מגע

מאת: קרן גרופר

מגע הוא צורך ראשוני וחזק. בתחילת חייו של התינוק אנו מעניקים לו מגע פיזי, דרך חיבוקים ליטופים, נענועים, מבט ועוד… עם השנים כאשר הוא גדל, מעז להתרחק מאיתנו ולהתנסות בעצמו, שאיפתנו היא להעמיק את המגע שלנו וככל שהילד גדל, כך אנו מכווננים לנוע עם המגע פנימה, אל הלב. ד"ר נויפלד מתאר את התהליך הזה כמו שורשים של צמח, שבכל שלב הולכים ומעמיקים באדמה. השלב המשמעותי ביותר הוא השלב בו הילד מוסר את ליבו להוריו, משמעות הדבר היא שההורה וילדו מחוברים פנימה בחבלי אהבה, שסיבי ליבו של הילד מרגישים את סיבי ליבו של ההורה ולהיפך – זה השלב המהווה עבור הילד מגן מפני החוץ, נותן לו גב חזק, המאפשר התמודדות עם מה שהחיים יזמנו לו מבלי להיפגע יתר על המידה.

המגע משתנה מאחד לאחד ולעיתים משתנה באופיו עם השינויים שאנו עוברים ועל מנת שנוכל לגעת בילדנו לפי צורכם שלהם, אנו זקוקים להקשבה. הקשבה אמיתית היא ההקשבה דרך הלב, הלב מקשיב לצורכו של האחר, לב מבין לב אחר, זו הקשבה מעבר למילים…לכן כל כך חשובה העבודה שלנו כהורים המטפחים הבשלה. ככאלה, אנו מתפקדים כסוכנים של תהליך ההסתגלות, דהיינו  מצד אחד אומרים "לא" ומצד שני מושיטים זרועות לניחום ילדנו – בעזרת תהליך ההשתנות העמוק שמתרחש בתוכם, אנו שומרים על ילדים עם לב רך, לב שמסתגל  וקשוב, לב שיכול לחוש את האהבה שלנו ולהתמלא. אך על מנת להיות המנחמים המיועדים, עלינו להזמין את ילדנו להישען עלינו, להיות במגע לבבי איתם, כך שהם ירגישו בטוחים לבכות לנו, להיות בחולשתם, לבקש את עזרתנו או סתם להתפנק בזרועותינו.

האם לנו כהורים העובדים כל הזמן סביב השעון בעבודת ההורות, יש איפה להניח את הראש? האם יש לנו על מי להישען? מישהו לבכות לו? כהורים עלינו לדאוג להמשך ההבשלה וההסתגלות שלנו, על מנת שהלב שלנו יהיה רך עבור ילדנו ובעבור עצמנו. עלינו למצוא מקום לבכות בו על כל מה שלא הולך לנו, על העייפות, תחושת הבדידות וכל מה שמתסכל אותנו יום יום. כאשר אנו בוכים את הדמעות של הכאב הזה על מה שלא מצליח והרגשות של חוסר האונים וחוסר התוחלת נקלטים במוחנו, התסכול מתפרק, ותהליך של השתנות קורה בנו ומאפשר הסתגלות. ההסתגלות הזו שומרת עלינו רכים וגמישים, פותחת עוד את הלב והלב, הלב מבין יותר…ככל שתהליך זה מתרחש יותר, לבבותנו נעשים פתוחים ורכים יותר ואנו הופכים להיות כלי קיבול רחבים יותר, המסוגלים להכיל אנשים ומצבים מורכבים. כך אנו מזמינים את ילדנו ללא מאמץ  להישען עלינו באמת, מתוך התחושה שהם חשים מאיתנו, שיש מי שמסוגל להחזיק אותם.

היכולת המתפתחת להכיל יותר ויותר מצבים מורכבים בתוכנו ובחוץ, היא תחושה מספקת וממלאת מאוד, מכיוון שלא מדובר רק בלהיות במגע עם ילדנו, מדובר גם בלהיות במגע עם עצמנו ואין זה אלא צעד נוסף בהבשלה …

למרות הקושי למצוא זרועות שיחזיקו אותנו, ההורים, הדבר הכרחי להמשך הבשלתנו. ואם אין זרועות בחוץ עבורנו, זה הזמן לגדל זרועות משל עצמנו, על מנת לאפשר ללבנו להתרחב… בסופו של דבר בעבור מה אנחנו כאן?!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד"ר ניופלד, נושא לדיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s