מאת: אפרת
בס"ד
לפני מספר ימים ישבתי עם בני הבכור בראיון קבלה לישיבה תיכונית. תוך רגעים ספורים הפך הראיון לשיח על החינוך הביתי. ישבתי שם ושמעתי את הבן שלי משתף מחוויותיו. לבסוף הוא נשאל מה היה ממליץ להורים עם תינוק צעיר. ברצינות ובקלילות הוא הסביר למנהל הישיבה שראיין אותו, שלדעתו, המסגרת לא מתאימה לילדים קטנים ועדיף לחכות עד כתה ה' לפחות…
את הרשימה הזו אני מנסחת לי בראש כבר כמה ימים טובים. מהססת ומתלבטת. מה יש לי בכלל לכתוב ולמי היא עשויה לתרום. אני רושמת מתוך ידיעה שהולכת ומתרחבת בי שאולי בכלל עדיף לשתוק. ובכל זאת אני מנסה לשתף:
לפני כמעט 11 שנים הוצאנו שני ילדים קטנים ממערכות החינוך ופצחנו בחינוך ביתי. מאז, תודה לאל, נוספו לשניים הראשונים עוד אח, אחות, תאומים ואח תינוק קטן.
לפני כשלוש שנים, בימים שבין יום כיפור לסוכות, בא בני הבכור ובדעה צלולה ונחרצת ביקש להצטרף לחבריו שבבית הספר. המחשבה הזו הבשילה בו תקופה ארוכה והפעם כשהבקשה הועלתה הרגשנו שלא נכון שנסרב לו.
מיד לאחר חופשת החגים הארוכה ליוויתי אותו בדרכו לכתה ו'. הייתי בטוחה שאחרי יום וחצי הוא יבין שאין שום סיבה לוותר על כל החופש הרב שהיה בידיו ושבית ספר זה ממש רע. כאמור, בקרוב הוא מסיים כתה ח'…
בימים הראשונים התקשתי לתפקד. הרגשתי הלומה, נבגדת, מבוהלת, טרופה. הוא היה יוצא בבוקר לבית הספר ואני הייתי צריכה להתיישב ולבכות על הספה. היה לי קשה מאד. הרגשתי שנכשלנו בענק. הבטתי ימינה ושמאלה, על חברותי בחינוך הביתי. כמובן שראיתי בעיקר את המעטות שהמתבגרים שלהן לא נכנסו למערכת והתעלמתי באלגנטיות מכל הרבות האחרות שהיו שותפות לחוויות שלי. הכתי על חטאיי הרבים, על העובדה שלא רצתי עם הילדים ממפגש למפגש ולא דאגתי להם לאספקה שוטפת של מפגשים חברתיים ולימודיים ועוד כהנה וכהנה. ומן העבר השני, הייתי צריכה להתמודד עם הדברים שהגיעו מהמערכת.
למרות כל הרצון הטוב שלי, כל פעם מחדש הייתי הופכת ללביאה שנלחמת על צדקת דרכה ומול מי ? מול הילד שלי… בשר מבשרי.
שנתיים אחרי ההתחלה ההיא, בראשית השנה הנוכחית, הצטרף גם הבן השני שלנו לבית הספר (לכתה ז'). ההשתלבות שלו הביאה איתה התמודדויות נוספות ושוב מצאתי את עצמי נאבקת מול שדים שנותרו בתוכי.
אני חושבת שרק בימים אחרונים, אחרי שישבתי לצדו של בכורי ושמעתי אותו מדבר ובמקביל יצא לי לשמוע שיח תקשורתי על החינוך הביתי נפל לי פתאם אסימון ענק!!!
פתאום ראיתי לפני שני מסלולים לכאורה זהים אך שונים לגמרי.
פתאום נזכרתי שלא בחרנו בדרך הזו משנאת המן אלא מאהבת מרדכי. לא מהסתייגות גורפת ממערכות החינוך אלא מהרצון שלנו להיות קרוב קרוב עם ילדינו ולאפשר להם לקבל מאתנו מלוא צרכם ולאט לאט לשחרר יד, רגל, עוד יד, עוד רגל ולהמשיך לדרכם.
ממקום הבחירה הזה, אין שום כשלון בבחירות שלהם, להיפך. הנה ילדים שקבלו כל צרכם, שיודעים שאנחנו כל הזמן כאן בשבילם ומהמקום הבטוח הזה הם יוצאים אט אט לעולם, לוקחים על עצמם משימות, אחריות, אתגרים או כמו שאמר לי בני השני: " אני חושב שזה חשוב לעשות בחיים גם דברים שקשה לך!"
אני רואה סביבי לא אחת, הורים נבוכים, שילדיהם מתבגרים ומתחילים לפזול החוצה אל "המסגרות" ואני מקווה שאולי האסימון האישי שלי יוכל להאיר ולהקל במשהו מהמבוכה והבלבול;
כשאני עוצרת לחשוב על זה, ברור לי שהמטרה, שלנו לפחות, היתה לתת לכל ילד שלנו כפי צורכו (וכפי יכולתנו כמובן) ולאפשר לו לצאת אל העולם ואל מסע חייו מצויד בהרבה אהבה, סקרנות שלא אוכלה ואמונה בעצמו ובתמיכה שתמיד מונחת כאן עבורו. המשך המסע ניתן לניתובו ואנחנו רק המלווים. בעצם, כמו שהיה לאורך כל הדרך, כולנו שותפים לתהליך מתמשך של למידה שבו לא אחת אנחנו הלומדים וילדינו המורים.
אז מה עושים ?
אולי אפשר להרשות לעצמנו להאמין בעשיה הטובה שלנו, במים ובמזון שהענקנו ורק לשבת מהצד ולא להפריע לעץ המופלא ללבלב ולפרוח.
תודה ששיתפת מניסיונכם!
אהבתיאהבתי