גבולות ומשמעת

מאת: קרן גרופר

מהי משמעת ?

משמעת היא לא ללמד את הילד לקח, משמעת היא למעשה אכיפת סדר.

משמעת עצמית היא לא ללמד את עצמך לקח, אלא לאכוף סדר על עצמך, לעשות סדר פנימי.

אם נבין זאת נוכל להפסיק ללחוץ על הילדים שילמדו את הלקח ונעביר את הפוקוס לעצמנו, נחזיר את האחריות אלינו, המבוגרים!

לפני הכל, עלינו לאכוף סדר על עצמנו, זאת אומרת להיות מסוגלים לא להגיב בדרכים שפוגעות במערכת היחסים עם ילדנו.

ד"ר נויפלד טוען שלא משנה כמה הורה אסרטיבי תהיה, או הורה "מיומן" בהצבת גבולות ומשמעת, אם אין לך הקשר לעבוד בו, אז עשייתך לא תניב תוצאות, עבודתך תחשב סיזיפית.

מהו ההקשר הנחוץ? היקשרות כמובן. בהעדר הקשר של היקשרות, אין לנו סביבה לעבוד בה, אין לנו את הרחם לגדל בה את צאצאינו. אנחנו זקוקים להקשר בעבודתנו, להיקשרות שמתפתחת כל הזמן ומעמיקה ותפקידה לעורר בילדנו את הרצון להיות טובים למעננו, את הכוונות הטובות שלהם ובנו את הרצון לטפל בהם ולהעניק להם. לכן הצעד הראשון שלנו בהצבת גבולות הוא ליצור הקשר, רחם, סביבה, היקשרות עמוקה. את ההיקשרות אפשר להעמיק דרך ששת השורשים שכתבתי עליהם בעבר.

כלי נוסף הנחוץ לנו בעבודת הגבולות הוא – ריקוד האיסוף:

ריקוד האיסוף הוא בעצם האופן בו אני נכנס אל תוך אותו הקשר וד"ר נויפלד  קורא לזה ריקוד, מכיוון שאיני נדחף להקשר בכוח, אלא אוסף את הילד אליי ונכנס בעדינות לשדה שלו. ממש כמו שאנחנו מברכים מישהו לשלום ברחוב, אנו לא מיד שואלים: מה שלומך? יש שלבים לכך, אם נשים לב …ראשית אנחנו תופסים את המבט בעיניים, אח"כ מגיע חיוך במידה ואנחנו מוזמנים, ולבסוף ישנו הנהון קטן והוא הסימן עבורנו שאנחנו מוזמנים לאינטראקציה ואז אנו שואלים: "מה שלומך"? במידה ואיננו מוזמנים לא נצליח לתפוס מבט, נשים לב שהוא מתחמק ולא נשאל לשלומו. כך בדיוק עלינו לנהוג עם ילדנו. ריקוד האיסוף הוא בעצם ברכת שלום או אתחול של מערכת יחסים. כאשר אנו רוצים  שהם יעשו כרצוננו, וחשוב לעשות זאת כמה שיותר ולא רק כשיש לנו רצון או עניין, אנו צריכים לפתוח בריקוד האיסוף: לתפוס את המבט בעיניהם {לא בכוח ולא בדרישה, כי אז לא נשיג את תשומת ליבם, אלא רק מבט} ובעזרת אינטואיטיביות והקשבה נוכל לראות בעיניהם אם אנחנו מוזמנים לאינטראקציה. במידה וכן, נוכל להמשיך בריקוד ולנסות לקבל מהם חיוך. לאחר שהשגנו חיוך, אנו רוצים לקבל מהם הנהון. ההנהון מושג, כאשר אנו אומרים דברים ברורים כל כך, עד שלא נותר דבר מלבד להנהן, כמו "אני רואה שלבשת את החולצה האהובה עליך היום" או "רואים שישנת טוב הלילה"{כשמעירים אותם בבוקר}  – משפטים כל כך ברורים שלא נותר להם אלא להנהן. יש לנו הנהון, משמע אנו מוזמנים להיכנס לעולמם, יש עם מה לעבוד, זו ההזמנה לאינטראקציה וכעת אנו יכולים לבקש את בקשתנו ויהיה יותר סיכוי לשיתוף פעולה.

*ילדים שקשה לאסוף בעיניים [רגישות גבוהה , אוטיסטים} – ניתן לאסוף דרך האוזניים …

ריקוד האיסוף צריך להיעשות כמה שיותר פעמים ביום ולא רק כאשר אנו רוצים מהם דבר מה, על מנת שלא תיווצר ההתניה, איסוף =בקשה, אז יתעורר הרצון הנוגד, התנגדות .

וכעת לחלק העיקרי שמאוד תורם להבשלה. מאוד חשוב לעבוד איתו, בעיקר בחמש השנים הראשונות, אך גם בהמשך והוא תהליך ההסתגלות:

תהליך ההסתגלות משמעו: כאשר אני לא יכול לשנות את המציאות משמע שעליי להשתנות למולה, הווה אומר, כאשר אנו אומרים לילד "לא", לדוגמא: "לא אוכלים עוגייה לפני ארוחת הערב" , עלינו להבין שבאופן טבעי המערכת שלו כמו כל מערכת אנושית  תשאף לשינוי. הוא ינסה לשנות את המציאות בעזרת תחנונים, בקשות חוזרות ונשנות, זעם, נדנוד ועוד המון דרכים,זה טבעי!  כהורים, אנו רוצים  להיות ברורים ואסרטיבים ולהחזיק ב"לא" שלנו, כך שלא ישתמע לשתי פנים {שימו לב , זה לא נעשה בכעס}. למעשה אנו רוצים להעביר לילד שאין שום דרך לשנות את החלטתנו,"לא תהיה עוגיה לפני ארוחת הערב". בחלק הזה, כהורי אלפא, כמובילים, אנו מצפים לתסכול שיגיע. הילד מתוסכל, הוא שואף לממש את רצונו, אך נתקל בסירוב. ניסיונותיו נכשלים והתסכול גובר. כל ילד ואיך שזה נראה אצלו: אבל, זעם, צרחות, להעיף דברים, להשתולל על הרצפה וכדו' רצויים וטבעיים {כל הורה ומידותיו}… תפקידנו כהורים בשלב זה הוא להחזיק את הילד באופן מטאפורי {לא בהכרח החזקה פיזית} ולהפוך לדמות המנחמת, בעזרת רוך בקולנו, מבט מבין, נוכחות מכילה. מטרתנו, לעזור לילד להגיע לרגשות של החוסר תוחלת, לצער ולכאב שבחוסר האונים, לרגשות שנמצאים מתחת לתסכול ולכעס. שלב זה יתבטא בבכי, לא הבכי של הזעם, אלא בכי יותר נמוך, בכי של כאב וחשים בהבדל כשנתקלים בזה. אצל בוגרים יותר, לא בהכרח יהיה בכי, מספיקה לחלוחית בעין או התחושה שהם באמת עצובים או מאוכזבים.

למה זה חשוב? מכיוון  שלאחר שרגשות של חוסר תוחלת באמת נקלטים במוח, נוצר משהו חדש במוח – זהו תהליך טרנספורמציה עמוק, מסע רגשי הגורם להישתנות וגורם לנו להיות אנשים גמישים, בעלי תושיה ויכולת התאוששות מהירה ולכן הוא כל כך נחוץ להתפתחותנו. לאחר שילד מסתגל {בוכה, עצוב או מאוכזב}, מתחולל בו השינוי העמוק הזה והוא מקבל את העובדה שלא תהיה עוגייה לפני ארוחת הערב וממשיך הלאה והנה נולדו ניצני ההתאוששות והגמישות שהוא כל כך יזדקק להם בחיים .

זהו תהליך לא קל, מצריך פניות ורוב הסיכויים שניכשל בו יותר פעמים מאשר נצליח, אך אל נאמר נואש, זה מאוד חשוב להתבגרות ולחיים. זה התהליך שמאפשר לילד לקבל גבולות וסדר.

תפקידנו להיות סוכנים של תהליך ההסתגלות – מצד אחד להיות אלו שאומרים "לא" ומצד שני להיות המנחמים והתומכים כדי שהתהליך יושלם.

ב ה צ ל ח ה ואל תשכחו, זה לא מה שאנחנו עושים עבור הילדים שלנו אלא מי אנחנו עבורם !!!!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד"ר ניופלד, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s