ראיון אנונימי על כללים במפגשי חינוך ביתי

שאלה: שרית חייט  השיבה: אנונימית,  אם לילדים בגילאי 7 ו- 4.

ספרי על פעילויות שאתם משתתפים בהם?
אנחנו משתתפים בפעילות רב גילאית בקבוצה גדולה. הבוגרים בגילאי 9-10, הצעירים ממש קטנטנים והקבוצה "השלטת" היא גילאי 4-6. זו קבוצה מאוד גדולה וניסו להוסיף לפעילות תוכן מסוים אולם אין בקבוצה חוקים מוגדרים על מנת שכולם יוכלו להנות מהתוכן. כללים מוסכמים למשל בקשר לאוכל בזמן פעילות. אם כולם אוכלים בזמן שמישהו מסביר איזשהו נושא  זה מאוד לא נעים. אני מרגישה שלא תמיד אנשים שמים לב לזה.

דבר נוסף שאני מרגישה זה שהיעדר חוקים מוסכמים וידועים גורם לכך שלא מקובל לשבת באמת ולהקשיב לפעילות בלי להפריע, מתוך מתן כבוד למי שמעביר אותה ואז, גם מי שרוצה לא יכול להקשיב כי הרעש מפריע. זה תקף גם להורים שיושבים במעגל ומדברים בינם לבין עצמם וגם לילדים שמדברים ביניהם.

אני מרגישה שפעילויות עם תוכן מתאימות לקבוצות קטנות שההורים מלכתחילה הסכימו ביניהם על מטרות הפעילות: האם הם רוצים שכולם ישבו ויקשיבו, האם הם רוצים שכולם ישתתפו בפעילות, האם הם רוצים להפריד מידי פעם בין הצעירים לבוגרים בדרך כלשהי. 

זה משהו שחסר גם בפעילות תכנית מובנית וגם במפגשים פתוחים שמנסים לעשות בהם פעילות כלשהי כמו הקראת סיפור. לכן, כדאי לדעתי לדבר לפני הפעילות עם ההורים ולראות מה כל אחד רוצה להביא ומה הוא מוכן לתת לאו דווקא מבחינת העברת פעילות בפועל אלא לתת מבחינת מה הוא מוכן להגיד לילדים שלו. לדוג' שעכשיו כולם יושבים ומקשיבים לסיפור ורק אחר כך חוזרים לשחק. זה משהו שצריך להחליט אותו מראש. אני מרגישה שחסרים לנו כללים, בעיקר כללי נימוס בסיסיים וזה דבר חשוב. 

בבית יש לכם כללים?
כן. אנחנו לדוג' לא מסתובבים עם אוכל. כשרעבים יושבים ואוכלים. לא מתחילים לזוז.

כלל  נוסף הוא שאם אני מקריאה סיפור ואחד הילדים לא מעוניין לשמוע הוא יכול לשבת עלי או להתרחק ולבחור בפעילות אחרת אך הוא לא יכול להפריע. כשאני יושבת ללמד את הבכור, הצעירה לומדת לאפשר את זה. אנחנו עובדים על זה כעת כיצד לתת לי את הזמן ולמצוא משהו אחר לעשות או לשבת לצדי בשקט. 

 כשאני מדברת או אחד הילדים צריך להקשיב. זה חשוב לנו בבית. לדוגמא, הבן הבכור רצה להרצות לנו בנושא כלשהו ואחותו הצעירה למרות שזה" נושא של גדולים" ישבה והקשיבה ומחאה כפיים וידעה שבזמן הזה היא נותנת לאחיה את הבמה. וגם כשהיא רצתה להרצות בפנינו אחיה הבכור ישב והקשיב וגם כשנמאס לו הזכרתי שיש לכבד אותה ולהקשיב יפה ושכבוד זה דבר הדדי.

גם בחוץ ילדי מיישמים את כללי הבית. הם יודעים שאנחנו יושבים ומקשיבים גם במפגש בחוץ. לא יכול לקרות מצב, כמו שקורה לעיתים, שבאמצע פעילות, הקראת סיפור לדוג' יקום ילד (גם גדולים בגילאי שש) ויאמר בקול רם: "ממש ממש משעמם פה". יקום וילך. משעמם לך? סבבה. או שתשב בכול זאת ותקשיב או שתתרחק אבל ההצהרה הגדולה הזו פוגעת במי שמספר את הסיפור.  זה גם מפריע לקבוצה שרוצה לשמוע. זו הפגנתיות שכדאי לדעתי לעצור.  

למה לדעתך חסרים במפגשי חינוך ביתי כללים קבועים?
כל אחד מאיתנו מציב את הגבולות במקום אחר, בהתאם לתפיסת עולמו. אצל חלקנו הגבולות רחבים ואז גם בבית הכללים האלו חסרים. ההורים מרגישים שלא צריך אותם. אלו כללים שמגיעים מהבית.

דבר נוסף הוא שהורים לא נוכחים בזמן הפעילות ועסוקים בענייניהם על המחצלת. זה משמעותי במיוחד בגילאים הצעירים. כשהם לא מעורבים גם הילד לא מרגיש מעורב.

 הוא יושב במעגל עם כולם והוא עושה מה שהוא רוצה ואין מי שיכוון אותו. זה משפיע על הילד. 

בנוסף, משפחות שמגיעות לחינוך הביתי מתוך התנגדות ל"ממסד" נפגעות אישית מהנסיון לקבוע כללי התנהגות, גם אם הן שותפות. זה פוגע בהן אישית היות ומהותן היא חינוך חופשי ומאפשר עם גבולות רחבים בהם הילד יכול לעשות, לקום, לאכול מתי שהוא רוצה.  השונות הזו בין המשפחות מאוד מורגשת. במיוחד כשמנסים לצקת תוכן למפגש, כמו חגים לדוגמא. 

אני זוכרת בעבר מפגש חופשי מרוחק מאתנו. היינו נוסעים אליו כשעה והיה קשה לקיים אותו היות והמשפחות היו מגיעות בזמנים שונים. בשונה ממפגשים בתשלום אליהם יותר קל להתחייב. 

אני מרגישה שההתנגדות למערכת יוצרת גם התנגדות למחויבות. 

השתתפת בפעילויות שבהן  היו כללים?
מניסיוני, בפעילויות בתשלום ההורים מסכימים שהמדריך יעיר לילד אך במפגשים בארגון עצמי, גם כאשר ילד מציק לילד אחר, וההורה שנוכח מעיר לו, האם של הילד שהציק מאוד כועסת שהעירו לילד שלה ולא חיפשו אותה. ההורים מרגישים לא בנוח להעיר לילדים אחרים גם כשהם פוגעים ו/או מפריעים. אני רואה את זה גם על עצמי. כשבתי הצעירה הייתה בת שנה בערך  היינו במפגש פתוח  וילדה בת חמש או שש לא הסכימה שהיא תעלה על המתקן ודחפה אותה. אני הייתי עם הבת שלי, ותפסתי אותה ואמרתי לילדה שאני לא מרשה לדחוף אותה כי היא קטנה.  אחרי שאמרתי את זה התחלתי להסתכל לצדדים לבדוק אם אמא שלה שמעה. פחדתי. הרגשתי סוג של לחץ, איך העזתי להגיד דבר כזה. אחרי זה, כשסיפרתי לעוד אמהות הן הרגיעו אותי ואמרו לי שהאמא הזו "בסדר". היא היתה מקבלת את זה בסדר ולא היה קורה לי כלום. אבל ממש הרגשתי את ה"איך העזתי להגיד את זה". 

גם כשאני מבקשת במפגשי חנ"ב מילדים גדולים לאפשר לבתי הצעירה להתגלש הם מסרבים. הם יגידו לי: "לא. זו המגלשה שלנו. אנחנו לא מפנים. שמנו חול. זה שלנו. זה המבצר שלנו. זה הארמון שלנו. " יתווכחו איתי בצורה לא נעימה. אני צריכה להתווכח איתם או לחפש את אמא שלהם בצד השני של גם השעשועים. זה סוג של חוסר גבולות שאני מרגישה הרבה פעמים. 

הילד מרגיש שהוא בא למפגש ויכול הכול. אמא שלו לא נמצאת בסביבתו  ואני מדברת על גילאים צעירים. הילד לא רגיל שמבוגר מעיר לו או לעצם השיחה עם מבוגר ונוצרת תחושה לא נעימה, אני יודעת שהילדים שלי לא יתנהגו כך. אם יבקשו מהם משהו בצורה מנומסת הם יענו בצורה כזו. 

היית שותפה בפעילויות שבהן ניסו לאכוף כללים?
כן. בחלק מהמקרים הקבוצה הייתה קטנה והיו מתנדבות שריכזו את הפעילות. היו דיונים בין ההורים על מה צריך לעשות אם ילד לא רוצה להשתתף בפעילות ואם הוא רוצה להפריע. לפעמים זה זרם יותר, לפעמים פחות אבל היו כל הזמן  דיונים, בדרך כלל לאחר מעשה, כשקרה משהו. לא היו הוראות מיושמות או המלצה גורפת ודובר על מקרים ספציפיים. נתקלנו במשהו והחלטנו איך כדאי להגיב למה שקרה.

כשחשבתי לחזור ולעשות מפגשים עם תוכן ניסיתי למצוא קבוצת אימהות מצומצמת כדי שנוכל לתכנן ביחד מה אנחנו רוצים לעשות ובאיזה אופן. זה לא יצא לפועל כי לא מצאתי שותפות לדרך. 

בסופו של דבר, את התכנים אני משתדלת להעביר בבית. 

אני יכולה להעיד מהעבר שלנו שבמפגשים שהעירו וביקשו לשבת ולא להפריע, ההורים לקחו את זה מאוד קשה ויש משפחות שהפסיקו לבוא בגלל משפטים כאלה שנאמרו לילד שלהם. עוד פעם זה משהו שאתה צריך להחליט מראש האם מותר למי שמעביר את התוכן להעיר הערה או שלא ואז אני חושבת שההורה של אותו ילד צריך להיות נוכח וגם לשים לב.  לעיתים ההורים נוכחים ולא שמים לב או שאולי לא משנה להם.

לסיכום, מבחינת ההתנסות והתובנות שלך איך אפשר לגשר את השונות בין המשפחות?
ראשית למנות מספר אימהות שיובילו וירכזו את הפעילות.

שנית, לפרסם כללי התנהגות ברורים ומוסכמים על מנת שאנשים ידעו מה לעשות ומה מצופה מהם.  

ההמלצה שלי למי רוצה לעשות מפגש מסודר ואני לצערי עדין לא הצלחת, זה ליצור קבוצה של 3-4 משפחות שהן באותו ראש שלך, או מספיק קרובות אליו, ואיתן לשבת ולתכנן מה אתה רוצה לעשות. אתה רוצה יצירה ,רוצה יותר לימודי,כמה זמן אתה רוצה שתמשך הפעילות וכמה זמן המפגש החופשי.

אם אתה רוצה ליצור מפגש עם מאורגן תוכן מאורגן עם אנשים שונים ממך לחלוטין במיוחד בנושאי  גבולות ומחויבות יהיה לך מאוד קשה להצליח. אני אדם אופטימי וחושבת שזה אפשרי אבל יהיה מאוד קשה להגיע. כול אחד מתפשר בדרכו שלו.

אני גם חושבת שהורה שיודע שלילד שלו יש בעיה כלשהי לשבת, להקשיב, צריך לשבת באזור של הילד בזמן סיורים לימודיים, להיות נוכח פיזית, להרגיע במידת הצורך.

בנוגע לרב-גילאיות. במפגשים חופשיים יהיה לי קושי אם באופן קבוע ילדי ישחקו עם ילדים שצעירים מהם משמעותית. בפעילויות עם תוכן מובנה אין לי בעיה היות וברגע שיש תוכן הרמה של הקבוצה מושפעת מכך. הילד הגדול יכול לקבל מעמד מיוחד של יכול להקריא ולעזור כך שאפילו אם הוא גדול יותר משאר המשתתפים, זה לא יפריע לי. במפגש פתוח גם אני וגם ילדי נרגיש שזה לא מתאים. 

בקבוצת למידה, למרות שיש הבדל ביכולת ההכלה, הסבלנות, הריכוז והשפה אני מאמינה שילדי ייהנו, ילמדו ויקבלו משהו גם אם שאר המשתתפים צעירים יותר. אני מרגישה שזה תלוי מאוד במדריך וביכולותיו וכישוריו.

לסיכום, אני מאמינה שההורה בהתנהגותו יכול להשפיע באופן משמעותי על הפעילויות והמפגשים.

תודה!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, ראיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ראיון אנונימי על כללים במפגשי חינוך ביתי

  1. אני הגיב:

    קראתי בעיון,והזכרת לי נשכחות. גם אני פעם הרגשתי וחשבתי כמוך, וחיפשתי חוקים וכללים במקום שבו אין כאלה. אני חושבת שאפשר לקרוא לשינוי שעברתי מעבר מחינוך מבוסס כללים לחינוך מבוסס חמלה. כי בעצם אין כלל גורף, אפילו מכות יכולות להיות בהסכמה (למשל קרבות איגרוף) ואפילו מוות (למשל המקומות בשווייץ שעוזרים לאנשים להתאבד).
    ההבדל בין מעשה פסול למעשה שמתקבל בברכה הוא בתגובה של האדם שמושפע מהמעשה. זה הדבר היחיד שמשנה.
    דוגמאות כמו המגלשה מניחות שיש כלל, שאומר שחייבים תמיד לפנות את המגלשה. אבל כאן היו ילדים שעשו יצירה, אמנם חול זו יצירה פחות נחשבת אבל בכל זאת יצירה. הם ביקשו שלא תהרסי להם. לדעתך הם חייבים לפנות גם במחיר ההרס, רק כדי לשמור על הכלל.
    במקרה של הילדה שהרביצה, זה לא שהיא אמורה לא להרביץ כי את לא מרשה או כי הילדה קטנה, אלא כי זה כואב לה ומפחיד. הרי גם אם היא היתה גדולה זה היה מעשה פסול. וגם אם היית אמא לא שגרתית שמרשה שירביצו לילדיה זה היה פסול.
    אני יודעת על עצמי שלפעמים מרוב חיפוש אחרי מה מותר ומה אסור הייתי מאבדת את החמלה. להורים שלא מחנכים ולילדים ה״מרושעים״ והלא מחונכים וגם לעצמי, וכשאין חמלה מחפשים כללים, ואז באמת קשה מאד למצוא אנשים שבדיוק בראש שלך, כי זו באמת קהילה שבה לכל אחד יש דעה משלו ואנשים לא רוצים כללים וחוקים. אחד הפתרונות הטובים הוא כמו שכתבת, לארגן מפגש בעצמך ואז יש לך שליטה על העניין, אבל יש אנשים שעלולים לתפוס חוקי קדימות במגלשה כקטנוניים ולא לבוא (שזה עשוי להיות יתרון).

    אני אגב אוהבת שהילדים שלי משחקים גם עם גדולים וגם עם קטנים. יש מקום לכל אינטראקציה, כולן חשובות ויכולות להיות משמעותיות, זה מאד תלוי בילדים, הקטן והגדול כאחד.

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s