הרהורים על מגע ועיסוי

כתבה והשיבה: לילי לזרוביץ'

מגע הוא צורך אנושי בסיסי ממש כמו מזון, מים ואוויר. ללא מגע ,תינוק אנושי לא ישרוד, וללא מספיק מגע, בכל גיל, נהיה פחות בריאים.

אנו מרגישים מגע בכל הגוף, מהקודקוד ועד כפות הרגליים. שלא כמו חושים אחרים שממוקמים באזור ספציפי: עיניים שרואות, אף שמריח, לשון שחשה בטעמים, אוזניים ששומעות, חוש המישוש קיים באיבר גדול בהרבה-העור שלנו.

הגעתי לעיסוי קצת 'בהפוכה', אני טובה במילים, מילים הן כלי שמשרת אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד קוראת או כותבת או מדברת (והרבה),אני טובה במילים…

אחרי הלידה של בני הבכור הבנתי שאני ממש רוצה למצוא דרך לתמוך באימהות, אבות ותינוקות בתחילת דרכם. הבנתי שראשית החיים זה מקום של שינויים רבים ושממש נחוצה תמיכה שם. הרגשתי שהדרך הטובה ביותר לפגוש אנשים אלה היא ממש בהתחלה, אז למדתי הכנה ללידה והתחלתי ללוות זוגות ונשים בדרכם אל האימהות והמשפחה. זה היה נחמד מאד, אבל לא מספיק 'זה' בשבילי…היו שם יותר מידי מילים, יותר מידי שכל, פתאום הרגשתי שהכלי הזה הוא לא מה שאני מחפשת ולאט לאט הבנתי שאני רוצה לגעת.

אני מרגישה שלמרות שמגע הוא דרך תקשורת, בדיוק כמו דיבור, יש בו הרבה פחות מקום לאי הבנות. אין צורך 'לתרגם' אותו והוא מאפשר רגעים של קסם כי הוא נותן לנו את האפשרות לכבות את השכל ולהיכנס למקום מדיטטיבי של נוכחות עמוקה, של תשומת לב עמוקה לגוף ולנשימה, של עומק מסוג שונה מאד ממילים ובמובן מסוים אולי פשוט וחד משמעי יותר.

מצאתי את הכלי שלי!

אני מעסה בעיקר נשים, בגילאים שונים ומגוונים, גם בהריון ואחרי לידה. לכאורה יש פה איזו היררכיה-אני מטפלת והן מטופלות, אני נותנת והן מקבלות, אבל לא ככה אני חווה את העיסוי שאני עושה – אני בתחושת הודייה עמוקה בכל פעם שאישה מסכימה להתמסר למגע שלי ולצאת למסע נוכחות בגוף.   מגע הוא משהו הדדי, וכשאני נוגעת אני גם נינגעת…בזמן טיפול אני מקבלת במתנה את האפשרות הזאת של תשומת לב מלאה, של נוכחות בגוף, של כיבוי השכל. המסאג' הוא כמו ריקוד. כשאני מעסה זה מאמץ פיזי, אבל בסוף עיסוי אני בכלל לא עייפה, אני מלאת אנרגיה וחיוניות. ללא ספק לעסות נותן לי לא פחות מאשר למטופלת.

בסוף עיסוי אני תמיד מבקשת לכתוב לי איך היה, מה היה נעים ומה פחות, מה הרגיש טוב ומה פחות, אני מרגישה שאני לומדת מזה המון. מעניין שכמעט כל הנשים שכתבו לי (באמת, ממש כמעט כולן) ציינו שהרגישו תחושת בטחון בזמן העיסוי. זה מאד משמח אותי לדעת שהן חשו בטוחות אבל גם גורם לי לשאול את עצמי מה זה אומר שהן הרגישו צורך לציין את זה…אולי בחברה שלנו ,במיוחד לנשים, מגע הוא לא תמיד משהו שמרגיש בטוח, גם במובן של מגע שיהיה מספיק קשוב (ולא תהיה בו אלימות) ,גם במובן של פחד מכאב וגם ,אני חושבת, במובן של דימוי גוף וקושי בחשיפת הגוף הלא מושלם שלהן מולי…אני מקווה שזה שהן מספרות לי על תחושת הביטחון שחשו במגע שלי עוזר להן גם לחוש יותר בנח בגוף שלהן, לסמוך יותר על זה שאפשר וצריך לקבל מגע קשוב ומטיב, ושאפשר אפילו לגעת בכאב בהקשבה, בעדינות, בנשימה, ולהרפות ממנו. 

מה את עושה שמשדר את הביטחון שנשים חשו בטיפול?

אני עובדת לאט, לוקחת את הזמן להרגיש איזה סוג של מגע נחוץ, מה הגוף מבקש, איפה יש הסכמה.  אני עובדת הרבה עם הנשימה שלי ובזה מזכירה למטופלת להיות בנשימה. אני מבקשת לומר לי עם כואב ואיזה סוג של כאב זה-כאב נעים ומבריא או כאב לא נעים. אני בודקת אם יש הסכמה להמשיך ולהעמיק או לא ולא נכנסת איפה שלא נענית, אני נוגעת במטופלת לאורך כל הטיפול ולא משאירה אותה לרגע בלי מגע- להישאר בעיניים עצומות ,על מיטת טיפולים ללא שנוגעים בך ובלי שאת יודעת איך, איפה ומתי יגעו זה יכול להיות חוויה מלחיצה…אני חושפת בכל פעם רק את החלק בגוף שאני עובדת עליו, גם כדי לשמור על החום של שאר הגוף וגם כדי שלא ירגישו מבוכה…

חלק מהטיפולים במגע שקיבלתי כאבו פיזית. איך את מתייחסת לכאב במגע ו/או לחוסר נעימות? מה יכול לעזור? 

כשאנו חשות כאב, אנו מפחדות, והפחד הזה באוטומט גורם לכיווץ ולהשטחת הנשימה ,אנו מגיבות כך באופן אוטומטי כי פיזית הגוף שלנו מתכונן לתגובה-מנוסה, קפיאה או התקפה-כולן דורשות עוררות גבוהה. בתגובה להתכווצות ,הגוף כואב יותר, ואז פוחד יותר וכך הלאה…ללמוד לנשום לתוך הכאב, להרפות לתוכו, לא להגיב באוטומט שלנו, זה תהליך וכמו כל למידה הוא דורש סבלנות…

יש כל מיני סוגי טיפולים במגע וכל מיני גישות של מטפלים…לתפיסתי, מה שמביא איזון ובריאות לגוף זה לא בכוח…כשמטופלת מספרת על מקום שכואב, אני מנסה לא לגעת בכאב עצמו (בהתחלה) ,אלא, לעבוד יותר מסביב. אני משתדלת בכל טיפול לעבוד על כל הגוף, ואז השרירים יכולים לארגן את עצמם מחדש (כי אם תפוס, לדוגמא הצוואר, אז מתוך הכאב וההימנעות ממנו אנו מגבילות את התנועה וכל הארגון של הגוף שלנו משתנה במאמץ להימנע מכאב נוסף, דבר שבתורו מעמיס על שרירים נוספים). אני מרגישה שלפעמים אפילו אין צורך לגעת בכאב עצמו ובעבודה של שחרור מסביב אפשר לתת לגוף להתארגן מחדש ואז מתפנה מקום לשריר לחזור למצב של הרפיה.

אני חושבת שנשימה היא מפתח ממש חשוב להתמודדות עם כאב, לנשום אל תוך הכאב, להסכים ולא להתכווץ ולהתנגד…

איך והאם את מעודדת מגע כשגרה, כחלק מחיי היום יום? איך את מחנכת אליו בבית? האם יש לו גבולות? ממה הם מושפעים? איך והאם תוחמים אותו?

אני באה מבית שהתייחס מאד בטבעיות למגע ולגוף, אני זוכרת את הורי נוגעים בפומבי ,בנו, אחד בשני ובחבריהם. לא הייתה אף פעם תחושת בושה בגוף, ולדעתי זה ממש חשוב בהסכמה למגע.

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא להעיר את עצמי כמה שיותר מוקדם בשבת בבוקר, כדי להגיע לפני שלשת האחים שלי למיטת הורי ולזכות במקום הנכסף-ביניהם. היינו מבלים שעות שבת בבוקר ביחד, שישה במיטה זוגית, צופים בתוכנית טלוויזיה שהייתה משודרת בצ'ילה בשבת (או אולי ראשון…).

יש לי שלושה ילדים שאוהבים להתרפק ולנגוע, גם הבכור שלי, בן 12 בא אלי באופן יומיומי ומבקש מגע (וגם אל אביו, חבריו סבו וסבתותיו),מתפנק ומתרפק, גם כשנעים לו ובטח כשהוא כאוב או עצוב.

הם קיבלו המון מגע כשהיו קטנים, נישאו הרבה על הגוף ועיסיתי אותם כל יום מהשבוע הראשון.

כשאחד מהם (או שלושתם) בא להתרפק איתי כשאני יושבת לי, אני בדרך כלל נענית לצורך שלהם במגע, תוך כדי תשומת לב והקשבה אלי ולצרכים שלי. אני ממש משתדלת לשים לב אם מתאים לי כרגע שיהיו עלי (לפעמים יש לי צורך בספייס, בלהרגיש את הגוף שלי לבדו). אם אני שמה לב שלא מתאים לי, אני משתדלת להגיד בעדינות שלא מתאים לי, הרבה לפני שזה מגיע לנקודה שזה ממש מעורר בי כעס.

ובכל זאת ,הם שונים זה מזה באופן ובתדירות שהם נוגעים או מחפשים מגע.

מגע הוא תקשורת, וככזה הוא דורש הסכמה. מעולם לא עודדנו אותם לחבק או לנשק דודות אם הם הביעו חוסר רצון, הגוף שלהם הוא ברשותם ומותר להם להגיד לא לכל סוג של מגע שלא נעים להם. אני חושבת שמתוך המקום שהם מרגישים שמכבדים את זכותם על גופם והחוויה שגם הוריהם מרבים במגע, אבל מבטאים באופן חופשי את זה שמגע לא תמיד מתאים להם, הם מרגישים ביטחון במגע.

מה לדעתך מקור ההבדל בין ילדים ואנשים "נגענים" שיש להם צורך גדול יותר במגע או שזה אפיק תקשורת מרכזי יותר אצלם לבין כאלה שלא?

אני חושבת שהבסיס להיות אדם "נגעני" יותר או פחות הוא בבית ובחוויה של היחס למגע מצד המשפחה.

ובכל זאת, אפשר לשנות את זה…בקורס עיסוי שלי למדה אתנו אישה שהחליטה ללמוד עיסוי דווקא בגלל שמאד קשה לה עם מגע. זאת הייתה חוויה מדהימה ומרגשת איך לאט לאט היא פיתחה את הביטחון והיכולת להתמסר. אני מרגישה שבשבילי זה פיתח מאד את יכולת ההקשבה מול ההסכמה או הרתיעה שלה. ממגע ממש ליטופי, וגם זה בקושי ובהתכווצות בתחילת הקורס היא הגיע ליכולת להכיל ולהרפות אל מול מגע מורגש (לא עמוק ממש, אבל מורגש) וזה היה תהליך מאד יפה.

מגע מחוץ לבית, לא בין בני משפחה, עם נותני שירות, שכנים, מכרים, זרים –  לתחושתי ככול שעולים בגיל כך פחות מקובל…איך זה אצלכם?

הכי עולה לי-תלוי תרבות, וסביב זה השאלה איך לשנות דפוסים מקובלים בתרבות שלך בצורה קשובה ונעימה…בצ'ילה ,למשל, ברכת שלום היא נשיקה על הלחי, זה מקובל בדיוק כמו להגיד שלום, אין שום הבדל, אם מישהו אומר שלום למישהו, בכל סיטואציה (גם של זרות גמורה) מקובל לתת נשיקה. יש בזה משהו כל כך מובן מאליו שרק כשיגאל הכיר את זה ואמר שזה מוזר לו הבנתי שיש שם עניין בכלל…יש בזה משהו שמתקשר מאד לנימוסים, בצורה שקצת לא נעימה לי, זה יהיה ממש לא מנומס לסרב לנשיקה כזאת וממש יעליב את המסורב (בכלל, יש המון נימוסים בצ'ילה, כמו בצרפת, גם שם פונים למבוגרים או 'מכובדים' ממך בגוף שלישי ויש המון עניין של לשמר היררכיות). לא זה סוג המגע שאני שואפת אליו-כזה שאין בו אפשרות סירוב ושהחברה מטילה סנקציות על אי הקשבה לקוד המקובל…

אני חושבת שמגע מאד נוכח בתקשורת שלי עם מכרים ושכנים, כשזה מרגיש לי מתאים (מגע כזה כולל חיבוק או הנחת יד על הכתף…) אני חושבת שאני משדרת נינוחות סביב זה ונענית בדרך כלל בחיוב (מאד קל להרגיש מתי מגע לא מתאים למישהו או לא נעים לו…). אולי זה שאני אישה גורם לאנשים לתפוס את זה כפחות מאיים…אני לא חושבת שאני נוגעת בזרים גמורים חוץ מסיטואציות שבהן זה מקובל או מתבקש (נניח, לעזור לעיוור לחצות-קודם שואלת-או נגיד, בריינבו גאדרינג, שם חיבוק מקובל כברכת שלום גם בין זרים). נותני שירותים-תלוי מי ומתי-אני לא אחבק את הקופאית בסופר, אבל, נניח, לבני-האינסטלטור שבא אלי הביתה לתקן את הדוד-אני אלחץ את היד כברכת שלום, וגם ,בדרך כלל כשמכירים לי מישהו, אני לוחצת יד, אני אוהבת את המנהג הזה-שמשדר אמון בחזקת-באתי לשלום ואין בכוונתי להזיק לך.

מעניין לבחון מגע דרך התרבות. אנחנו נחשבים תרבות קרובה של "סחבקים" אבל אולי זה רק ב"כאילו".. איך את חווה את ההבדל בין התרבויות?

אני חווה פה פחות נימוס-שגורר איכשהו יותר מגע, אבל הרבה פעמים יש בו משהו אגרסיבי, לעומת המגע המנומס בצ'ילה, שאיכשהו ,יש בו יותר זיוף-גם זה וגם זה לא מרגיש לי בריא וקשוב, לא מרגיש לי בהקשבה לצד השני.

האם את תוחמת או מגבילה את הילדים בהקשר של "מגעי חוץ"?

אני לא מרגישה שאני מגבילה אותם, אולי כן מנסה להראות להם ,בכל מיני דרכים, שמגע עם אדם אחר הוא סוג של דיאלוג והוא דורש הסכמה והקשבה להיענות של שני הצדדים-גם לא כופה עליהם מגע כשהם מביעים התנגדות וגם משדרת מסר ברור כשלי לא מתאים מגע. אני חושבת שהבסיס הוא של כבוד והקשבה, גם שלהם לעצמם וגם שלהם לאחרים.

בנוגע להישמרות מזרים כדי להימנע מפגיעה מינית אני די קיצונית בתפיסה שלי. מבחינתי זרים הם פשוט עוד לא חברים שלי ואני לא רואה בהם באופן אוטומטי איום או סכנה.

אני מודעת לעובדה שאנחנו חיים בעולם שיש בו פגיעה (והרבה).

לתפיסתי, הפגיעה הזאת נוצרת מעיוות בכל הנוגע למגע ולגוף ולגבולות ולמיניות וקשורה הרבה יותר לענייני שליטה מאשר לענייני מגע. אין ספק שקיים פה חולי גדול מאד ומאיים מאד בחברה שלנו, אבל לדעתי המקור של החולי הזה טמון באיסורים וחוסר כבוד לעצמי ולאחר ולא במתירנות יתר.

זכיתי לא לחוות חוויות פוגעניות במהלך חיי באופן אישי (למרות שאני מכירה נשים רבות, אולי אפילו רוב הנשים שאני מכירה, נפגעו בצורה זו או אחרת)

פגיעה של פדופילים מתרחשת ב-90% מהמקרים על ידי קרוב משפחה או מכר קרוב של המשפחה, כך שזרים בהקשר הזה פחות מסכנים את ילדיי.

אני לא מרגישה שיש לי דרך אמיתית  למנוע מיילדי להיפגע, אני בטוחה שהפתיחות שלנו כמשפחה למגע, הביסוס של מגע כתקשורת הדדית שדורשת הסכמה של כל הצדדים, הכבוד שאנו רוחשים לגוף, האופן שבו אנו משדרים כבוד לגבולות של עצמינו ושלהם בכל הקשור למגע ,העובדה שכל מה שקשור למגע, גוף ומיניות מדובר בצורה פתוחה וללא מבוכה ובטח עוד כל מיני דברים שלא עולים בדעתי כרגע יאפשרו לילדי סיכוי גבוה יותר להיות קשובים לעצמם, לשמור על עצמם ולהיות פחות חשופים לסכנות, או לפחות להיות מסוגלים להתמודד עם פגיעות אם יתרחשו, לפנות לעזרה ולא להרגיש אשמה (אני כותבת בטוחה, אבל בפועל, אני פשוט מקווה ככה)

אני לא מאמינה שלשדר להם שהעולם הוא מסוכן ואנשים הם רעים יכול באיזשהו אופן להגן עליהם, רק לפגוע…

ברור לי שהאמירות האלה רחוקות מהנורמה אבל הן משקפות את תפיסתי וראיית עולמי והן נשענות על אמונה עמוקה בטוב ועל תחושה עמוקה שהעולם הזה והחיים האלה "מבקשים" ממני לחיות אותם ולא לפחד מהם…אולי תמים…הניסיון שלי, לפחות, לא לימד אותי אחרת.

אנו חיים בחברה מאד מנוכרת, שיש בה מעט מאד מגע יומיומי…התינוקות שלנו בעגלות ולולים, הילדים שלנו ואנחנו בכיסאות מול מחשבים, הזקנים שלנו מבודדים ומורחקים, כולנו צמאים למגע…

אני מאחלת לכולנו המון המון מגע נעים, קשוב, נוכח מבריא ומשמח!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s