חיבוק אחרון ודי

מאת: מיכל מוטאי

כשאני חושבת על משפחה אידיאלית, ישר עולה לי לראש תמונה. בתמונה הזאת אמא/אבא משכיבים את הילד לישון. הם יושבים ליד המיטה שלו ומקריאים לו סיפור בחדר המואר במנורת לילה, והכל חמים ונעים. בסוף הסיפור יש כמה דקות של התלחשויות אינטימיות. חיבוק, נשיקה והולכים לישון.

במציאות המשפחתית שלי, אין שום דבר מן התמונה האידילית הזאת בשעות ההשכבה. לרוב, בשעת ההשכבה אני כבר כולי עייפה מותשת ורצוצה. אחרי שכל היום תפקדתי על תקן מבשלת, מנקה, פסיכולוגית, נהגת מורה וגננת, אני רק רוצה שהם כבר יעצמו עיניים ושיהיו לי כמה דקות לעצמי. לקרוא ספר, לגלוש באינטרנט, להתקלח, לאכול. בעיקר להיות בשקט.

המיטה הגדולה שלנו, שמשמשת את רוב המשפחה (הגדולים כבר בחדר שלהם), לא משמשת לקריאת סיפורים לפני השינה (אם כבר סיפור, עדיף בשעות העירות כשאני עוד בהכרה, ורצוי בחלוקה לגילאים. למשל סיפור לקטן שאחותו בחוג, או סיפור לאמצעי כשהשניים האחרים משחקים).

כשהערבים מתמשכים, כשהם לא רוצים לישון כי הם עסוקים במשחקים, כשהגדול נזכר שהוא רעב אחרי שהמטבח כבר נקי ומסודר וכולם פתאום רוצים להצטרף אליו. כשפתאום הם נזכרים בכל הדברים שהם עוד לא עשו ורוצים לעשות, כשהם משתוללים על המיטה וברור לי שתכף מישהו ייפול ויקבל מכה וזה ייגמר בבכי, אני מתרגזת. אני שולחת אותם למיטה בטון שהוא לא ממש טון של אמא אידיאלית.

לא אחת אני מוצאת את עצמי מחפפת בחיבוקים של לפני השינה. אני יודעת שזאת השעה שהגדול אוהב לדבר איתי מכורבל, אני יודעת כמה האמצעי היה שמח להירדם מחובק ומוגן, וברור שהקטן נרדם בהנקה. אבל כבר לא נשאר כלום. כל המצברים ריקים. ואחרי שאני משלחת אותם לדרכם אחרי חיבוק סמלי – חיבוק אחרון ודי, אני מתחילה להרגיש רגשות אשם. איך אפשר להגיד לא לדקות המתוקות האלו?

לעתים רחוקות כשהחצי לא בבית בלילה, אני מגייסת כוחות על ומזמינה לסיפור במיטה הגדולה שלנו. אני משתדלת לבחור ספר שיתאים פחות או יותר לכולם (גילאי 3-11). לעיתים רחוקות זה ממש עובד ואחרי הסיפור אני מצליחה להשכיב אותם ברוגע. אבל בדרך כלל זה דורש ממני לגייס עתודות סבלנות אינסופיות, כי הקטן/ קטנה תמיד יקפצו עלי תוך כדי, כי אחים שלו יצעקו שאי אפשר ככה, כי בסוף אני אהיה עצבנית ולא נחמדה בעליל.

ילד ישןמאז שיש לנו כלבה, הטיולים הליליים איתה הפכו לזמן איכות עם הילדים. אם אני לא עייפה מדי, ואם החצי לא התנדב לעשות את המשימה בעצמו, אחד הילדים מתלווה אלי. זו חצי שעה שקטה בלילה. חצי שעה שהיא הכי דומה למה שאני מדמיינת כסיום אידאלי ליום. זמן רגוע לגמרי. מטיילים ביחד, בלי טלפון, בלי הסחות דעת. זמן לשיחות קטנות על ענייני דיומא, על תכנונים לעתיד. על חלומות ועל דאגות.

אבל אחרי שהם סופסוף נרדמו. אחרי שאכלתי, סידרתי, התקלחתי, גלשתי באינטרנט וקצת תדלקתי. אז אני מתגנבת למיטות שלהם. מסתכלת על הפנים הרגועים והשלווים, מחבקת אותם קרוב קרוב אלי ומריחה את ריח הילדות שלהם. ומקווה מאד שמתוך חלום, הם מרגישים כמה אמא אוהבת אותם, גם כשכבר אין לה כוח.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על חיבוק אחרון ודי

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ביטאת מקסים גם את תחושותי.

    Liked by 1 person

  2. תוצרת בית הגיב:

    תודה. זה מאד משמעותי לי לקבל תגובה כזאת 🙂

    אהבתי

  3. אפרת הגיב:

    מזדהה לגמרי!! תודה רבה רבה!!

    Liked by 1 person

  4. oritmenache הגיב:

    התרגשתי מהשיתוף הכנה… אהבתי מאוד

    Liked by 1 person

  5. מיכל הגיב:

    תודה רבה רבה 3>

    אהבתי

  6. דלית הגיב:

    הי מיכלי
    כל כך מזדהה!!! מרגישה אותו דבר בדיוק

    Liked by 1 person

  7. דרדרית הגיב:

    גם אצלי אין טיפת סבלנות לפני השינה. אחרי שפעם הייתי מרדימה אותם בתלותיות אינקץ, במשך שעות, וראיתי שזה לא עושה טוב לאף אחד, הבנתי שזה לא עובד אצלי.
    נחמדה בזמנים אחרים.
    לפעמים…

    אהבתי

  8. נועה הגיב:

    מהממת אחת (אמרנו מושלמת, לא?)

    אהבתי

  9. רייצ'ל הגיב:

    כל כך מזדהה. חיבוק גדול

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s