נעים להכיר – והפעם עם חדוה כשר

שאלה: שרית חייט    השיבה: חדוה כשר

 שלום חדווה. אני מאוד שמחה שהסכמת להתראיין. מאוד רציתי לדבר איתך. תני לנו סקירה קצרה על המשפחה…
רני חדוה ושישה ילדים: רז בת 22, רועי בן  20, נועם בן 18,  אמיר בן 16,  עופרי בן 12 ואור בן 10.

אחד מילדיכם התחיל ללמוד בבית הספר. את יכולה לספר לנו עליו?
אמיר נכנס לבית ספר אחרי שנה לא פשוטה מבחינתו. הוא החליט שהוא רוצה ללכת לבית ספר ונכנס לכיתה י"א.

 איך קיבלתם את הבחירה שלו?
אני משתדלת ללכת עם הילדים שלי, בבחירות שלהם.  הבנתי שאני יכולה להביע את דעתי ואחרי שאני מביעה את דעתי מה שאני צריכה לעשות זה להצטרף אליהם בהחלטות שהם מקבלים, לתמוך בהם, לעזור להם, וזה מה שאני עושה. עזרתי לו אחרי שהוא קיבל את ההחלטה.

זה תקף אצלכם גם לגילאים צעירים?
כמובן שכאשר הילדים היו קטנים לא כל מה שהם רצו/החליטו קיבלתי. יש חשיבות גדולה להתאים את קבלת ההחלטות לגיל. העניין של בית ספר מבחינתי לא תקף בגיל צעיר.

מאיזה גיל אפשר?
אחרי ההתבגרות אני מוכנה לשחרר את המקום הזה.  עד אז זה נראה לי ממש פגיעה בעמוד שידרה שנבנה. זה גיל כל כך רגיש גיל ההתבגרות. בגיל 15-16 אפשר ללכת לבית ספר. היו בעבר בקשות ללכת לבית ספר, אבל הם לא היו רציניות. אחרי ביקור קצר בבית הספר לא שמענו יותר בקשות.

איך הגעתם לרעיון של החינוך הביתי? ידעת שזה מה שאת רוצה?
לא ידעתי ולא חשבתי על גידול הילדים. הרעיון הזה התגלגל אלינו עם גידול הילדים. לא היה מבחינתנו רגע אחד בו החלטנו על כך. זה היה תהליך בו הבנו לאט לאט שאין לנו באמת צורך במערכת חיצונית יום יומית לילדינו. וכשרז הגיעה לגיל חמש כבר הבנו שזאת הדרך שלנו.

איך נראה שבוע מבחינת הפעילויות שלכם?
זה מאוד השתנה ועדין משתנה. כשהילדים היו קטנים הייתי בבית והעבודות היו בתוך הבית (באופן טבעי, צימרים). במהלך השנים עשיתי מפגשים בבית, והיינו הולכים לטיולים, ובכלל הקבוצה של החינוך הביתי הייתה מאוד משמעותית לי ולילדים. היו לנו שכנים בחינוך ביתי והחיים היו מאוד אחרים ממה שהם היום. הייתי מאוד נוכחת. אבל סדר יום לא היה. הארוחות היוו עוגן כזה. היינו משתדלים לאכול ביחד בבית. 

הייתם אוכלים ביחד את כל הארוחות?
כן. רק לא היו להם שמות. הם היו בזמנים לא רגילים ולא בהכרח קבועים. היום כשהם גדולים ואני עובדת הכל נראה אחרת. אני עדין מקפידה שיהיו  ארוחות  ביחד אבל לא תמיד זה יוצא, בטח לא עם הגדולים. לילדים יש את העיסוקים שלהם. אבל אני משתדלת שזה ישאר העוגן המשפחתי.

במה את עובדת?
אני רכזת רווחה בקיבוץ. אין לי משרד ואני מסתובבת בין בתים של אנשים ויוצאת לישיבות. זו עבודה מאוד נוחה כי אין לי בוסים ואני מנהלת את הזמן שלי בעצמי, אבל אני מרגישה שהקטנים, אור ועופרי עדין זקוקים לי. הגדולים כבר עסוקים, עובדים הולכים לבית ספר. החינוך הביתי שלנו השתנה והוא לא כמו שהיה וגם לא כמו מה שאני רוצה  שיהיה.

מה היית רוצה?
הייתי רוצה להיות יותר פנויה.  אבל, הגעתי לשלב שאני רוצה לעשות עוד משהו. מין אמביוולנטיות כזאת. להיות בבית בשבילם, ולצאת מהבית בשבילי.

כולם גרים בבית?
לא. רז עזבה את הבית. יש לה כבר חיים עצמאים משלה, רועי בצבא, והשאר בבית.

בראייה לאורך השנים, במה לדעתך תרם החינוך הביתי ליכולת שלהם לעשות את מה שהם רוצים?
אני חושבת שאני רואה את זה מאוד חזק על רועי. הוא התחיל בגיל 14 לנגן בצ'לו והשקיע הרבה זמן ועבודה קשה כדי להתקדם מהר כי כולם מתחילים לנגן מוקדם. הוא דוגמא טובה לילד שאם הוא היה הולך לבית ספר היו מגדירים אותו בכול מיני הגדרות מכיוון שהכול אצלו היה מאוחר. התחיל לדבר לכתוב ולקרוא מאוחר. הדברים אצלו מתבשלים לאט יותר. אני חושבת שהעובדה שהוא לא הלך לבית ספר, אפשרה לו את ההתבגרות המאוחרת ואת היכולת להיאבק על מה שחשוב לו כי הוא לא חווה את תסכולי בית הספר בגיל צעיר. אני מאמינה שכול מה שהילדים שלי רוצים – הם ישיגו.  לא צריך ללכת לבית ספר, להתכונן, או לעשות בגרות למען העתיד, ואצל רועי אני רואה את זה מאוד ברור שמה שהוא רוצה הוא משיג למרות שזה לא פשוט, הוא נאבק ומתמיד ומצליח וזה מאוד מרשים. מה שמאוד הפתיע אותי ולא חשבתי שיקרה הוא שהוא מאוד מאמין בדרך הזו של החינוך הביתי. הוא מאוד מרוצה.

למה זה מפתיע?
לא יודעת. לא ציפיתי. הוא מאוד שמח שככה הוא גדל.

זה מאוד מרגיע לשמוע כי יש חששות סביב זה, טוב להם עכשיו אבל מה יקרה בעתיד..
החינוך הביתי מייצר קושי במובן שהוא מחייב אותך לקחת על עצמך אחריות ולעשות את מה שאתה רוצה בעצמך, לעשות בגרות או מה שצריך כדי ללמוד. אז יש פה איזה קושי. אתה צריך להתאמץ על הדברים האלה מה שבבית ספר כולם עושים כי זה על הדרך. אבל עדיין אני רואה שהוא שמח בזה. יש שלב שזה כבר לא עניין. הרבה אנשים צריכים לעשות מכינה כי הם לא הצליחו או לא עשו את כל הבגרויות ואז הפער נסגר. זה כבר לא עניין. בגיל של רז זה כבר לא משפיע על החיים.

כשהם בגיל של הבית ספר  כול הזמן יש את ההשוואה הזו וכשהם גדולים כל אחד לדרכו, כול אחד עושה מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, וההשוואה הזו מאבדת מחשיבותה ומשמעותה. 

חינוך חופשי או לימוד מובנה?
אנסקולרים לגמרי. לא לימדנו אף פעם שום דבר. האמת שהיו לנו כל מיני ניסיונות ללמד ולא הצלחנו. אמרו לנו: "סליחה זה לא מעניין" וזהו. הבנו. לפעמים עוד נורא בוער לי בעצמות כששואלים אותי שאלה להגיד עוד כמה דברים על הדרך אבל זה לא עוזר, הם אומרים לי דפדפי.. ואני רואה שהם לא יוצאים ילדים בורים.  הם מאוד חכמים עם השכלה רחבה. אני לא יודעת להגיד לך איך הם יודעים את הדברים. יש מחשב, חברה מסביב. הכול מאוד קיים ונוכח. הם לגמרי מצויים בעולם ואפילו יודעים אנגלית, למרות שלא למדו אף פעם בצורה מובנית. אפשר לראות זאת אצל אור. כשהוא התחיל לכתוב הוא כתב קודם כל את השם שלו באנגלית ורק אחר כך בעברית. כי במחשב הכול באנגלית וזה מה שהוא ידע לכתוב. 

איזה אתגרים את רואה בחינוך הביתי?

יש היום אתגר אחד שהוא מאוד משמעותי מבחינתי: לגדל את הילד האחרון כשהוא קצת לבד.  תמיד זה היה מן חבורות כאלה ועכשיו אור נותר לבד. עופרי מתחיל להתבגר ופחות מתעניין במשחקי דמיון ו"דברים של קטנים"  ואור עוד לגמרי שם. 

עופרי גם התחיל ללכת ל"נעורים" שזה מועדון לילדים מכיתה ז' אחר הצהריים. כך יש הרבה רגעים שאין לאור עם מי לשחק בגלל שיש לו מעט חברים בקיבוץ. 

איך קיבל הקיבוץ את החינוך הביתי?
חזרנו לקיבוץ אחרי ששתי משפחות חינוך ביתי כבר גרו כאן. לא יכלו שלא לקבל אותנו כי אני בת משק, אבל קראו לנו לשיחה במזכירות. היו שם האחראי על החינוך, יושב ראש הקהילה ומנהל הקהילה. הטיחו בנו שהילדים מסתובבים כל היום, נוסעים באופניים לבד, שאנחנו מיסיונרים ומתכוונים להביא עוד משפחות. אני מבינה שרעיונות החינוך הביתי מערערים על יסודות החינוך הקיבוצי והמסגרות שקיימות היום בקיבוץ, זה הציף כל מיני בעיות, אבל היום כבר מכירים אותנו והדעה עלינו השתנתה. אנחנו מאוד פעילים בקיבוץ, ואנשים הפסיקו לפחד מהחינוך הביתי. היום מה שהיה באותה שיחה משעשע אותי, אבל אז מאוד נעלבתי. 

את רואה את עצמך חלק מקבוצה או קהילת חינוך ביתי?
הזהות הזו היום פחות משמעותית. בעבר כשגרנו בראש פינה כל יום שני היו מפגשים אצלנו, חגגנו חגים וימי הולדת יחד. זאת הייתה הקהילה שלנו.  גם היום יש מפגשים שהילדים הקטנים הולכים אליהם, אבל אני פחות מעורבת בהם בגלל העבודה.

ספרי על המפגשים שנערכו בביתכם. איך התנהלו? היו חוקים או כללים שנקבעו ואם כן אז כיצד? האם חייבים לקבוע? הגיליון הנוכחי עוסק בחוקים וכללים ואשמח אם תוכלי לשתף אותנו מנסיונך בארגון והשתתפות בפעילויות חנ"ב קבוצתיות.
המפגשים בביתנו התנהלו כ-12 שנה. כל מי שרצה לבוא היה מוזמן, לא היו הגדרות. הוזמנו גם מי שהלך לבית ספר, מי שלא הניקה ומי שבאה עם עגלה. החוקים היו מעטים וכללו בעיקר את הגדרות המקום. החלל המרכזי היה לרשות כולם, אולם החדרים ומה שבתוכם לא. את כל המשחקים שהיו חשובים לילדים הוצאנו מהסלון, והם ידעו שמה שחשוב להם נשמר. אני סידרתי את הבית לקראת המפגש, וברוב המקרים גם קיבלתי חזרה בית מסודר. לא היה תוכן לימודי למפגשים שלנו, אלה היו מפגשים חברתיים לילדים ואמהות.

הילדים עוזרים בבית? הצלחת לחייל אותם?  אני רואה שהבן הצעיר שלך מבשל..
אור מאוד אוהב לבשל ולאפות. כך גם שאר הילדים. בשלב מאוד מוקדם שיתפתי אותם בהכנה של הארוחות וכל מה שקשור לאוכל, וזה תמיד ביחד. אין דבר כזה שאני מכינה אוכל לבד או שקמים ומשאירים את השולחן והולכים. אנחנו מכינים יחד ארוחות, ומסדרים בסופן יחד.  אף פעם לא הייתה תורנות או משהו מסודר, השאיפה היא לעשות זאת יחד. אני לא מבקשת מהם לשטוף את הבית (גם אני לא עושה את זה הרבה), אבל בכביסה והכנה של אוכל הם שותפים ויודעים ועוזרים. גם מי שזה פחות העניין שלו יודע לעשות את זה. כמובן שעל החדרים שלהם הם אחראים.

זה תמיד קורה ונעשה בדרכי נועם ומתוך רצון להשתתף?
לא. כולם צריכים להשתתף בזה למרות שזה לא תמיד מתאים. זה תלוי בגיל. אור עדין פחות שותף. אני לא רבה אתו. זה לא בכוח. וגם הילדים מבינים שלפעמים הוא לא שותף. 

אני עוד מתלבטת איך לעשות את זה. יש בי משהו שרוצה לשתף רק כי זה חשוב וכי צריך. אני לא באמת רוצה ומשתפת.
אני אספר לך סיפור. יום אחד אמיר ואני עשינו פנקייק יחד, ואמרתי שאני מטגנת. אמיר עמד לידי ואמר לי, אמא אני רוצה לטגן, לא הסכמתי. דמיינתי את כול הלכלוך והבלאגן שיהיה אחר  כך. אמיר המשיך לבקש, ואני סרבתי. לאחר כמה דקות נדמה לי שהייתה לי שיחת טלפון דחופה, ובלית בררה ביקשתי מאמיר שיבוא לטגן. כשחזרתי המטבח היה מצוחצח, יותר נקי ממה שאני הייתי משאירה.

יש לנו המון פחדים. צריך לשחרר. אני רואה את זה עם אור. הוא מאוד אוהב לאפות. וכול פעם שהוא רוצה לאפות, וזה תמיד בלי מתכון, אני נלחצת, אבל, בסופו של דבר זה קורה כי הוא מספיק נחוש ואני רואה שזה לא נורא והכול בסדר.

 איך את תופסת את התפקיד שלך כאמא בחינוך הביתי, מה אנחנו אמורות לעשות?
אנחנו אמורות להיות נוכחות, לעזור, לתווך.

באופן יזום, או להיענות לפניות של הילדים?
תיווך זה באופן יזום לגמרי, גם עזרה, את יכולה לתת לילד להתחרבש במשהו ואת יכולה להציע את העזרה והוא יכול לרצות לקבל אותה או לדחות אותה אם הוא לא רוצה. תפקידי הוא להציע את העזרה.

זה קשה להיות נוכח לא רק פיזית.
נכון כי תמיד יותר קל לעשות במקומם אבל זה לא מה שיעזור לנו או להם. זה רק לפעמים מקצר. זו חשיבה לטווח קצר. להיות נוכחת אומר מבחינתי גם, להיות בשביל הילדים גם כאשר הם לא בבית. אני יודעת שכשקשה להם הם ידברו איתי, ואם הכול בסדר ייתכן שלא אשמע מהם.

יש לך איזה טיפ למשפחות בתחילת הדרך שלהן, למה כדאי לשים לב?
לא יודעת. לכל משפחה יש את הדגשים שלה. מבחינתי חשוב לא להחליט בשביל הילדים, לא לרצות בשבילם, אבל יש אנשים שנורא חשוב להם שהילדים שלהם ידעו מתמטיקה או אנגלית או לקרוא ולכתוב בגיל מסוים, או כאלה שחשוב להם שהילדים יהיו שותפים בתורנות לאחזקת הבית, לכן קשה לי להגיד מה טוב וחשוב למישהו אחר. כול אחד שם את הדגשים שלו במקום אחר.

קשה לי לתת טיפים למשהו שאני לא מכירה כי כל אחד בונה את החיים שלו אחרת לגמרי. אני חושבת שסבלנות זה נכון תמיד, סבלנות להבשלה של תהליכים ולא לרצות להקדים את המאוחר. לא תמיד זה קל.

איך מפתחים את השריר הזה?
גם אצלי השריר הזה לא מאוד מפותח או מתקדם. אני חושבת שכשעושים חינוך ביתי, צריך לתת לילד להבשיל בקצב שלו, בדרך שלו ולכבד את הדרך הזו. חוסר הסבלנות שלנו הוא כי אנחנו מאוד רוצים שהם יהיו כמו כולם, שהם יקדימו ולא יישארו מאחור, שלא יפספסו דברים. 

אני רואה כמה זה חשוב לא ללחוץ ולא לרצות בשבילם, ומצד שני ללכת איתם בדרך שהם בוחרים שלא תמיד זה הדרך שלנו. יש גיל שאנחנו כבר לא אחראים על הבחירות שלהם, וצריך לכבד אותם ולתמוך בהם גם אם זה לא מה שאנחנו היינו בוחרים. אני רואה את זה בעיקר על הגדולים שבוחרים בחירות שאני לא שלמה איתן או מסכימה איתן ואני איתם, אני יכולה להגיד את דעתי ולהגיד מה אני הייתי עושה. בסופו של דבר אני צריכה לעזור להם בדרך שהם בוחרים. כמובן שיש גבולות שאני מציבה בהתאם לתפיסות שלי, שעיקרן פגיעה במשהו אחר.

איך מגדירים פגיעה במישהו אחר, זה לפי הערכים שלך או מספיק שמי שלידך אומר שהוא נפגע או שאת מתייחסת רק למקרי קיצון מובהקים?
קודם כל במקרי קיצון מובהקים זה ברור. אין שאלה. אבל במצבים פחות מובהקים, יש צדדים שונים. אצלנו לדוגמא אור לא שותף מלא במטלות הבית והילדים הגדולים מנסים לשנות את זה ואומרים לו שהוא חייב להשתתף, מכיוון שהם מרגישים שזה "לא פייר". ואני אומרת להם תניחו לו, הוא יעשה את זה בקצב שלו כשהוא יבשיל ויבין את הצורך. אתם לא יכולים לכפות עליו את ההבנה שלכם. לכול אחד יש את הקצב שלו ואת הדרך שלו ואני מכבדת אותה. גם אם הם מרגישים שזה פוגע בהם כי יש להם יותר עבודה, אני קובעת את הגבול.

בחינוך הביתי אנחנו מבלים ביחד הרבה זמן וכול אחד מבני הבית מאוד נוכח. איך מייצרים נפרדות ומאפשרים לכל אחד את המקום הייחודי שלו? איך מגשרים על רצונות וצרכים שונים?
תמיד יש השפעות של הילדים או שלנו ההורים אחד על השני, אבל עדין יש את האופי היחודי והבחירות השונות של הילדים. אני רואה שונות ושמחה בה, וככל שהילדים גדלים הם יותר עצמאים ללכת בדרכם. ברור שכאשר הם היו צעירים לא תמיד הרצונות של כולם קיבלו מקום וזמן מכיוון שהתנהלנו די ביחד. זהו תהליך איטי והדרגתי בו הילדים נעשים עצמאים, ובוחרים מה ואיך ברצונם לעשות.

את מרגישה כמו פורצת דרך?
אני מרגישה כמו ממשיכה. גם אמא שלי וגם סבתא שלי גרו בקיבוץ. ההורים שלי שניהם בני משק. אבא שלי שגדל בלי אמא כי היא נפטרה כשהוא היה צעיר, חי את החיים הקיבוציים הסטנדרטיים של בית ילדים ואבא שהוא הלך לראות אחר הצהריים. החיים של אמא שלי לעומת זאת  היו לגמרי אחרים. כשהיא פחדה בלילה אבא שלה בא לשבת לידה ואת אחותה הצעירה הם כבר לקחו לישון בבית למרות שלא היה מקום והיו הרבה עניינים סביב זה. ההורים של אמא לא גרשו אותה בלילה כשהיא באה הביתה לישון כי פחדה בבית הילדים. אמא שלי אומרת: " פחדתי בבית ילדים אבל לא פחדתי ללכת את כל הדרך הזו בחושך עד לבית של ההורים". אמא שלי גדלה במשפחה מאוד חזקה ומשפחתית ובעצם אני ממשיכה את הדרך שלה כי אמנם  הלכנו לבית ספר אבל בית ספר לא היה חובה מבחינת ההורים שלי. היה יום גידול קבוע בנוסף ליום עבודה שבו לא הלכנו לבית ספר.

מה הייתם מגדלים?
היינו מגדלים את עצמנו. זה היה ביטוי שגור אצלנו.

אף פעם לא ישבו עלינו על ציונים. כשהציקו לי בבית ילדים הייתי רצה להורים ואף פעם לא אמרו לי לכי תתמודדי אלא חיבקו ונישקו ונתנו לקושי שלי מקום. אז העניין של להוציא מבית ספר או לא להכניס ילדים לבית ספר, זה שלב אחד הלאה. אבל זו איזושהי תפיסת עולם שאני הולכת איתה כבר שלושה דורות. גם האחיות של אמא שלי אף פעם לא שלחו את הילדים למסגרות בגיל צעיר. אחות אחת הייתה  גננת אז הילדים נשארו איתה עד גיל מאוחר. ואחות אחרת תמיד הייתה בבית לקבל את הבנות כשהן חזרו מבית ספר. זו תפיסה אחרת של הורות יחסית לקיבוץ שהן גדלו בו. אני די מרגישה שאני ממשיכה פה תפיסת עולם. זה היה חלוצי ויוצא דופן מה שעשינו אך בהרגשה שלי זה המשך של דרך ולא מרד.

.מה תאחלי לנו לשנה החדשה? מה היית רוצה שיקרה
שלא יהיו מלחמות ושנגשים את המשאלות שלנו. ולא צריכים ניסים בשביל שנצליח להגשים אותן. למצוא את הדרך והזמן להשקיע בדברים האלה. יש לי משאלה כבר המון זמן שאני רוצה ללמוד גיטרה ואני לא עוצרת כדי לממש אותה. ואני מאחלת לעצמי למצוא את הזמן ולהגשים אותה. ואני מאחלת את זה לכולנו. לכול אחד יש משהו כזה שהוא רוצה לעשות.

אמן.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיון, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s