ויקבל מקום, כמו שהוא?

האם באמת יש לי ולשותפי נכונות ומשאבים להשיג הסכמה כל פעם מחדש בהתחשב בשלל הרצונות המובעים ובשונות המתקיימת ביננו?

בדרך כלל, בשגרת יומי, הכלל המנחה אותי ברגעי החלטה, הוא שמי ש"רוצה" יותר מצליח. אם לי זה פחות משנה אני מוותרת בשמחה, מתוך תיעדוף אישי שלי ובדיקה מה באמת חשוב לי ועל מה אני לא מוכנה "לוותר".

זכור לי מפגש חברי בו התגלתה מחלוקת בין הנוכחים בנוגע לכללי המשחק. על מנת לגשר ולפשר הוחלט שכל אחד יעשה במשחק מה שהוא רוצה. החלטה זו התקבלה על ידי רוב המשתתפים. בפועל, מי שלא הסכים לרצות אותו דבר כמו כולם ולוותר, ועדיין רצה חזק מספיק נותר בחוץ, לבדו.

מה עושים? איך מתקדמים? איך משתתפים והופכים שותפים?

תקופה ארוכה ניסיתי לשמוח (ולעיתים אף הצלחתי) בכל הנקרה בדרכי והחנקתי את רצוני האמיתי או דעתי על המתרחש. בכל הפרעה או התנהלות שחוויתי כצרימה, ראיתי את הטוב שהיא מביאה אלי. שמחתי שאני מתרגלת גמישות ומרחיבה את יכולת ההכלה שלי כלפי רעשים ותזוזות ומתעלה מעל הרגישות החושית שלי. מתחשבת בסביבתי ולומדת להיות חלק מ…
הרגשתי שיכולת ההכלה שלי התרחבה. שמחת על הריווח והמקום החדש שנוצר. בפועל הרצון האישי שלי הצטמצם, והצמצום שלו יצר את המקום שהתפנה לי.
גבולותיי נותרו כשהיו.

המשכתי במסע, ללמוד כיצד להיות חלק, להשתייך ולהביא את עצמי במלואי. אני יודעת שפעולה מתוך שלום פנימי המבטאת את רצוני האמיתי והמדויק, מייצרת סביבה הרמונית גם בחוץ ואילו אני חווה לעיתים תסכול וחוסר אונים. עדיין חסר משהו במשוואה..

מה אני יכולה לעשות על מנת להגביר את ההרמוניה בתוכי ובפעילויות בהן אני משתתפת?

האם ניתן לצקת משמעות חדשה למושג כללים ומדוע בכלל הם נדרשים?

שאלות רבות ולהן תשובות מגוונות.

לכול אחד תשובות ייחודיות בהתאם לערכיו, מנהגיו ותפיסת עולמו.

מה שעוזר לי הוא לראות את עצמי, גם אם לזמן הפעילות בלבד, חלק מקבוצה ולהיזכר בהסכמה הבסיסית הקיימת ביני לבין שאר החברים, במטרה המשותפת שלנו. ואז כשאני חווה את עצמי כחלק מ.. אני בקלות משקללת גם את טובת הכלל אחרי שאני בודקת מהו רצוני האישי. 

לפתוח את הלב  ולהשקיט את השכל המרכז בתוכו הרבה סיפורים ותבניות.

לפעול מתוך מלאות ולא מתוך מחסור, מתוך שלום פנימי.

לראות בכללים משהו חיובי שנחוץ כרגע, שיכול לקצר תהליכים, עד שכולנו נתכייל ונסכים.

להגביר את המעורבות, תחושת השייכות והשותפות ולהיזכר באחריות שיש לי למרחב הקבוצתי ולפעילות, כמו לכל אחד אחר.

להניח כוונות טובות גם אם בוחרים לפעול אחרת ממני. לוותר על הציפיות שיקרה בדיוק מה שאני רוצה. אני הרי חלק מקבוצה.

לשמוח על המגוון והשונות ולהודות על כך שאנחנו מצליחים לחבור ולקיים פעילויות משותפות.

ולפני היציאה אני בודקת ונזכרת – מה המטרה? לאן אני הולכת? מה אני מביאה ונותנת  ומה אני מצפה לקבל? איך אני רוצה שהמפגש יתנהל?
בודקת, נזכרת ומשתדלת לקפל את הקוצים ולהוציא את החסד. להביא את המיטב.
יודעת שאם אזכור לקחת את האחריות, אבחר במעורבות, ארגיש שייכות – לי ולכולנו, חברי הקבוצה יעבור המפגש בנועם ובקלות.
איזה כיף שכול פעם נוצרת שוב ההזדמנות, להתקדם, לחקור, לשנות ולחבור.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בין אני לאנו – אינדיבידואלים בפעילות קבוצתית או מה קורה כש"אצלנו זה ככה" נפגשים…

  1. אפרת הגיב:

    כרגיל דברייך מעוררי השראה! חשבתי גם על כך שהסדר, החוקים כבר קיימים. הם נמצאים מסביבנו רק שאנחנו התנתקנו מהם כמו שהטיב כל כך לתאר א.ד גורדון בחזון היפיפה שציטטת בתחילת הגיליון. אנחנו מנסים להמציא אותם מחדש, לכפות אותם על הייקום (האנושי, הטבע) בגלל "שכך צריך" "זאת הדרך הנכונה" כשנהיה במקום הנפלא, בחזון יהיה מגוחך ליצור חוקים, הם פשוט יהיו בתוכנו, נהיה מחוברים.

    אהבתי

  2. sarit9 הגיב:

    לגמרי מסכימה. תודה על ההרחבה והדיוק ❤ זה בעצם תיאור של תהליך ההתקרבות אחרי שהתרחקנו..

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s