מכתב למורתי

מאת: יעל אטינגר

מכתב למורתי לאה אריאלי מבית-ספר ביאליק, נתניה:

שלום מורתי,

את המכתב הזה אני רוצה לכתוב כבר מספר שנים, וכל פעם הוא נדחה. אז הנה הגיע הזמן.

אני רוצה להודות לך ששינית את חיי, וכנראה גם את חיי הורי ואחיי.

כיום גם ילדיי ואחייניי נהנים מאותו טוב.

אספר:

היית ידועה כמורה קשוחה ומקפידה, ואמי חששה שיהיה לי קשה איתך, אבל אני אהבתי אותך מאוד והצטיינתי בלימודי.
הייתי תלמידתך בכתה א' או ב', כשפנית לאמי וסיפרת לה שאני מרבה לחבק אותך, ומייד הוספת שזה לא מפריע לך, וזה נעים.

הוספת גם שלרוב, מניסיונה, התלמידים מחפשים קשר גופני קרוב עם מוריהם כאשר אינם מקבלים מספיק חום וחיבוקים בבית.

המשפט הזה, התובנה הרגישה הזו, שינו את חיינו.

שני הורי באים ממשפחות קרות מבחינה גופנית ורגשית (רגש עז היה קיים, אבל לא בכיוון התומך, לפחות באחת המשפחות, ולא נרחיב).

אני הבכורה, ואחרי שני אחי הצעירים ממני, גודלנו באהבה,  באמת! נקיים ומסודרים, מטופלים היטב ככל האפשר, ובהחלט באהבה.

אבל חיבוקים לא היו. הנקה לא היתה. מיטה משותפת רק בשבת בבוקר (איזה כייף היה!).

אבא בכלל לא חייך.

אצל אמא היקרה שלי נדלקה הנורה.

היא שיתפה גם את אבא.

והם התחילו לחבק. ללטף. לנשק.

בהתחלה זה הרגיש להם מלאכותי ומוזר.

אבל הם המשיכו, בשביל הילדים.

במשך הזמן זה הפך לכולנו יותר ויותר נעים. יותר ויותר חלק חשוב מהחיים.

אבא שלי התחיל לחייך (האם יתכן שזה קשור?).

אמא למדה רפואה משלימה, גם דרך מגע.

ליטפו אותנו המון (בעיקר אמא) בהשכבות לשינה.

השינוי היה כל כך גדול שאני זוכרת יום אחד את אחי המתבגר 'נובח' על אבא שלי שיפסיק לגעת בו כל פעם שהוא מתקרב…

אני למדתי רפואה משלימה, ואני משתמשת המון בטכניקות של מגע בטיפולים (שיאצו, רפלקסולוגיה, עיסוי ועוד).
המטופלים שלי ותלמידי הקורסים שלי חוגגים.

הילדים של כולנו (האחים) נהנים מהפירות. כולם מחובקים ומנושקים, וגם אוהבים ללטף, ולחבק, לעסות ולנשק.

כולם ינקו (גם הילדים של אחיי). ילדי שלי (מגדלים אותי שלושה ילדים…) ינקו עד גילאי שנתיים ויותר.

בן זוגי (גם תוצר של משפחה קרה) מפשיר והולך…

מי יודע מה היה אילולי …?

בליבי אני מודה לך, מורתי, על רגישותך ועדינותך. שינית חיים.

אני מודה לאין קץ גם לאמא שלי, שלקחה מידך את הלפיד.
אני נושאת אותו הלאה באהבה רבה.

תודה,

יעל

(אז גזית, היום אטינגר).