שלוש, שתיים, אחת, לגו!

מאת: מיכל מוטאי

הכל התחיל לפני שנתיים. קיבלנו הזמנה ממכר לבקר בתחרות הרובוטיקה הגדולה בארץ. הגענו לראות. האמת לא הבנו כלום ממה שקורה שם. הרעש היה מטורף והאוירה היתה מחשמלת. ההתלהבות של כל האנשים מסביב היתה מדבקת. קבוצות ענקיות וצבעוניות שמריעות לרובוטים.

שנה מאוחר יותר התחלתי לברר לגבי הקמת קבוצה כזאת לבכור. עדיין לא ידעתי כמעט כלום על התחרות. למרות שהורדתי מהאתר את כל ההסברים הרלוואנטיים, לא הצלחתי לבנות תמונה מושלמת של התוכנית, אבל היתה לי תחושה טובה. התחרות משלבת בנייה בלגו, תכנות ולמידה. זה נשמע לי מושלם בשבילנו.

התחלתי לנסות לעניין עוד משפחות בנושא. היה לי ברור שהילדים חייבים לגור קרוב אלינו. מדובר על 3 חודשים אינטנסיביים של מספר פגישות בשבוע. את שני הילדים הראשונים היה יחסית קל לאתר – שניים שחיים לגו.

כשניסיתי לעניין ילדים נוספים זה נהייה יותר מסובך. ההורים הרימו גבות תוהות ונבהלו מתג המחיר הנלווה להרפתקה הזאת. השתתפות בתחרות עולה 2000 שקל ובנוסף צריך לרכוש ערכת לגו ייעודית ב 3500 שקל. זה עוד לפני שיש לנו מקום שבו נוכל לעבוד ומדריך שידריך את הילדים.

בסופו של דבר הצלחתי לגייס תרומה למימון התחרות ורכשתי ערכת לגו לבכור. הנחתי שבכל מקרה לפחות לערכה יהיה שימוש בעתיד.

נרשמנו לתחרות ממש ברגע האחרון, ולאכזבתי הרבה התבשרתי שלא נשאר מקום. נכנסו לרשימת המתנה. אם מישהו יבטל יכניסו אותנו. לשמחתי התפנה לו מקום כזה, ועוד שתי משפחות החליטו שהן ינסו להצטרף גם הן.

התחלנו להיפגש בבית של אחד הילדים. זה לא היה אידיאלי. שולחן המשחק תפס להם את כל הסלון (זה שולחן גדול מאד מאד). הקטנים עשו המון רעש מסביב וגם הפריעו לעיתים. התחלנו בפגישות פעמיים בשבוע. בהתחלה לקחנו מדריך, אבל די מהר הבנו שזה לא יעבוד. החלטנו שאבא של ש. יהיה אחראי על משחק הרובוט, ואני על השאר.

קצת רקע על התחרות: התחרות בנויה מארבעה חלקים. החלק הראשון והמלהיב ביותר מבחינת הילדים שלנו הוא משחק הרובוט. הילדים מקבלים מפה ענקית עם משימות, אותן מניחים על שולחן גדול ומיוחד. הילדים צריכים לבנות רובוט שיצליח לעשות כמה שיותר משימות. הוא צריך להרים טבעות, למשוך אלמנטים, לשים דברים במקום, ולקלוע לסל ועוד… על הביצועים של הרובוט בתחרות הם מקבלים ניקוד (3 הרצות, הניקוד הגבוה ביותר קובע). הקבוצה שמקבלת את הניקוד הגבוה ביותר היא הזוכה במשחק.

הרובוט עם שתי זרועות

הרובוט עם שתי זרועות

החלק השני הוא פרויקט. כל שנה יש נושא עליו הילדים צריכים לעשות פרויקט. השנה הנושא היה למידה. הילדים היו צריכים לבחור תחום שמעניין אותם ולהכין פרויקט דרכו ילמדו מישהו אחר את הנושא. החבר'ה שלנו בחרו את נושא הטיסנאות. הסתבר שזה נושא נוסף שמחבר את כולם. כדי לבחור מה ללמד בתחום זה, הם היו צריכים לעשות מחקר. הם העבירו סקר אצל חברים, הם הלכו למומחה בנושא תעופה שהסביר להם את הפיזיקה של התעופה, הם קראו ספרים וחרשו את האינטרנט. בסופו של דבר הם החליטו ללמד ילדים איך דברים עפים. הם עשו זאת באמצעות טיסן מודולארי שהם בנו. טיסן שיש לו גוף עליו ניתן להרכיב מספר כנפיים במספר תצורות, ולהעיף אותו במספר דרכים. בנוסף הם הכינו חוברת המסבירה כיצד להעיף אותו היטב, ומהם חוקי הפיזיקה שמשפיעים עליו.

החלק השלישי בתחרות הוא רוח הקבוצה. אחד הדברים שמצאו חן בעיני בתחרות המסוימת הזאת הוא דגש על ערכים. כל קבוצה נדרשת להוכיח שהיא מבינה ומיישמת את ערכי העמותה שעורכת את התחרות. החוקים הם די פשוטים. צריך לעבוד בתור קבוצה, להנות, לשתף אחרים בתהליך ולהפיץ את הידע הנרכש (עם חברים ועם מתחרים כאחד). זה אולי נשמע פשוט, אבל זה היה חלק מאד משמעותי בתהליך.

החלק הרביעי הוא להציג את מה שלמדו באמצעות הרובוט. גם בחלק התכנותי וגם בחלק המכאני. פרט למשחק הרובוט, הילדים נדרשו להציג את מה שגילו במשך העונה בפני שופטים. המשמעות היא שהם היו צריכים ממש להכין מצגות. לתכנן מה הם רוצים להגיד בכל תחום, כיצד לאמר זאת, איך לחלק בינהם את הדברים וכו'. הם היו צריכים ללמוד טקסטים בעל פה ולתרגל הצגה מול קהל. כל אלו דברים שמן הסתם לא תרגלו מעולם בחיי החינוך הביתי שלהם.

עד התחרות הארצית התנהלות הקבוצה היתה לא אידיאלית בלשון המעטה. הם אמנם התקדמו מאד יפה עם הפרויקט, אבל העבודה עם הרובוט היתה מאתגרת מאד. י. היה היחיד עם ידע בתכנות. ול. התגלה כאשף בבניית לגו. אבל כל הקבוצה היתה צריכה ללמוד איך לתכנת. וכל הילדים רצו לבנות בלגו. במקביל לעקומת הלמידה של הילדים, היתה עקומת למידה של קבוצתיות.

איך כל ילד מצליח מצד אחד להביא לידי ביטוי את המקסימום שהוא יכול, ומצד שני מאפשר גם לאחרים ללמוד ולהתקדם. למרות שבין הילדים יש מספר דברים במכנה משותף: אהבה ללגו, אהבה לטיסנאות, רצון ללמוד ולהצליח, ההבדלים בינהם היו עצומים. אחד אוהב שקט, אחר חייב להיות בתנועה כל הזמן, אחד מסוגל להתרכז לפרקי זמן קצרים וזקוק להפסקות ארוכות, ואחר שרוצה להתמקד במטרה כל הזמן. אחד ממוקד בתחרות והאחר עסוק בחברתיות.

הדרך לא היתה פשוטה ולפעמים מאד קשה ומתסכלת. הרבה פעמים הרגשתי שאני רוצה את זה יותר מהילדים. הם היו מוכנים להרים ידיים, לפרק את החבילה ולא פעם אחד מהם רצה לפרוש. כל פעם מחדש היה צריך לשנס מותניים ולעשות הכל כדי לשפר את המוטיבציה. במיוחד לפני התחרות, כאשר נפגשנו 3-4 פעמים בשבוע, העומס היה גדול ולילדים היה קשה.

ואז הגיעה סופסוף התחרות. הילדים התרגשו מאד מאד. האוירה בתחרות היתה מחשמלת (והרעש מטורף). קבוצות קבוצות של תלמידים הגיעו מכל האזור. כולם נרגשים ושמחים. הילדים שלנו היו קצת בהלם מכמויות התלמידים. הם היו הקבוצה הקטנה ביותר, ובין הצעירות. לוח הזמנים שקיבלו היה צפוף ומאתגר. הם רצו בין השולחנות והשופטים והאדרנלין היה בשיא

לשמחתנו הרבה, הם הצליחו ממש יפה במשחק הרובוט (מכיוון שלא עבדנו בשיתוף עם קבוצות אחרות, לא היה לנו מושג אם ההישגים של הילדים הם טובים או לא ביחס לאחרים). לראות את שמם מופיע גבוה ברשימת המתחרים נתן לנו ולהם גאוה עצומה. גם לראות אותם מציגים בחדרי השיפוט היה מרגש. הם הרגישו לגמרי בנוח כאשר הציגו את העבודה שלהם. הם דיברו בביטחון והסבירו בצורה בהירה את מה שניסו להשיג ואת הדרכים בהן בחרו לבצע את הרעיונות שלהם. זה היה קסום. הם יצאו מחדרי השיפוט בתחושה טובה.

בסוף התחרות יש חלוקת פרסים. כל הילדים זוכים במדליית השתתפות (כי בתחרות הספצפיצית הזאת, עצם ההשתתפות היא כבר ניצחון) ולאחר מכן מחלקים שורה ארוכה של פרסים, בכל אחד מן התחומים עליהם נשפטו הילדים. היינו בטוחים שהם יזכו בפרס כלשהו. אבל הפרסים חולקו לאט לאט, והילדים שקעו בכסאות שלהם. כאשר לא נשארו עוד פרסים על השולחן, הלב שלנו שקע למראה האכזבה שלהם. אלא שאז הקריאו את רשימת הקבוצות שעולות לתחרות הגמר הארצית. הקבוצה האחרונה שקראו בשמה היתה הקבוצה שלנו. קשה לתאר את ההתרגשות העצומה והשמחה של כולנו. הילדים היו באקסטזה.

אחרי הניצחון, כל הפרויקט קיבל תפנית מפתיעה. הילדים, אחרי חגיגת הניצחון שלהם (בילוי בבאולינג ופיצה) קיבלו מוטיבציה מטורפת. הם החליטו שהם מתחילים מחדש את כל משחק הרובוט. הם תכננו תוכנית שאפתנית (שלא לאמר קצת מטורפת). הם פירקו את הרובוט ובנו אותו מהיסוד. הם בנו לו זרועות חדשות וטובות הרבה יותר והתחילו לתכנת הכל מההתחלה.

את שולחן הרובוט העברנו אחד כבוד לבית של אבא של ש. כדי שיהיה להם יותר נוח לעבוד עליו. מאותו יום הבנים זכו לפגישות ארוווווווכות ומרוכזות ובעיקר שקטות. ושאר ההורים זכו בעיקר להרגיש איך זה להיות נהגי מונית. יאמר לזכות הילדים שהפעם הם עבדו הרבה יותר ברצינות (לא שלא היה צריך לגרד אותם מדי פעם ולהמריץ אותם). הם בנו רובוט לתפארת, עם זרועות משובחות ומסלול לא פשוט בכלל. היה ברור להם, וגם לנו, שהפעם זו ליגה אחרת לגמרי.

בתחרות האזורית הילדים היו בשיאם. הרצת האימון הראשונה לא היתה מדהימה, ועם זאת הילדים השיגו 100 נקודות יותר מאשר בתחרות האזורית. ההרצה הראשונה של הצוות שהוגדר כצוות גיבוי, היתה כמעט מושלמת. 2 ההרצות הבאות היו מתסכלות ולא מוצלחות בגלל כשלים טכניים של הרובוט. הילדים היו די מבואסים. אבל ההרצה הטובה מקמה אותם במקום ה- 4 והמכובד על לוח התוצאות. בשאר הזמן הילדים רצו בהיכל הגדול הלוך ושוב בין חדרי השופטים. הם היו מהממים (וכן אני לגמרי משוחדת).

בסופו של יום הם זכו גם בפרס השופטים. זאת ההגדרה של הפרס: "במהלך התחרות השופטים עלולים להיתקל בקבוצה שהמאמצים הייחודיים של הביצועים או הדינמיקה בתוכה זוכים להערכה. לחלק מהקבוצות יש סיפור המייחד אותם מקבוצות אחרות. לפעמים קבוצה כל כך קרובה לזכות בפרס שהשופטים בוחרים להעניק לה הוקרה מיוחדת הפרס הזה נותן לשופטים אפשרות להכיר בקבוצות המרשימות ביותר שפרס רגיל לא קיים עבורן."

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על שלוש, שתיים, אחת, לגו!

  1. נועה הגיב:

    אכן קבוצה מיוחדת 🙂

    Liked by 1 person

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אני ממליץ בחום רב על הרובוט שבתמונה נא להתנהג בהתאם!
    !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s