מכתב למורתי

מאת: יעל אטינגר

מכתב למורתי לאה אריאלי מבית-ספר ביאליק, נתניה:

שלום מורתי,

את המכתב הזה אני רוצה לכתוב כבר מספר שנים, וכל פעם הוא נדחה. אז הנה הגיע הזמן.

אני רוצה להודות לך ששינית את חיי, וכנראה גם את חיי הורי ואחיי.

כיום גם ילדיי ואחייניי נהנים מאותו טוב.

אספר:

היית ידועה כמורה קשוחה ומקפידה, ואמי חששה שיהיה לי קשה איתך, אבל אני אהבתי אותך מאוד והצטיינתי בלימודי.
הייתי תלמידתך בכתה א' או ב', כשפנית לאמי וסיפרת לה שאני מרבה לחבק אותך, ומייד הוספת שזה לא מפריע לך, וזה נעים.

הוספת גם שלרוב, מניסיונה, התלמידים מחפשים קשר גופני קרוב עם מוריהם כאשר אינם מקבלים מספיק חום וחיבוקים בבית.

המשפט הזה, התובנה הרגישה הזו, שינו את חיינו.

שני הורי באים ממשפחות קרות מבחינה גופנית ורגשית (רגש עז היה קיים, אבל לא בכיוון התומך, לפחות באחת המשפחות, ולא נרחיב).

אני הבכורה, ואחרי שני אחי הצעירים ממני, גודלנו באהבה,  באמת! נקיים ומסודרים, מטופלים היטב ככל האפשר, ובהחלט באהבה.

אבל חיבוקים לא היו. הנקה לא היתה. מיטה משותפת רק בשבת בבוקר (איזה כייף היה!).

אבא בכלל לא חייך.

אצל אמא היקרה שלי נדלקה הנורה.

היא שיתפה גם את אבא.

והם התחילו לחבק. ללטף. לנשק.

בהתחלה זה הרגיש להם מלאכותי ומוזר.

אבל הם המשיכו, בשביל הילדים.

במשך הזמן זה הפך לכולנו יותר ויותר נעים. יותר ויותר חלק חשוב מהחיים.

אבא שלי התחיל לחייך (האם יתכן שזה קשור?).

אמא למדה רפואה משלימה, גם דרך מגע.

ליטפו אותנו המון (בעיקר אמא) בהשכבות לשינה.

השינוי היה כל כך גדול שאני זוכרת יום אחד את אחי המתבגר 'נובח' על אבא שלי שיפסיק לגעת בו כל פעם שהוא מתקרב…

אני למדתי רפואה משלימה, ואני משתמשת המון בטכניקות של מגע בטיפולים (שיאצו, רפלקסולוגיה, עיסוי ועוד).
המטופלים שלי ותלמידי הקורסים שלי חוגגים.

הילדים של כולנו (האחים) נהנים מהפירות. כולם מחובקים ומנושקים, וגם אוהבים ללטף, ולחבק, לעסות ולנשק.

כולם ינקו (גם הילדים של אחיי). ילדי שלי (מגדלים אותי שלושה ילדים…) ינקו עד גילאי שנתיים ויותר.

בן זוגי (גם תוצר של משפחה קרה) מפשיר והולך…

מי יודע מה היה אילולי …?

בליבי אני מודה לך, מורתי, על רגישותך ועדינותך. שינית חיים.

אני מודה לאין קץ גם לאמא שלי, שלקחה מידך את הלפיד.
אני נושאת אותו הלאה באהבה רבה.

תודה,

יעל

(אז גזית, היום אטינגר).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מכתב למורתי

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מכתב מרגש. מרגש איך המורה ידעה להעביר את המסר ואיך ההורים קיבלו אותו.

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה שהגבת.
    באמת אי אפשר לדעת מה היה אילו.
    בעומק גופי אני חשה שזו היתה הערה שגרמה לפניה של הורי בצומת דרכים, ושהמשפחה כולה עברת לצעוד בדרך אחרת.
    אני מתרגשת עד היום כל פעם שאני חושבת על רגישותה ועדינותה של אשה אחת שנגעה ברוך באשה רגישה פתוחה ומדהימה אחרת. מורתי ואמי.

    אהבתי

  3. שרית אריאלי רוזנברג הגיב:

    הי, שמי שרית ואני בתה של לאה, המורה. תודה לך יעל על המכתב המרגש. אמא שלי מאוד התרגשה לקרוא אותו ואנחנו ילדיה התרגשנו יחד איתה. אשתף אותך שגם אני, לאחר שנים שעבדתי כעורכת דין בבנק, בחרתי לעזוב את "כלוב הזהב" ועשיתי הסבה למקצוע שמשלב מגע וקשר חם עם אנשים. כיום אני קוסמטיקאית פרא רפואית ומאפרת. נוגעת ומטפלת באנשים, ואין לתאר את הסיפוק והאושר שהשינוי שבחרתי הכניס לחיי.

    מודה לך שוב על שטרחת וכתבת לאימי ושולחת חיבוק גדול

    שרית רוזנברג, קדימה, ישראל

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s