ילדה של אבא

מאת: חגית נובק

בערב חג השבועות נפטר אבא שלי לאחר מחלה ממושכת. הוא נפטר בשלווה בביתו, כשאנו – אמי שתי אחיותיי ואני – מלוות אותו באהבה רבה עד שנפרד מאיתנו.

הפרידה הזאת, המושלמת כל-כך, והזכות הגדולה ללוות את אבא שלי אל מותו, סיימה עבורי מסע ממושך ומרתק של התקרבות וסליחה. זה היה מסע של התבגרות מאוחרת שיצאתי אליו לפני 16 שנים בדיוק.

זה היה המסע הכי מפחיד וחסר-סיכוי שיצאתי אליו בחיי (ואני דווקא חובבת מסעות). לעולם לא הייתי מתאבדת לתוכו אם היתה לי ברירה. אלא שלפני 16 שנים המציאות לא השאירה ברירה. הייתי אחרי לידה שנייה, במצב נפשי של דיכאון, ובמצב בריאותי שהלך והתערער. גלים של זעם קדוש וישן חזרו והציפו אותי, וכבר הייתי מודעת לעצמי אז מספיק בשביל לזהות בברור שהוריי, ובמיוחד אבא שלי, הם במוקד הרעש…

אני הבת הבכורה במשפחתי. בסאגה המשפחתית שלנו הייתי אני "הילדה של אבא", בעוד ששתי אחיותיי הצעירות קיבלו על עצמן את תפקיד "הילדות של אמא". בפסיכולוגיה המערבית "ילדה של אבא" הוא מושג מוכר היטב שנכתבו אודותיו מחקרים וספרים. מנקודת מבטי הפרטית להיות "ילדה של אבא" זה אומר לחיות דרמה מתמשכת של יחסי אהבה – שנאה עם האדם שהיה הכי משמעותי בחיי ושתרם יותר מכל אחד אחר למערך המורכב של ה"אני" שאני.

אבא שלי היה אדם של ניגודים. הוא היה סוציולוג במקצועו, אינטלקטואל מבריק וידען, איש חזון ומעשה שהגה ויזם פרויקטים חברתיים בקנה מידה ארצי, ושתרם והשפיע לטובה על חייהם של אלפי אנשים בארץ. יחד עם זאת הוא היה אדם בעל עולם רגשי סוער, נוח לכעוס, ביקורתי, נוקב וחשדן, איש עקרונות ובעל מצפון. להיות "הילדה של אבא" היה כמו לגדול תוך כדי נסיעה מטורפת על רכבת הרים רגשית. אתגר מהסוג שלפעמים קודם הורג ובסוף מחשל…

בילדותי המוקדמת בקיבוץ אבא היה עבורי התגלמות חיה וברורה של אלוהים. לא היתה שאלה בעניין. הוא היה כל-יכול, חזק, דומיננטי, והיה לי ברור שהוא הכי אוהב אותי בעולם. כילדים נהגנו לפעמים לשאול זה את זה בסתר: "את מי אתה אוהב יותר, את אמא או את אבא?" לגבי התשובה היתה ברורה מאליה. אבא ניצח בתחרות הלא הוגנת הזאת, ובגדול. (אם כי מעולם לא העזתי להביע את התשובה הברורה הזאת בקול רם, וכמו הילדים האחרים ידעתי גם אני לענות את התשובה הנכונה: "את שניהם אותו הדבר"…). להיות "ילדה של אבא" זה אומר לפני הכל להיות "לא ילדה של אמא". כלומר, לגדול עם כאב מובנה ועמוק ועם דיסוננס קשה מול אמא שלי, שיהיה לי סיכוי להתחיל ולרפא רק בעוד הרבה שנים, אחרי שאהפוך לאמא בעצמי…

כילדה צעירה בקיבוץ של פעם הנוכחות של הוריי היתה חסרה לי מאוד. במיוחד התקשיתי מאוד להיפרד מהם בלילות ו"ברחתי" הביתה מהגן מדי לילה. הפיצוי הגדול בכל לילה היה כאשר אבא היה יוצא אלי מפתח הבית, אוסף אותי בזרועותיו ונושא אותי חזרה אל הגן. ואני, קטנה ועייפה, הייתי מניחה עליו את ראשי, מקשיבה לנשימותיו ונרדמת…

עם הזמן הלכנו והסתבכנו בתוך מערכת רגשית מורכבת. אהבה, געגועים וציפיות לא ממומשות הלכו וצברו לאורך שנות ילדותי גם אכזבות, פחדים, וכעסים, ובנו חוויה כללית של חוסר אונים. חוסר האונים הזה הגיע לשיאו כשהייתי בת 11, ביום בו הודיעו לי הוריי על החלטתם לעזוב את הקיבוץ. לאן? לעיירה שדרות שהיתה סמוכה לקיבוץ בו גדלתי, אך רחוקה ממנו שנות-אור בהוויה ובתרבות. שם היה אבא שלי עסוק בהתלהבות רבה בעשייה חברתית מהפכנית שנועדה לגשר על פערים ולהצמיח את כולנו כחברה שוויונית וצודקת… אלא שההתלהבות שלו הפכה להיות האסון שלי. כל מה שהיה בשבילי "בית" –תמיכה, שייכות, ביטחון, קשר לאנשים ולמקום, כל מה שהצליח למלא עם השנים את החסך הגדול בנוכחות ברורה של הורים, כל זה נלקח ממני באחת. התגובה המיידית שלי לבשורת האיוב הזאת היתה ניתוק מיידי וחד-משמעי של הקשר עם אבא. אני זוכרת שהיה בא אלי לפני השינה, יושב על מיטתי ומנסה לשוחח, ואני הייתי מפנה את פניי לקיר, בוכה ושותקת…

באותו קיץ בו עזבנו את הקיבוץ ועברנו לשדרות, השתנו חיי לבלי שוב, והפכו למאבק הישרדות יומיומי. הפכתי להיות בודדה ומרוחקת, הייתי נגד כולם וחשבתי שכולם נגדי, והיכולת לנטור טינה ולשנוא את כל העולם היתה למקור האנרגיה העיקרי שלי. חוויית הבגידה של הוריי, ובמיוחד של אבא, היתה בלתי נסלחת. בגיל 15 עזבתי סופית את הבית ועברתי לגור וללמוד בפנימייה שבמדרשת שדה-בוקר.

מסע של אין ברירה

השנים חלפו, הטינה והזעם שקעו במעמקי הנפש והצמיחו מתוכם קוצים של בדידות, ביקורתיות ויהירות, שחיפו למעשה על פחד גדול מהחיים ומאנשים. זה עשוי אולי להישמע מוזר לאנשים שמכירים אותי כיום, אבל בשנות העשרים המוקדמות לחיי היו לי מעט מאוד חברים ומעט מאוד שקט נפשי. למרבה המזל פגשתי מתישהו לאורך הדרך איש אחד מקסים, שלא נבהל מכל זה, אלא דווקא התאהב. די מהר התחתנו, ובזו אחר זו נולדו לנו שתי בנותינו הגדולות והנפלאות. הלידות של בנותיי והלידה המחודשת שלי כאמא הציפו בי מחדש שפע שלם של רגשות חבויים שבכלל כבר שכחתי שאני יודעת להרגיש. לצד אהבה עצומה, התרגשות ואופוריה – זה היה כאילו אלוהים בעצמו טפח לי על הכתף ולחש לי באוזן: "אני נותן לך הזדמנות שנייה לחוות ילדות…", התעוררו מרבצם גם יאוש, זעם ודיכאון.

אחרי הלידה של בתי השניה קיבלתי במתנה מאחותי את הספר "עקרון הרצף". זה היה לפני ששמעתי על מנשאים, לינה משותפת עם הילדים או כל דבר אחר שדומה לזה. אני זוכרת את עצמי פוסעת במשך שעות ארוכות לאורך המסדרון בביתי, התינוקת שלי על הידיים (מנשא עוד לא היה לי), והדמעות זולגות בלי הפסקה. התאבלתי עלי – על ילדותי האבודה ועל הפער העצום בין ההתנהלות האיומה של ההורים שלי, לבין מה שהתכוון אליו הטבע… בהמשך, ככל שחלפו הימים הלך הכעס והתגבר. אני זוכרת את הזעם מציף אותי בגלים, זעם מכלה, שיותר מכולם איים לכלות אותי. היו ימים שבהם נלחמתי על כל נשימה…

(לאורך הדרך למדתי שבמציאות אין שום פער. יש רק את מה שיש. והאמונה שצריך היה להיות אחרת היא מקור לסבל עצום…)

למזלי הבנתי מהר מאוד שני דברים חשובים: האחד – שאני חייבת עזרה ובדחיפות, כי הפעם לא אצליח לבד, והשני – שכל זה שייך רק לי. שאמנם יכולים לסייע לי בדרך, אבל המסע הזה בסופו של דבר הוא באחריותי הבלעדית, ושאף אחד (כולל כל מי שבאמת אוהב אותי ודואג לי), לא יוכל לעשות במקומי את העבודה הקשה הזאת. והעבודה הקשה היתה לסלוח. פשוט לסלוח להם על הכל. רציתי להניח מאחוריי את תיבת השרצים הזאת של הטינה והזעם, שכללה גם את הצורך להיות מאשימה וצודקת, ולהמשיך את חיי הלאה, קלה וחופשייה. זה היה רק למעני. הרגשתי שחיי תלויים בהצלחת המסע הזה, ופשוט רציתי לחיות. באותו שלב לא יכולתי להתבונן מילימטר אחד מעבר לגבולותיי ולהבין שהמסע הכל-כך פרטי הזה שנועד להציל את חיי, עתיד לאפשר לי לרפא לעומק את היחסים עם הוריי ואחיותיי, ולבסס באופן בריא את היחסים עם האיש שלי ועם ילדיי. בסופו של דבר מה שהתחיל כמצוקה נפשית גדולה ניתב אותי לדרך חיים חדשה לגמרי…

(לאורך הדרך למדתי שכל מה שלא פתור ביני לבין עצמי עוד משחר ילדותי עתיד לעלות אל פני השטח ולהכביד עלי במערכות היחסים עם בן הזוג שלי ועם ילדיי. ובכל פעם שאני חושבת שהבעיה היא "אצלם", התבוננות מעמיקה יותר מגלה שהכל שלי ובי…)

איך אצליח לסלוח? איך בכלל סולחים? הם הרי בכלל לא השתנו מאז, ההורים האלה, אני ממשיכה לסבול מהם היום כמו בעבר, אז איך אפשר לסלוח להם?? זאת נראתה לי אז משימה בלתי אפשרית. ככל שהצקתי לעצמי יותר עם השאלות האלה ועם חיפוש אובססיבי אחרי תשובה טובה, ככה הרגשתי שאני הולכת ונכלאת בתוך מבוי סתום. ואז, לגמרי במקרה, חברה נתנה לי את הספר "אתה יכול לרפא את חייך" של לואיז היי, ומשפט אחד מתוכו "תפס" אותי במיוחד: "…זוהי הדרך היחידה לשנות אחרים – להשתנות תחילה בעצמנו. שנה את דפוסיך שלך, ותגלה כי גם 'הם' השתנו."

 (לאורך הדרך למדתי שהרבה פעמים הפתרון חבוי בעצם היכולת להישאר עם שאלה ולאו דווקא בחיפוש העיקש אחר תשובה…)

בינתיים, דרך ההתמודדות עם המצוקה, המשיכו לעלות בי עוד ועוד שאלות קשות – על עצמי, על החיים, על הכל כולל הכל. בסופו של דבר עזבתי סופית את העולם המקצועי שממנו באתי, עולם האקדמיה, המחקר, ההצלחה וההישגים, הוצאתי את בנותיי הצעירות מה"מסגרות" שלהן, ויצאנו לחופש הגדול, זה שקוראים לו גם "חינוך ביתי". במשך כמה שנים טובות טיפלתי בעצמי באהבה בעזרתם של מספר מטפלים נהדרים מתחומי הגוף והנפש, ובתמיכתו המופלאה של האיש שלי, שנישאר כמו סלע איתן לצידי ולא נתן לי ליפול.

(לאורך הדרך למדתי שההתמודדות עם כאבי הילדות ועם הכעס על ההורים עשויה לאתגר מאוד את המערכת הזוגית, ולכן גם להצמיח אותה… התברר לי שהאיש שלי ממש לא אמור למלא את החסכים שאני נושאת מהילדות, זה לגמרי התפקיד שלי!)

חלפו מספר שנים ועוד דברים קרו בינתיים: קבוצת החינוך הביתי שלנו (קבוצת רחובות-גזר) שהחלה משתי משפחות, הלכה והתפתחה וכבר מנתה כמה עשרות משפחות. מצאתי את עצמי כותבת יותר ויותר רשימות לעלון "באופן טבעי", וגם מרכזת במשך כמה שנים את הקשר בין קהילת משפחות החינוך הביתי לבין גופי התקשורת השונים. בנוסף הצטרפתי לסייע בהגשת הבג"צ כנגד משרד החינוך במטרה להסדיר באופן חוקי את נושא החינוך הביתי, ועוד קודם יזמתי הקמת מעגל הקשבה לאמהות הקבוצה שלנו. בהמשך למדתי ליווי זוגות לקראת לידה וגם פתחנו בביתנו את "בית המדרש לחינוך ביתי", ופעם בחודש התכנסנו זוגות זוגות לשוחח וללבן סוגיות ואתגרים שעולים בחיינו. דרך כל הפעילות הזאת יותר ויותר אנשים, ובעיקר נשים, התחילו לפנות אלי ולשתף אותי בקשיים שאיתם הם מתמודדים – עם עצמם, עם ילדיהם, עם בני זוגם, ולעיתים קרובות גם עם הוריהם… עם הזמן גיליתי על עצמי משהו שידעתי פעם ושכחתי מזמן – שאחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא פשוט להקשיב …

(לאורך הדרך למדתי שאם אני מוכנה להיות ישרה עם עצמי ופשוט להישאר ערה ונוכחת לכאב ולפחד, אז עם הזמן הם מתפוגגים, ובינתיים החיים כבר לוקחים אותי הלאה לכל מיני מקומות מרתקים ואנשים מופלאים שלא יכולתי לנחש שאפגוש…)

ויום אחד נפלו עיניי במקרה על המשפט ההוא מתוך הספר של לואיז היי, וגיליתי שהלב שלי קל. ברגע אחד התברר לי שבעצם כבר סלחתי להם, להוריי, ובעיקר לאבא. עברו כבר שבע שנים מאז יצאתי למסע שלי ועדיין המשכתי לטפל בעצמי. הבן שנולד לנו מאז כבר היה כבן שנתיים, ואצל אבא שלי התגלה גידול סרטני בכבד והוא עבר ניתוח. משהו חדש החל לנקר בי…

הביתה…

בהתחלה חשבתי שזה פשוט החלום הישן שלי לעבור לגור בגליל. אני הרי גדלתי בקיבוץ בדרום והפריפריה היתה חביבה עלי מאז ומתמיד, אז איך זה שאנחנו "תקועים" כבר כל-כך הרבה שנים במרכז הארץ?! התחלנו לדבר על האפשרות של מעבר צפונה. האיש שלי לא התלהב (בלשון המעטה), אבל גם לא שלל את האפשרות על הסף. הוא טען, שאם כבר, אז הכי נראה לו סביר שנעבור לכורזים – היישוב שהוריי היו שותפים להקמתו ושגם אחותי גרה בו כיום עם משפחתה. האפשרות של "לגור ליד ההורים" הציפה מחדש פחדים ישנים ונראתה לי הזויה…

(לאורך הדרך למדתי שלפעמים הדבר שהכי מפחיד אותי הוא בעצם מה שאני הכי רוצה…)

השנים שבהן ביליתי עם הילדים בבית בנו מחדש את תפיסת העולם שלי לגבי משפחה, בית והחיים בכלל. "חינוך ביתי" הפך להיות בשבילי הרבה מעבר לשיטת חינוך. זו היתה דרך חיים כוללת ששמה במרכז את הבית ואת מערכות היחסים בין בני המשפחה, ואני פשוט רציתי לכלול בה גם את בני המשפחה המורחבת, וקודם כל את הוריי…

הרגשתי שהדרך שלי מובילה אותי הביתה – אל ההורים שלי. כמעט כמו פעם כשהייתי קמה באמצע הלילה בגן הילדים בקיבוץ, נועלת את נעלי הבית שלי במהירות בחושך ושועטת בריצה – הביתה! אל אמא ואבא שלי, אל האנשים המסוימים האלה שחיי תלויים באהבתם ושאין אף אחד אחר בעולם שיוכל לאהוב אותי כמוהם!!

(לאורך הדרך למדתי שהקשר העמוק בין הורים וילדיהם לעולם ממשיך לחיות במעמקי הנפש. גם אם מצטברות מעליו שכבות עבות ואטומות של כעסים, פחדים ועלבונות, לעולם הוא שם. מחכה בסבלנות שנסכים לסלוח ולחיות אותו מחדש…)

בראש השנה של שנת תשס"ח (2007) התעוררתי בבוקר בכורזים וידעתי שתוך זמן קצר נעבור לגור כאן עם הוריי. ניגשתי אל האיש שלי, שישב וקרא עיתון בסלון, ואמרתי לו שאני לא רוצה לחכות יותר, שהילדים שלנו גדלים ושזה הזמן הנכון בעיני לעשות את השינוי הזה. אמרתי גם שאני יודעת שכעצמאי לא יהיה לו פשוט להעביר את העבודה שלו צפונה, אבל אני מבקשת שלא נדחה יותר את המעבר. ביקשתי לעבור עם הילדים תוך זמן קצר, ושהוא יצטרף אלינו תוך מספר חודשים. הוא הוריד את העיתון, אמר שהוא לא מתנגד, ורק ביקש שנגדיר לעצמנו תקופת ניסיון של שלושה חודשים. וזהו. שום דבר כבר לא חצץ יותר ביני ובין השינוי המפחיד והמרגש של לעבור עם המשפחה שלי לגור אצל הוריי…

שבועיים אחר כך עברנו לגור עם הוריי בכורזים. במשך שנה וחצי גרנו איתם בביתם הגדול (אנחנו בקומה התחתונה והם בעליונה), ולקראת הלידה של בתנו הצעירה עברנו לגור במבנה של צימרים שנמצא בחצר. בסך הכל חיינו איתם קצת יותר מארבע שנים. כל אותן שנים, האיש שלי המשיך לעבוד במרכז הארץ ולתמרן בין עבודתו למשפחתו דרך שעות רבות על הכבישים. זו היתה תקופה נפלאה ומאתגרת. מלבד הנוף הנהדר של הצפון – הטבעי והאנושי כאחד, באמת חזרנו להיות יחד – אבא, אמא ואני. החיים ביחד ביומיום חיברו אותי למציאות ואפשרו לי להכיר מקרוב את האנשים היקרים האלה, שחוץ מעוד הרבה מאוד דברים שהם עשו והיו בחייהם, הם היו גם "ההורים שלי". במילים אחרות: קיבלתי פרופורציות. כל התפיסה הדרמטית שלי את עצמי ואותם נרגעה, ויכולתי לראות שהם מי שהם, ושזה לא בהכרח קשור לסיפורים שסיפרתי לעצמי עליהם. היה לי נעים פשוט להיות איתם ולנהל איתם חיים משותפים יומיומיים: אמא, אני קופצת לסופר, את צריכה משהו? אבא, ראית שיש פיצוץ בצינור? – כל מיני כאלה… ויחד עם זה גם לא תמיד היה לי פשוט להמשיך ולראות שבסופו של דבר הם נשארו מי שהם. לא ניתן היה להתחמק מזה שחלק ממה שהכביד עלי בהם כילדה, ממשיך להטריד אותי גם כיום. אלא שעכשיו כבר ידעתי איך "להפוך את המבט" ולהחזיר אותו אלי, בכל פעם שהיה נדמה לי ש"הם" לא בסדר.

(לאורך הדרך למדתי שביקורת והאשמה הן תגובות אוטומטיות של האגו שנועדו להרחיק את תשומת הלב שלי ממה שלא רציתי לראות בתוכי…)

לאורך כל אותן שנים המשיך אבא שלי להתמודד עם הסרטן שנסוג וחזר שוב ושוב, רק שעכשיו כשגרנו יחד, יכולתי ממש ללוות אותו מקרוב, להיות לו לאוזן קשבת וגם ללמוד ממנו המון: על אופטימיות (בכל מצב הוא ידע לראות מה מעודד ואיך אפשר להתקדם מכאן הלאה…); על איך לוקחים אחריות מלאה (הוא למד את המחלה שלו לעומק, והיה לו ברור שהוא ורק הוא אחראי על ההתמודדות איתה); על ניהול (של רופאים, של ביורוקרטיה, ושל המחשבות שלך)…

התחלה חדשה ופרידה

בסופו של דבר, אחרי ארבע שנים של חיים משותפים עם הוריי בכורזים, חזרנו לבית שלנו במרכז הארץ, אבל חזרנו שונים. הילדים "פיטרו" אותי בהדרגה מתפקידי כ"אמא בחינוך ביתי", וכל אחד מהם הצטרף בדרכו למערכת החינוך הממוסדת. פתאום נפתחה בפניי הדרך להתחלה חדשה, ובחרתי ללמוד אימון אישי בשיטת סאטיה (המשלבת גוף נפש ותודעה). מאז אני מלווה אנשים אחרים במסעות ההתמודדות שלהם עם אתגרי חייהם…

(לאורך הדרך למדתי שהקשבה עמוקה ושקטה לאדם אחר היא לעיתים כל מה שדרוש לו בשביל להתחיל להקשיב לעצמו… ושדרך עיניהם וליבם של אחרים אני ממשיכה ומגלה גם את עצמי…)

בחג הפסח האחרון זכינו לחגוג עם הוריי חמישים שנה לנישואיהם. מייד לאחר מכן החל מצבו הבריאותי של אבא להתדרדר במהירות. בשבועות שבאו לאחר מכן הוא הלך ונחלש, וחזרתי לבלות ימים רבים בבית הוריי בכורזים. לאורך השבועות הללו השיחות בינינו נפתחו וקלחו. למרות שכבר היה חלש מאוד, אבא היה נוכח במלואו ונדמה היה שהזיכרון המופלא שלו לאירועים ולאנשים רק מתחדד. בילינו איתו שעות ארוכות בשיחות על הכל. הרבה מהשיחות שלא העזנו לשוחח בינינו לאורך כל החיים הצליחו להיפתח ולהיאמר. היכולת להיות, פשוט להישאר ולהקשיב, מבלי להתחמק, מבלי להתכחש, מבלי לבקר ומבלי להיפגע – היכולת הזאת ניקתה לי את הלב מכל שאריות הכעס האחרונות שעוד נותרו בי, וגידלה אותי מאוד.

באחת משיחותינו הארוכות אבא העלה זיכרונות מילדותי בקיבוץ. הוא סיפר לי עד כמה היה לו קשה וכואב להתעורר בלילה לקולות הבכי שלי, ולקלוט שאני בטח יושבת על המדרגות כבר הרבה זמן והוא לא שמע אותי… הוא אמר: "אני לא רציתי לצאת ולהחזיר אותך בלילה לגן, אבל אמא בכל פעם ביקשה שזה אהיה אני… אני יודע שאני הייתי בשבילך האיש הרע בסיפור…" אמרתי: "אבא, זה לא נכון. זה שהיית לוקח אותי על הידיים כל הדרך חזרה לגן – זה היה הפיצוי שלי. בשביל זה היה לי שווה לברוח מהגן בכל לילה מחדש…" ואז הוא פקח עיניים גדולות ושאל: "באמת??" והוסיף: "תודה שאמרת לי." בכינו ביחד וניקינו לעצמנו עוד קצת את הלב.

(בתהליך הפרידה מאבא למדתי שעם המוות ההולך וקרב, ולצד הקריסה הבלתי נמנעת של הגוף, נפתחת בפנינו הגישה למחוזות נשכחים ויוצאי דופן של רכות, חמלה פתיחות ותמימות.)

בערב האחרון לחייו, נשארנו בבית רק אבא ואני. הוא ביקש שאעזור לו לעבור מהמיטה לכורסא וכבר היה חלש מאוד. ישבנו יחד בחושך, נתתי לו יד וליטפתי אותו בשקט. פתאום הוא אמר לי: "כל-כך טוב לי שאת איתי". עניתי לו: "אבא, אני תמיד איתך ואתה איתי ותמיד נהיה יחד בלב". המשכנו לשבת ככה בשקט, ופשוט היינו יחד. שום דבר כבר לא חצץ יותר ביני ובין אבא שלי. חזרנו להיות פשוט אבא ובת, קשורים ואוהבים.

למחרת, בערב חג השבועות, אבא נפרד מאיתנו כשכולנו איתו. זה היה רגע של חסד שאין לתאר במילים. רגע של אינטימיות מופלאה ושל קשר עמוק בינינו. נפרדנו כך, אוהבים ושלמים והלב שלי היה קל.

 

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על ילדה של אבא

  1. רבקה ריוב הגיב:

    חגית שלום . וואו…..אין לי מילים לתאר את התהליך הנפלא שעברת עם עצמך בהקשר לאבא והמשפחה. מדהימה בעיני היכולת לעקוב אחר המאורעות בחיים לנתח ולקחת אחריות, להבין שבעצם הכל מתחיל בך ואז את עובדת על הסליחה וחזרה למקום הארוע בעינים בורקות וצמאות להבנות חדשות על עצמך. אין דרך אחרת עשית דרך נפלאה. אני מאמינה שכל מה שתחליטי לעשות מהמקום הזה יהיה נפלא ומרגש . ודוקא הקפיצה למים לדברים הלא מוכרים יעשו את הדבר מעניין יותר. באהבה רבה רבקה.

    אהבתי

  2. מיכל מלאכי הגיב:

    חגיתי, קראתי והתרגשתי. יש לך יכולת ביטוי מופלאה. תודה על השיתוף, גרמת לי לחשוב על אבא שלי….חיבוק, מיכל

    אהבתי

  3. קובי בר אור הגיב:

    חגה אהובה
    כל כך הרבה שנים מכיר ואוהב אותך ורק כעת נפרש בפניי הסיפור במלואו..
    ריגשת אותי עד כדי דמעות . תודה ששיתפת .
    נשיקות

    אהבתי

  4. לילי הגיב:

    תודה חגית
    על המילים והכנות שלהם.על שאת משתפת בדרך שעברת.יפה,משמח,ועצוב ליקרוא את מילותייך.

    אהבתי

  5. דינה הגיב:

    "…..והלב שלי היה קל." חגית, איזה יופי של סוף.

    אהבתי

  6. ורדית הגיב:

    וואו. הדמעות זולגות והלב אוהב

    אהבתי

  7. תמרול_ה הגיב:

    לא היה לי מושג שזה מה שאני הולכת לקרוא. זה היה מרגש מאד.
    אבא שלי נפטר לפני ארבע שנים, והדברים שכתבת הדהדו לי בכמה מקומות נוגעים ללב ועדינים מאד. מאד אהבתי אותו. תודה לך על התובנות שכתבת לצד הדברים, כמו התובנה שאומרת שהולכים עם מה שיש, כי הפער בין מה שיש לבין מה שהיינו רוצים הוא מקור לכאב גדול.
    תודה על מה שכתבת.

    אהבתי

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מרגש מאוד
    תודה

    אהבתי

  9. חגית נובק הגיב:

    תודה לכולכם על התגובות. אמנם זהו הסיפור האישי שלי, אבל החלטתי לכתוב ולפרסם אותו כי היתה לי הרגשה שהוא עשוי להדהד אצל רבים…
    חגית.

    אהבתי

  10. רונית ב. הגיב:

    חגית יקרה.
    אמנם לא נפגשנו שנים רבות…. מאז שדה בוקר,
    וגם שם לא המון ..
    אבל הדברים שלך כאן ובכלל הבלוג שלך נראים לי יוצאי דופן ומאד הפתיעו.
    הכרנו מעט, אבל הנוכחות שלך היתה לי תמיד נעימה.
    הזדהיתי עם הרבה מאד ממה שכתבת כאן.
    המשך מסע מוצלח ונעים שיהיה לך והרבה טוב 🙂
    מרונית.

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s