עיניים בגב

מאת: שרית חייט 

".. בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו.." עד לאחרונה מילות השיר העלו בי התרגשות נוסטלגית, של זיכרון פיקטיבי שבדיתי לעצמי על תמימות הנעורים וניצוצות אהבה. עם חלוף השנים אני הופכת לאמן של המתבגרות והמתיקות הנוסטלגית נאלצת לחלוק את מקומה עם רגשות נוספים. לצד ההתרגשות והפליאה צצים פחדים וחששות, ממה שעלול לקרות, מן החוויות הצפויות להן ולי, מן הטעויות שעוד נכונו לי לעשות. 

לפני מספר חודשים, במהלך סיורי יום ד' הלימודיים, השתתפו בנותיי בסדנה ללימוד עקרונות  "העבודה" של ביירון קייטי. זו הייתה פעילות שבמהלכה התאפשרו תהליכים אישיים רגשיים והיה לי ברור שעלי להשאיר את המרחב עבורן, לשחרר אותן מנוכחותי. 

ידעתי שאם אבחר להישאר תהיה לכך השפעה על יכולתן להביא את עצמן. התפלאתי על עצמי שבכלל חשבתי להיות נוכחת ונשארתי בחוץ.
בימים אלו חוגגת בכורתי תשע שנות נוכחות בעולם ואני במקביל את הורותי ומהותי המתפתחות.
לפני מספר שבועות היא חשפה בפני כתם עור שהסתתר בין אצבעות רגליה. חבוי מן העין. אלמלא הייתה בוחרת לשתף אותי לא הייתי יודעת עליו.
חלפו הימים בהם הכול היה נגיש ופרוש לפני. בהם הייתי מתבוננת, בוחנת ומפרשת בהתאם לרצונותיי. כעת, לשמחתי, נדרש עלי להקשיב, לאפשר, להכיר את החדש הנובט בבנותיי, להכיר בכך שאני לא מכירה ויודעת.
הגשר התקשורתי הנבנה ביננו, מתוך הדדיות והקשבה פעילה, הוא זה המאפשר את החיבור. על מנת שהוא יתאפשר, נדרש עלי ללמוד לשחרר, לתמוך בתהליך ההתעצמות של בנותיי, מתוך קירבה, חיבור וכבוד למרחק המבוקש ולמרחב הפרטי.

כול חיינו אנו מתבגרים, משולבים, איש איש והתפתחותו, ונתיב התבגרותו.
גם הפעם, כשיורקים אש במחוזותינו, ואנו מוצפים במים נמוכים, ניתן לשייך זאת לסערה הורמונלית או לאיזושהי הבניה תרבותית גילאית, או לחילופין לראות בכך תהליך שחרור/ניקוי זמני. אני יודעת שמה שמגיע לפתחי קשור אלי, מהווה סוג של מראה, או מפתח לגיבוי. בין אם זה פעוט בין שנתיים, בעלי, אמי או בתי.
הפתרון תמיד פנימי, בתוך כל אחד מאתנו. השחרור המיוחל, מחייב גמישות, המאפשרת לקשר להתאים את עצמו לנסיבות העכשוויות. הוא זה המאפשר לכול אחד ואחת מאתנו לגדול. להשתנות, להתקדם.

שמתי לב למשמעויות הרגשיות והתבניות התרבותיות המובעות בשפה. לתהליך הגדילה בגילאי העשרה, מה שקרוי גיל ההתבגרות משויכות תופעות מסוימות, בדרך כלל קולניות ועוצמתיות, חוסר תקשורת ומרכוז עצמי שלילי. לתהליך הגדילה בגילאים המבוגרים יותר קוראים כבר הזדקנות וגם לו מוצמדות תופעות שחינן מוטל בספק.

ראיתי עד כמה ההסתכלות הזו, דרך התבניות המוכנות מראש מצמצמת ואינה מאפשרת לי הכרות אמיתית ואישית עם מה שמתרחש. אני כמו אוחזת בציפיות ומחכה שהן יתממשו. או בוחנת את מה שקורה לאורן. עד כמה אני קרובה למה שידוע וחקוק. הן גם מנבאות שחורות ונותנות משמעות שבהקשרים אחרים אני בוחרת להסתייג ממנה. אז למה כאן אני שוקלת לקבל אותה ללא בחינה והתאמה? שהרי אם בתי תלמד להתרכז בעצמה ולחזק את אישיותה, את פנימיותה זה יהיה מבורך.

אם אני תופסת אותה כלא מתחשבת בי או באחרים, אני יכולה לנסות לתקן אותה (זה לא יעיל בשום גיל, מניסיון אישי מתמשך. אני עדיין ממשיכה לבדוק מידי פעם 🙂 ) . אני יכולה גם להתכנס ולבחון האם אני מתחשבת בעצמי? האם אני מתחשבת באחרים? איזה כפתורים נלחצו לי? במקום להתמקד בה לשנות את עצמי.

עוד גיליתי שלמרות הידיעה והרצון ללמוד לשחרר באופן שמשאיר מרווח לצמיחה האישית ועדין נשאר קרוב, בפועל מתקיים עדין פער בין הרצוי למצוי. זיהיתי שבתוכי מתקיימת גם נוקשות. רצון לאחוז, לשמר את הקיים. לעצור את הזמן. שהרי אם בתי מתבגרת מה זה אומר עלי???

בחינוך הביתי, בגלל הקרבה והזמינות הדבר מצריך ממני מודעות והשתדלות יתרה. אני נמצאת איתן מרבית הזמן, נוכחת בסביבה. אני יושבת בסיור מגזברת ובזווית העין רואה את בתי מצחקקת עם חברה, מסתודדת במהלך הפעילות. אני נדרכת והאוטומט נזעק, זו התנהגות לא ראויה, היא מפריעה, היא באחריות שלי, אני רואה אך היא רחוקה, בקצה השני של החדר, מה אני עושה?? ואז אני נזכרת שאני לא אמורה לראות אותה כרגע, אני בדיוק כמו אותה מורה עם עיניים בגב. שזה הגיל וגם חלק מהכיף של הביחד. שזו אחריות של המרצה. שזה במינון נמוך. שהיא לא חייבת להיות כמוני או לעשות בדיוק בדיוק את מה שאני רוצה.

אני מזהה שהחברויות מתחזקות. ואיתן בטח גם ההשפעות. וכמובן שהן בוודאי שליליות, מהדהד קול קטן, ביקורתי וצופה שחורות בתוכי. וגם לו אני מצליחה לתת מענה פנימי. אני מרגיעה אותו ויודעת שככול שאני אאגוד את עצמי ואתהלך אסופה, כך אלמד אותן להתנהל מתוך רגישות לרצונותיהן והקשבה לקול הפנימי. ככול שאני אפעל מתוך הגבולות שלי ולא אחדור למרחב שלהן ולמרחבים של אחרים, כך הן פחות יירצו ויתערבבו, ויבדקו בעצמן מה מתאים.

אז נכון שהתברכתי בחינוך הביתי והרבה פעמים יש לי עיניים בגב. זה מאפשר לי לאסוף נתונים, ולראות דברים באופן רחב. אני לעת עתה בוחרת להשאיר אותן פקוחות אך משתדלת מאוד מאוד לא לעשות שימוש לרעה במידע. אני מלאת התרגשות וסקרנות לקראת הבאות. לגלות בשמחה ובאהבה מה כול אחד ואחת מאיתנו יבחר להיות. היכן נפנה ולאן נגיע. מבלי לתת משקל יתר על גיל כרונולוגי מסויים, אלא מתוך בחינה כל פעם מחדש של הקיים. מתוך הכרה שמדובר בתהליך, בשביל מתעקל עם נוף מרהיב בצדדים. כל שנדרש הוא להרים את העיניים. שאנחנו עדין לא ידועים מה מחכה לנו מעבר לפינה.  עם המון חסד וחמלה ללמידה. והכרת תודה והערכה לנחישות ולהסכמה לפסוע ולהתקדם, לסטות, ללמוד ולהתיישר.

הצלחה גדולה לכולנו במסע שאינו נגמר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עיניים בגב

  1. צילי הגיב:

    שרית אהובה, כמה יפה כתבת. ממש עונג.
    תודה רבה.

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s