מגע וליטוף תוצרת בית

מאת: אפרת ארגמן

העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף שלנו. הוא זה שמסמן את הגבול שלנו. הוא זה שמפריד בין מי שאני לבין העולם כולו.
במבט ראשון, אנחנו באמת נראים מופרדים, אבל, הגבול הזה הוא לא גבול נוקשה. העולם יכול לחדור דרך הגבול הזה. כשאנחנו מורחות קרם כלשהו על העור, הקרם לא עוצר בעור, הוא נכנס פנימה. הגבול הזה הוא חדיר לעולם שסובב אותו. יותר מזה, וזה המסתורין הנפלא של העור, הוא יכול לשמש גם כמאחד.  העור הוא המפתן לתחושת האחדות עם האחר ועם הקוסמוס. דרכו של העור ליצור את האיחוד הזה היא דרך המגע ובאופן מדויק יותר, היא דרך מגע של אהבה או בשמו המוכר יותר, ליטוף.

ישנם סוגים רבים של מגע. הרי יש הבדל גדול בין מגע שקורה בבדיקה אצל רופא ומגע בין שני אוהבים. אני רוצה להתייחס בעיקר למגע שנעשה מתוך כוונה של חיבור ואהבה ולא כזה הנעשה כדי לחקור, לבדוק וכו'…

בקרב כל היונקים התקשורת בין בני אותו מין מערבת הרבה מאוד מגע. כשנולד תינוק/גור התגובה האינסטינקטיבית של האם היא ללקק אותו, לגעת בו בדרך שהיא יכולה. אפשר גם לראות, בייחוד בקרב פרימאטים שהתקשורת היומיומית בתוך הקהילה בכל הגילאים נעשית בעיקר באמצעות מגע (ליטופים, טיפול בפרווה ועוד).

לא שאני חסידה של מחקרים אבל יש הרבה מחקרים שמראים את הקשר בין מגע וליטוף להערכה עצמית, לדימוי גופני ואפילו להשפעה על המערכת הקרדיולוגית, המערכת החיסונית ועל ייצור הורמונים בגוף.

אז מה קרה לנו? למה אצלנו הוא כמעט ולא קיים (למעט תינוקות וילדים)? למה המגע הוא נושא ששנוי במחלוקת?

התרבות שלנו, לאורך השנים, מסיבות דתיות, כלכליות, פוליטיות, הבדילה את המגע. כלומר, יצרה הבדל בין מגע שנחשב "בסדר" ומגע שהוא "לא בסדר". בדרך כלל ההבחנה הזאת בין נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר קשורה למיניות. מגע שעלול להיות "מעורר מינית" פסול ואילו מגע כמו של אם לבנה שהוא "נטול מיניות" מקובל יותר. אני רוצה להזכיר לכם שעד לא מזמן (עד לספיץ  בשנות ה 50 שראה שתינוקות יכולים למות ללא מגע) גם תינוקות  זכו להרבה פחות מגע, כלומר גם מה שהיום ברור לנו מאליו נחשב פעם לחידוש. כשמדובר על ילדים ותינוקות אין צורך להכביר מילים. מוזר אפילו שמישהו חשב פעם אחרת …שאפשר לגדל תינוק בלי לגעת, ללטף, לחבק, לדגדג….

כשהתינוק הופך לילד/ה נער/ה אנחנו רואים דברים אחרת. כשהייתי בת 8, 9 הייתי ילדה שאוהבת לחבק, לנשק (כמו כל הילדים עד שהם מבינים שזה "לא בסדר"). אני זוכרת סיטואציה בה בביקור של דוד רחוק, ישבתי לו על הברכיים.  אמא שלי לקחה אותי לשיחה בה היא הסבירה לי שההתנהגות שלי לא מקובלת. אני זוכרת שהיא בעצמה לא ידעה מה בדיוק להגיד והרגישה לא נוח. הרגשתי שמשהו מאוד מאוד "לא בסדר". אני זוכרת את ההחלטה שלי באותו רגע להימנע מהמגע "האסור", המגע שקשור איכשהו למיניות. כששאלתי את אמא שלי על זה לפני כמה שנים, היא סיפרה שזה היה דוד כזה שאוהב לגעת והיא חשה שהמגע שלו לא תמים ולכן הרגישה צורך להפסיק אותו.

כשהתחלתי את דרכי בשיטה שהפכה עבורי לדרך חיים "ביודנסה", הכול צף על פני השטח.. בכמה מילים, ביודנסה היא שיטה להתפתחות אישית שהכלים בה היא משתמשת כדי ליצור טרנספורמציות הן תנועה, מוסיקה ומפגש אנושי. הרגשתי מאוד אמביוולנטית . חוויתי קושי עם המפגש האנושי שמערב לפעמים גם מגע. מצד אחד, הרגשתי נעים ומשהו בתוכי נאנח לרווחה ושמחה אבל היה עוד משהו בתוכי שאמר לי שקורה פה משהו "לא בסדר". התעקשתי להבין מדוע משתמשים במגע. הרי אפשר לאהוב ולהתחבר, לגדול ולהתפתח בלעדיו…מה ההתעקשות הזאת על ליצור מגע במפגש שבין אנשים?

המסע שלי באמצעות הביודנסה היה מסע שקירב אותי אל החיה שבתוכי או אל הגוף שלי. כשאני (או ילדי) במצב שמעלה איזשהו שוטר פנימי אני בודקת מה ההרגשה בגוף שלי. העקרון שמנחה אותי הוא עקרון ההנאה. אם טוב ונעים לי (כמובן שאם מדובר בילדי אז מה שנעים להם) אז מעולה. ואם לא זה הזמן לנהום (על זה אני עוד עובדת ☺). הרבה פעמים קל להתבלבל בגלל שהשוטר לא נמצא רק בראש אלא גם ברגשות. בגלל שאני הולכת בדרך הזאת כבר שנים אני יכולה היום לראות שהתהליך הזה יצר אצלי אינטגרציה בין המחשבות/רגשות/תחושות גופניות, בגלל שנעלמה השיפוטיות כלפי הרגשה/תחושה כזאת או  אחרת.

הרבה פעמים קיימת בתוכנו המחשבה ששחרור החיה שבתוכנו יגרום לסוג של כאוס חברתי. האמת היא הפוכה. ככל שנקשיב יותר לחיה ופחות לטאבו או לאיסור חברתי כזה או אחר כך יהיו פחות סוטים מאותו טאבו. לדוגמא, כשטיילתי בהודו כל הזמן ההודים היו מנסים לגעת לי בציצים…מצאתי לי דרך הליכה עם הידיים שמגנות עליהם מנגיעה. זה קורה בגלל שאסור להם לגעת באישה. כשהם רואים מישהי מערבית הם "מרשים לעצמם" לעשות את מה שהם משתוקקים לעשות. במדינות שאין את האיסור הזה כמו אצלנו זה לא קורה. רוב ההטרדות המיניות שקרו לי בתור נערה נעשו ע"י חרדים לבושים שחור. כאלה שאסור להם. גיליתי שככל שאנשים מקשיבים יותר לחיה שבתוכם הם יותר קשובים ורגישים לאחרים, יותר רואים אותם. בחיה שבתוכנו יש את הסדר הקוסמי. סדר שהוא מעבר לנורמות או חוקים כאלה ואחרים של תרבות כזאת או אחרת. הוא הסדר שכל הטבע מתנהג לפיו.

אחד הדברים שרולנדו טורו, האיש שיצר את הביודנסה, אמר הוא, שהמהפכה ההגיונית היחידה היא מציאת הדרך להבטיח שכל האנשים יזכו לליטופים ולמגע, מילדים לזקנים. האפשרות הזאת להרגיש את האחדות, שכולנו אחד עם כל הקוסמוס היא אפשרות מרגשת ופתח לחוות את החיים בעוצמה גדולה יותר.  היום זה לגמרי ברור לי ומוזר לי שפעם הרגשתי וחשבתי אחרת.

מזמינה את עצמי ואת כולם לבדוק את הטאבויים ששולטים בנו, עד כמה הם מזינים ותומכים בחיים שלנו או עד כמה הם מונעים מאיתנו לחיות את החיים.