מצב הבועה – בשבחי הדינמיות

מאת: שרית חייט

הימים הבאים עלינו לטובה, ימי הזיכרון והעצמאות, על צפירותיהם וטקסיהם מאתגרים את בועתי.
מגיעים לפתחי שירים ותמונות, צפים מעברי חוויות וזיכרונות.
ממחישים לי את השונות בין האקלים שבחוץ לזה הפנימי.

אני זוכרת את ההלם כאשר הגענו לפני שנתיים לחוג מחול במתנ"ס ואת פנינו קיבל הילד מהגיטו כשידיו מורמות וקנה של אקדח מכוון לרקותו, מככב על כרזת ענק לצד מילים המצוות לזכור.
אני, בעיצומה של התלבטות איך ומה לספר, מוצאת את המציאות החיצונית מוטחת בפני. הזדעזעתי. בנותיי המשיכו הלאה. הסתפקו בשאלה אינפורמטיבית  קטנה,  ללא הרחבות והדהודי המשך.

זה תלוי רק בי.
בהסכמה הפנימית שאייצר בתוכי.
במשמעות שאבחר לצקת.

ואני מתלבטת. את הדרך מחפשת. בין הרצון ללמד היסטוריה באופן ענייני, גם את זו האישית, המשפחתית לבין הסלידה מן הפרשנות ההישרדותית שמבצבצת אל פחדי היום יום והופכת עכשווית כמו בעל כורחה.
גשר בין הישן לחדש.
בליל הסדר לא הצלחתי לשיר את "והיא שעמדה". גם ארבע כוסות של יין לא עוזרות לי להחליק.
ביטוי מעשי לחירות פנימית. 
לא רוצה לחנך את בנותיי לפחד, להאמין ש"בכול דור ודור קמים עלינו לכלותנו".

מצד שני רוצה לשמור על מקומנו בשרשרת.
בדרך אחרת. כזו המותאמת אישית.
מצרפת את מה שכתבתי שנה שעברה, בעקבות הליכתי המשותפת עם בכורתי לטקס יום השואה.
השנה אולי אבחר אחרת. אני עדיין חוקרת ומשקללת.
מוזמנים לראות במילים אלו ההזמנה אישית לבדיקה מחודשת של מצב הבועה ומצב החורים ברשת העוטפת.

                                                    *****

הימים הללו, ימי הזיכרון, חירות ועצמאות, בין השואה לתקומה, מאיימים על בועתי השלווה.

אני בודקת את גבולותיה, האם היא חדירה, ולעיתים פותחת דלת או חריץ קטן בחלון.

אני שואלת את עצמי האם היא נחוצה? עד מתי אשמר את גבולותיה?

הצפירה כמו לוחצת את הגבול פנימה אך מיד בתומה יחזרו הגבולות לקוי המתאר הקודמים,

אלא אם כן אבחר אחרת.

והנה השנה, מצאתי את עצמי, בערב יום השואה, מלווה את אמי, ניצולת השואה לטקס יום השואה ביחד עם בכורתי בת ה-8 שהתעקשה להצטרף. החלטה שהתקבלה ברגע האחרון, בלחץ זמן, באופן מפתיע.

כבת לאם ניצולת שואה הנושא סקרן אותי עד מאוד. את שנות ילדותי העברתי בקריאת ספרי שואה וסיוטי לילה. דמיינתי את אמי בנעלי הגיבורה, את עצמי בדמותה של אמי ומחשבותיי נדדו. אני זוכרת מציעה לאמי פתרונות קסם דוגמת למהול את הביצה בחלב על מנת להגדיל את הכמות, כמו במתכון שקראתי בעיתון, או חוזרת מטיול בתנועת הנוער, בו שכחו את ארגזי האוכל, ומספרת לה בהתרגשות ושמחה שהיה לנו "רעב" בטיול. לא הבנתי את תגובותיה הכעוסות.

חוויות הזדהות  אלו רציתי למנוע מבנותיי.

עד לאחרונה נהגנו לבקר אחת לחודש ניצולת שואה. הן יודעות שהייתה מלחמת עולם ושבמלחמה "ההיא" היו סבתן וגם הניצולה שנהגנו לבקר בקביעות. זה הספיק להן ולא נשאלו שאלות נוספות.

גם הצפירה התקבלה כמו שהיא.

ואני שמחתי על היציבות שאני משמרת בבועתי.

 

השנה, במהלך הטקס, נחרדתי. מה עשיתי? מדוע נכנעתי ואפשרתי? כיצד שכחתי? מצאתי את עצמי מנסה "לגדר" את ביתי, לחבק אותה באופן שלא תוכל לראות ו/או לשמוע, וככול שניסיתי להסתיר יותר, כך התגבר כוח הרצון שלה, עד שהיה חזק מספיק ושמתי לב לכך, לתנועות המנוגדות שלנו ובעיצומה של הטרגדיה חייכתי לעצמי,  שחררתי את האחזקה, הרפיתי ואפשרתי את הזרימה הטבעית.

בחרתי לא להזדעזע מנוכחותנו המשותפת בטקס, להניח לכעס העצמי ולהתבונן במה שקרה. לאפשר חקירה סקרנית ואוטנטית ולהתייחס לשאלות בצורה עניינית, שאינה דרמטית, מזדהה או מתערבבת . נשאלו שאלות. אישיות על אמי, על מה יהיה אם זה יקרה שוב? נתחבא גם אנחנו?

כששאלה האם אמי הייתה בגילה בתקופת המלחמה זיהיתי את הרצון בהזדהות ובחרתי בנתיב אחר, עניתי שהייתה גדולה יותר. היא אכן הייתה גדולה יותר בסיומה.

דיברנו על הנסיבות שהשתנו ועל מצבנו היום, על הכללות, הדרה, קבלה, חמלה, נאמנות לקול הפנימי, שנאת זרים ופחד ממי ששונה מאתנו. הרווחנו בחזרה לילות ספורים, משותפים, במיטה המשפחתית…

המשכנו ישירות אל שחזור הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות.

בצפירות עמדנו וחשבנו על דברים טובים. יצקנו את הפרשנות שלנו אל המאורעות. התייחסנו בדרכנו. התחזקנו. "מה שהיה הוא לא שיהיה" על פני "אין חדש תחת השמש". כל אחד על פי בחירתו הוא.

המפגש הזה העשיר אותי, חיזק את השייכות והחיבור, בנה מעין גשר חבלים דק, ובד בבד חידד את הגבולות, אמנם מבד "נושם" ומאוורר, אך עדיין מסנן ומאפשר סוג של בקרה. שמחתי על הוויסות שמתאפשר לי, על הרכות בהנגשת המידע, על התמימות שעדיין משתמרת, על הפערים שעדין נשמרים ומאפשרים לי את קולי הייחודי, את ההתאמה האישית, את הבדיקה והבחירה במה שמתאים לי.

התחזקה בי הידיעה שאני יכולה להתמודד עם מה שמגיע לפתחי. אני יודעת לעשות את זה. כל שנדרש לי הוא להתבונן במקום הפנימי ממנו אני פועלת. ומתוך ההכרה והמודעות, להקשיב לקולי הפנימי על פני עוצמת הקול הגבוהה של הסביבה החיצונית, שמתגברת במיוחד באירועים אלו , לרצון האישי ואותו להביא ולמממש.

אני יודעת שככול שבנותיי גדלות, יכולתי לשמר את הבועה מצטמצמת. גם רצוני משתנה. עיקר ההשקעה וההשפעה מתמקדות בי ובאנשים משמעותיים שמקיפים אותנו ופחות בניסיון לשלוט ולעצב את הסביבה. אני כמממשת את הערכים שאני מאמינה בהם, משתפת בהשקפת עולמי, באופן בו אני מתייחסת ומפענחת את מה שקורה, בפרשנות שלי, ופחות באיטום מפני מה שקורה בחוץ.